סוורוס

האיש החיוור התהלך ללא מטרה במשרדו שבמרתפי הטירה, גלימתו השחורה מתנפנפת אחריו בעוד הוא מהרהר בליבו. "הילד" חשב לעצמו "הבן שלה... הבן שלה ושל..." הוא עצר לרגע מהליכתו מלא כעס "ושל פוטר" השלים את המשפט במחשבותיו. הוא תהה האם הילד שעתיד להיכנס לשערי הטירה יהיה דומה לה, כל מה שדמבלדור סיפר לו היה שהיו לו את עיניה הירוקות של לילי. אבל עשר שנים עברו מאז, עשר שנים מאז מותה של לילי, צמרמורת חלפה בגופו והוא חש מתוסכל ואשם. מחשבותיו של סוורוס סנייפ נקטעו כששמע את חריקתה של דלת משרדו שנפתחה.

"סוורוס" אמר איש גבוה בעל שיער וזקן כסופים שהגיעו עד לשולי גלימתו "כדאי שתצטרף הסעודה עומדת להתחיל" אמר האיש בעליזות וסנייפ התלווה אליו כשיצא מהחדר. הם התהלכו במסדרון ועלו במדרגות אל כיוון האולם הגדול "אתה נראה קצת חיוור" אמר דמבלדור שנראה יותר משועשע מחיוורונו של סנייפ מאשר מודאג. סנייפ ענה בנהימה חרישית ושניהם נכנסו בדלתות האולם הגדול והתיישבו בשולחן המורים שבראש האולם.

האולם התמלא בתלמידי שנה שנייה עד שביעית נרגשים לקראת שנה חדשה של לימודים בבית הספר לקוסמים. סנייפ הביט בדריכות כאשר הפרופסור מינרווה מקגונגל נכנסה ואחריה שיירה גדולה של תלמידי שנה ראשונה נרגשים ומפוחדים שהביטו בפליאה באולם הגדול ובתקרתו השחורה זרועת הכוכבים. סנייפ לא הצליח לזהות אותו בין המוני התלמידים ההמומים. לאחר שמצנפת המיון סיימה את שירה, הקהל מחא כפיים נמרצות והחל טקס המיון. כמה תלמידים נבחרו להפלפאף, לרייבנקלו ולגריפינדור. סנייפ מחא כפיים כאשר בלסטרוד מיליסנט הייתה הראשונה שנשלחה לסלית'רין, לבית שלו.

ואז הוא הבחין בו, הוא נראה כמו בידיוק כמו שסנייפ קיווה שלא יראה – כמו ג'יימס פוטר קטן במיוחד. ילד צנום וממושקף בעל שיער שחור פרוע ומבט מתפעל ומתרגש, דבר אחד היה לו שהבדיל אותו בברור מג'יימס פוטר, צלקת ברק שנחה על מצחו. "הצלקת הזו" חשב לעצמו "הצלקת מהלילה שבו לילי..." גוש ענקי של רגשות התפרץ בתוכו, הוא חש כעס ותסכול על הגורל שהוא עצמו לא הצליח למנוע מלילי, אך הילד לבדו שרד את מה שלילי לא הצליחה לשרוד. את עיניו של דמות הפוטר הקטנה סנייפ לא הצליח לראות משולחן המורים. הוא הסיט את מבטו מהילד כששמע את מצנפת המיון מכריזה "סלית'רין!" שוב. הוא הביט בילד הבלונדיני בעל הפנים המחודדות, שקם מן השרפרף ורץ אל השולחן הימני ביותר. "בנו של לוציוס" חשב "כמובן הרי התפוח לא נופל רחוק מן העץ..." מחשבה זו הפחידה את סנייפ, שהרי זה רק מעיד על כך, שפוטר הקטן חייב להיות דומה לאביו, המתנשא והיהיר. זיכרון עלה במוחו של סנייפ, זכרון שלו תלוי על עץ בחצר בית הספר לאחר שסיים את מבחני הבגרות שלו, זיכרון של ג'יימס פוטר צוחק ומלגלג.

"הארי פוטר" קראה מקגונגל, לחשושים נרגשים נשמעו באולם. הילד הצנום התיישב על השרפרף הקטן ומקגונגל הניחה את המצנפת על ראשו, שכיסתה כמובן את עיניו. סנייפ הביט בו, "אולי" אמר בליבו "אולי הוא לא יהיה כמו ג'יימס פוטר" תקווה קטנה החלה ליטוע את שורשיה בלבו של סנייפ שעה שמצנפת המיון התלבטה ארוכות היכן לשבץ את הארי. אך תקוותיו נרמסו כשמצנפת המיון צעקה "גריפינדור!" ותשואות רמות עלו מהשולחן השמאלי. איך היה יכול להיות כל כך טיפש? הוא נתן לעצמו לקוות, שבבן של פוטר, בבן של לילי ושל פוטר, יהיה משהו שדומה לו, לסוורוס סנייפ. איך השלה את עצמו כך? הרי הילד הזה, שדמה לג'יימס פוטר כל כך בחזותו, הוא רק ההנצחה לכך שפוטר גזל ממנו את היקר לו מכל, הוא גזל ממנו את לילי. למרות הכעס והתיעוב שגאו בתוכו,  סנייפ לא יכל להסיר מהילד את מבטו.

טקס המיון נגמר ודמבלדור נאם את נאומו שהיה מורכב כרגיל מכמה מילים חסרות משמעות, שגרמו לפרופסור קווירל שישב לצידו של סנייפ לצחקק בעצבנות. לאחר שהופיע האוכל מולם קווירל שלבש טורבן סגול גדול שאל בקול מגמגם ומפוחד את סנייפ לגבי אופן הכנת שיקוי אל-זאב (פניו של קווירל החווירו בכל פעם שאמר "אדם ז-זאב"). תוך כדי שיחה סנייפ הגניב מבטים קודרים לעברו של פוטר, הוא לא ידע מה קיווה לראות, כל מה שהוא ראה מולו היה ג'יימס פוטר קטן שנראה לסנייפ יהיר לא פחות מג'יימס המקורי. אבל לרגע כשסנייפ הביט בילד מעבר לטורבן הענק של קווירל הוא ראה את מבטו של הארי מורם ומביט בו חזרה, ושתי עינייה הירוקות של לילי הסתכלו עליו מבעד לזכוכיות של משקפיים עגולים.

		הפרק הבא