מה מסתתר מעבר לדלת השחורה

כך עברו להן השנים, הולי הלכה והתבגרה ואיתה קופסת הידע על עולם הקוסמים שהתחבאה בתוך מוחה. היא נסתה לשכנע את הוריה 5 שנים שיש כזה דבר קוסמים! היא ראתה עולם שלם שלא הכירה קודם והכול בזכות סקרנותה! היא אפילו הכירה חברה חדשה שפגשה בכול יום חמישי בפונדק הקלחת הרותחת, החברה היא לילי פוטר. "אז תבואי לכאן כל יום חמישי ונלך להוגסמיד? לחנות של ג'ורג'?" היא היתה שואלת. "כן!" הולי היתה עונה לה, וכך היה.

"אמא, עוד כמה זמן נלך לקניות?" שאלתי. "עוד רבע שעה, למה?" אמא שאלה והניחה למישקפי הקראיה שלה ליפול על סנתרה. "סתם..." שאלתי. "אבל הפעם תשארי לידי" אימי אמרה וחזרה לעיין בספר שקראה על הספה בסלון. הסתובבתי ללכת לכוון חדרי, מתעלמת מההערה שלה. "אני לא חושבת שכדאי שתבואי" אמא אמרה. "למה?" החוורתי. "אני חושבת שאנחנו צריכות להתייעץ עם פסיכולוג מה לעשות איתך" היא אמרה. "אמא, אני בסדר" מהרתי לענות. "תני לי זמן להוכיח לך שיש כזה דבר קוסמים" הפעם הייתי בטוחה בעצמי. "עד מתי?" אמא הרימה גבה. "עד החופש הגדול של גיל 11." עניתי בבטחה. "למה דווקא גיל 11?" אמא שאלה. "כי בגיל הזה אני אמורה לקבל את המכתב להוגוורטס..." "טוב! טוב!" אמא מהרה להסכים. "את עושה לי כאב ראש" היא אמרה וקמה לנעול את נעליה. נעלתי נעליים ונעמדתי ליד הדלת. "הולכים?" שאלתי. "הולכים" אמא אישרה ולקחה את התיק על הכתף שלה. "לילי מחכה לי" מלמלתי והצצתי בשעון. "מה?" "כלום" עניתי לאמא.

***

הגענו ללונדון. אמא הלכה למכולת-כהרגלה, ואני הלכתי לקלחת הרותחת-כהרגלי. פתחתי את הדלת וניכנסתי. "היי בוריס!" קראתי לעבר ה'ברמאן', בוריס, שאותו כבר הכרתי לפני כמה שנים. "היי הוליה!" הוא קרא. "הולי" תיקנתי. "ראית את לילי?" שאלתי. הוא הצביע לעבר שולחן עגול. "לילי!" קראתי. "הולי!" היא קראה. רצנו אחת לשניה והתחבקנו. "איפה ההורים שלך?" שאלתי. "הם הלכו לרגע להוגסמיד, לקנות עוד קצת אוכל להדוויג" היא אמרה והצביעה על הדלת שמובילה להוגסמיד. "אז... מה היה התירוץ שלך לאמא שלך הפעם?" היא שאלה. "את ממש לא רוצה לדעת..." אמרתי. "לא יאומן שהם מוגלגים.." שמעתי אותה ממלמלת. "תגידי, את חושבת שלנומים יש באמת כנפיים? בספר כתוב שזו אשליה אופטית..." הירהרתי. "מאיפה את יודעת?" היא התפעלה. "קראתי קצת בכרך ודף בע''מ! זה כמו סיפריה בישבילי! אני ת-מיד קוראת שם!" עניתי. "בסוף תצאי בריבנקלו!" היא פסקה. "לא! אהיה בגריפינדור!" מחיתי. אם מישהו היה מביט בי מהצד-הוא לא היה מעלה בדעתו שאני מוגלגית אפילו. אני כל כך רוצה להיות בהוגוורטס, אין סיכוי שלא אקבל הזמנה! זה תלוי בי, אם אחזור להוגסמיד כמו שעשיתי כל חיי-לא אצתרך ללכת לפסיכולוג שאמא מדברת עליו 24 שעות ביממה... זה הכול תלוי בי...

הפרק הקודם