אגדת האביר האפור והנסיכה מהטירה הלבנה

פרק א'- היציאה מהטירה הלבנה

דירוג: PG.

אורך: 1354 מילים.

"וויזלי, מה לעזאזל-?!" פתח ובהה בה בחוסר הבנה מתנשא.

"הרשה לי לשאול אותך את אותה השאלה בדיוק. מה אתה עושה כאן?"

"מציל... נסיכה." חשק את שפתיו והשפיל את מבטו לרצפה באומרו את המילה האחרונה.

"לעזאזל." ג'יני הניחה את רגליה על רצפת האבן וסיכלה אותן.

"מ-מה?" דראקו לא יכול היה לעצור עצמו מלשאול.

"רון כלא אותי כאן. הוא נשבע לי שתוך כמה שעות יגיע נסיך אמיתי להציל אותי והלך. הייתי בהלם. רגע אחד היינו במחילה וברגע הבא הייתי כאן, כלואה עד שמישהו יציל אותי. נאבקתי, דפקתי על הדלת שעות, אבל איש לא שמע. אני מניחה שהמקום בלתי מפי, ושמוגלגים אינם יכולים לראות אותו." נאנחה ג'יני ודראקו כמעט ריחם על הנערה המסכנה.

"כמה זמן עבר מאז?"

"אני חושבת שבערך שבועיים, איבדתי מזמן את הספירה. הנה נהרסה לי חופשת הקיץ." היא הסיטה קווצת שיער ג'ינג'ית אל עורפה החיוור.

"איך הגעתם לכאן? למה אחיך האידיוט לא חילץ אותך?" שאל אותה בעניין, שוכח מי היא הנערה העומדת מולו ומהי דעתו עליה.

"כנראה שזה היה מפתח מעבר. שיחקנו קווידיץ', ואז ראיתי נצנוץ זהוב על האדמה. עפתי לעברו, כי חשבתי שזה הסניץ'. התברר שזה היה שעון זהב מוגלגי. רון נחת לידי והניח את ידו על כתפי בזמן שהרמתי אותו. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהיינו כאן. החדר סגר אותי בתוכו ברגע שבו רון יצא ממנו. אני זוכרת שהוא רץ בכל הטירה וחיפש רמז למה שקרה. כשחזר הוא אמר לי שהוטל על הטירה לחש עתיק הכולא נערות בתוכו, ורק אביר אמיתי יוכל לשחרר אותן ממנו. הוא הבטיח לי שישחרר אותי בסוף, אבל הלחשים לא עבדו. אז הוא הלך לחפש לי אביר." סיימה ג'יני את סיפורה בנימה סתמית של מה-בכך.

"קיבלתי ממנו ינשוף." אמר דראקו בשקט, וג'יני הביטה בו בהפתעה גמורה. "הינשוף הטיפשי שלו צייץ בכל רחבי אחוזת מאלפוי עד שאחד מגמדוני הבית מצא אותו והביא לי אותו. ינשוף בלתי נסבל. פתחתי את המכתב ובו נכתב שעליי להציל נסיכה. הוא כתב הוראות למציאת הטירה הזאת, ואמי אמרה שכדאי לי לנצל את ההזדמנות כדי לצאת החוצה ולשאוף מעט אויר צח. כמובן שאילו ידעתי מי היה שולח המכתב לא הייתי טורח, אבל לקחתי את הסוס שלי ויצאתי לדרך."

ג'יני התפרצה בסערה לדבריו. "יש לך סוס?"

"כן. קוראים לו אופל." דראקו חייך חיוך קלוש.

"כמו אבן החן?" התלהבה ג'יני; סוס משל עצמה הייתה משאלת חייה.

"כמו אבן החן." אישר את דבריה. "בכל אופן, הגענו לכאן לפי ההוראות, וכשפתחתי את הדלת... את היית שם."

"וואו, יש לך סוס משלך..." מלמלה ג'יני בהבעה חולמנית.

"זה לא עניין גדול. טוב, וויזלי, אנחנו צריכים לצאת מפה היום." דראקו קם ממקומו וטפח על גלימותיו המסוגננות, מעיף מהן כל גרגר אבק שהעז בעזות מצח שכזו להדבק אליהן.

"כן, אני מניחה שאתה צודק." היא קמה גם כן ולא טרחה לנקות את בגדיה המלוכלכים ממילא. הם התקדמו לעבר הדלת ודראקו עבר בה ללא קושי ויצא אל המסדרון. ג'יני נתקלה בה ונהדפה לאחור.

"מה קרה?" שאל דראקו ועבר שנית בדלת ללא קושי.

"זה בטח איזה סוג של כישוף או משהו." היא התרוממה ואחזה בזרועה הכואבת, עליה התרסקה.

"איזה סוג?"

"מהסוג שלא נותן לי לעבור בו!" ג'יני צעקה עליו. שאלות מסוג זה עצבנו אותה אף יותר במצבה.

"מה יש לך לעזאזל?" שאל דראקו, "אני באתי לעזור לך, מבינה? אני לא יודע מאיזו סיבה מטומטמת יצאתי מהבית שלי ובאתי לכאן בעקבות המכתב הטיפשי ההוא, אבל עשיתי את זה, אז לפחות תני לי לסיים את זה עד הסוף!"

ג'יני נראתה כועסת על התפרצותו, ופתחה את פיה כדי להשיב, אך כעבור מספר שניות נמלכה בדעתה וסגרה אותו. לאחר מכן התרככה ואמרה: "טוב. מה נעשה כדי לגלות איזה כישוף הוטל על הדלת?"

"בחיי, את לא מסוגלת להיות מועילה, וויזלי?"

ג'יני הצטערה שלא אמרה דבר פוגע יותר.

"ואני מניחה שאתה יודע בדיוק מה לעשות, מאלפוי." שילבה את ידיה בהתרסה.

"לא ממש." אמר בפשטות והיא נאנחה.

"אני מניחה שתוכל לעבור ולנסות למשוך אותי החוצה." הציעה ג'יני, "למרות שזה קצת פשוט מדי..."

"מי אמר שהכל מסובך?" שאל דראקו ועבר שנית בדלת. הוא שלח יד חיוורת פנימה, וג'יני היססה מעט אך אחזה בה. מגעו של דראקו היה חם, ועברה בה צמרמורת קלה כאשר אחז בה.

מהוססת, ג'יני התקדמה קדימה. היא הרגישה התנגדות מסוימת מצד הדלת, ומחסום בלתי נראה חסם את דרכה כמו בניסיונותיה הקודמים, אך הפעם לאחר התנגדות קלה מצדה, ומשיכה קלה מעט פחות מצדו של דראקו, נשמע צליל יניקה, כמו שפקק יוצא מתוך בקבוק.

היא הייתה בחוץ.

מסוחררת מאושר, ג'יני עקבה אחרי דראקו שפנה אל גרם המדרגות העצום, מתפעלת ממנו (מגרם המדרגות, לא מדראקו, אף על פי שהוא אכן נראה די מרשים ושיחק את האביר בצורה מוצלחת למדי).

במפלס התחתון של הטירה הייתה מבואה אדירה בגודלה. דראקו מיהר לעבר דלת היציאה אשר הייתה ממוקמת בדיוק למולם, אך ג'יני שמה לב לחריטות לא טבעיות באבן, אשר נראו כאילו נחרטו אך בזה הרגע, על אף שלא היה הדבר הגיוני כלל.

כאשר הם התקרבו, הבחינה ג'יני בכתב בו נכתבו הרונות אשר תלמידי הוגוורטס למדו לפענח. ג'יני נזכרה בחיוך שמולי הייתה כה מוכשרת במקצוע זה, עד שלא רק הוציאה קס"ם בבחינת הבגרות, אלא גם לימדה את ילדיה את תורת הרונות בילדותם. היא ניגשה אל החריטות והחלה לנסות לפענח אותן כפי שלימדה אותה אמה.

"ממרחק נגיעה לא ניתן לסגת.

אשר שבאישון לילה מגירות ליבו יפתח בפנייך,

יהא אשר יגשים חלומותייך."

ג'יני בהתה בכתוב. הדי צעדים קרבים העידו על כך שדראקו ניצב מאחוריה, מביט גם הוא בכתב הרונות העתיקות. מבט אחד בו הבהיר לה שהוא מסתכל מטה יותר, על מילה שנכתבה בסמוך למקום בו הייתה בִרכה כעת- המילה 'עתיד'.

ג'יני המשיכה להביט במילים המוזרות החרוטות באבן ולתהות על קנקנן דקות ארוכות, טרם הרגישה ביד חזקה הסוגרת על ידה בחוזקה ולופתת אותה. זה היה דראקו.

"אנחנו צריכים ללכת, מכאן, וויזלי." אמר. "היינו כאן מספיק."

ג'יני הרגישה דחף להתנגד, אך לא פצתה את פיה. היא רצתה להמשיך ולהביט ברונות העתיקות שהיו חרוטות על הקיר והקסימו אותה כל כך, אך הכמיהה לשוב למחילה ולראות שוב את משפחתה בערה בה והתגברה על הדחף הלא מוסבר. "טוב. בוא נלך."

הם יצאו דרך הדלת הענקית, ולמספר רגעים ג'יני הייתה צריכה להסתיר בידיה את עיניה מפאת הסתנוורות משמש חודש אוגוסט החזקה.

היער שגבל בטירה היה מקסים; ציוצי ציפורים נשמעו מכל עבר, וטחב רענן ועליז כיסה את האדמה כולה. לאחר שיכלה שוב לראות כיאות, נעתקה נשימתה של ג'יני למראהו. זה הזכיר לה את מראות ימי הביניים היפים, ואת ציורי הקיר שכה אהבה להביט בהם בספרים שבחדרה. היא נתקפה פתאום גל געגועים לביתה ולמשפחתה האהובים.

"טוב, אני מניח שאופל כאן בסביבה." דראקו אמר לה. ג'יני לא השיבה, עדיין נדהמת ממראה היער שראתה רק בחלון הטירה הלבנה עד עתה. נשמעת שריקה מהוסה. לג'יני לקחו כמה רגעים להבין שהיא בקעה מפיו של דראקו, כאשר סוס צחור ומדהים ביופיו דהר לעברם. היא נרתעה לאחור בבהלה ממהירותו, אך דראקו נותר איתן וליטף את הסוס שנרתם למגעו.

"זה הסוס שלך?" שאלה, מתקרבת באיטיות. "הוא יפה..."

"כן, זה אופל." השיב לה בקרירות. הוא טיפס על גבו של הסוס הצחור שעה שג'יני ליטפה אותו. "תעלי, אני אקח אותך הביתה."

ג'יני טיפסה על גבו של אופל. "עוד לא אמרתי לך תודה, אז תודה."

"אני לא צריך תודה." אמר בביטול וברשמיות מה. הסוס החל לדהור במהירות, ונראה שאינו מודע לכובד אדונו והגבירה הצעירה שאיתו שטיפסו על גבו גם יחד. ג'יני אחזה בגבו של דראקו בחוזקה. היא לא ידעה כיצד יגיב למעשה זה, אך הוא לא אמר דבר אז היא הניחה שלא היה במעשה שום דבר לא תקין. שיערו הבלונדיני- כסוף של דראקו התנופף ברוח, והפך את תווי פניו לרכים הרבה יותר.

עד מהרה הם הגיעו לעיירה קטנה.

"אתם גרים כאן באזור, לא?" שאל אותה דראקו בזהירות, מודע לפתע לעובדה שיסיים את חייו כקורבן לרצח אכזרי אם ייוודע לוויזלים מי הציל את ביתם. למיטב ידיעתו, לוויזלי הצעירה יש עוד שישה אחים מבוגרים יותר ממנה, אם ואב, והוא לא בדיוק רצה להסתבך עם כולם.

"כן. אני חושבת שאני ארד עכשיו, המשפחה שלי... הם לא יהיו מאושרים לראות מי הציל אותי." מלמלה במבוכה, אך חיכתה לתגובתו ולא ירדה מגב הסוס הצחור.

"כן, זה בסדר, אני מניח. אז..." פתח ונראה כאילו לא התכוון, או שלא הצליח, לסיים את המשפט.

"אז..."

"אז להתראות." אמר לה, והיא זיהתה בקולו גוון של עצב מסוים, על אף שלא הייתה בטוחה בצדקתה.

"להתראות, דראקו." ג'יני הביטה בעיניו האפורות, שתמיד נדמו לשקף סערה כלשהי המתחוללת בקרבו, מתלבטת האם לעשות מה שחשבה עליו. לבסוף היא שלחה את זרועותיה וכרכה אותן סביבו בחיבוק. "תודה רבה."

עורו החיוור עטה גוון ורדרד עדין, וג'יני, לחייה צבועות שני עז, ירדה בקפיצה חיננית מן הסוס הלבן והחלה רצה במורד הרחוב הקטן והריק בשעה זו של הלילה.

דראקו משך במושכות של אופל ודהר משם.

הפרק הקודם		הפרק הבא