Rabbit Heart

פרק 2

במורד מחילת הארנב

"ברגע הבא אליס קפצה פנימה אחריו, לא עוצרת לשקול כיצד ואיך תטפס החוצה שוב." 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

רמוס וטונקס היו יכולים להיראות כמו זוג שגרתי להפליא המצפה לילדו הראשון, לולא הילת הדריכות שאפפה אותם בעודם מלווים את ג'יני ואת אימה לרציף תשע ושלושה רבעים. התחנה פעלה כרגיל באותו יום אפור של תחילת הסתיו, וג'יני קינאה במוגלגים החיים את חייהם השלווים מבלי לדעת שמישהו שם בחוץ מעוניין רק ברעתם.

היא דחפה את העגלה שלה בחוסר רצון, רמוס וטונקס לפניה ואימה מאחוריה, בעודה אומרת לעצמה שוב ושוב שהיא יכולה לדאוג לעצמה. היא הציצה מעבר לכתפה באימה, שנראתה עייפה מכדי להיות דרוכה. ג'יני שמה לב שהצפייה הבלתי- פוסקת של אוכלי המוות על ביתם מפחידה אותה ומחלישה אותה. האישה העגלגלה והחייכנית הפכה לאישה רזה ועצובה.

מצבו של אביה של ג'יני לא היה טוב יותר. הוא סירב לספר לילדיו איך נראית עבודתו במשרד הקסמים עכשיו, אך כשהיה חוזר הביתה בלילה חיוור ומותש, מבולבל בעוד אשתו מושיבה אותו לשולחן עם כוס תה וחוטפת מבין ידיו את עיתון אותו היום, המלא תקנות ומאמרים שוטפי מוח, ג'יני יכולה הייתה להעלות כמה השארות בנוגע לאיזה שימוש עושים אוכלי המוות בידע שלו על מוגלגים.

הם התקרבו אל השער. ג'יני כבר הייתה רגילה לתחושה שצופים בה, לכן לא חשה פחד כשהבחינה במבט הישיר שתקע בה עובר אורך מסתורי, שהיה לבוש כמוגל לא מוצלח במיוחד.

עננה של עשן אפור אפפה אותם כשהגיעו לעבר השני של המחסום. האווירה המוכרת של רציף הוגוורטס אקספרס התמוגגה כמו תמימות הילדות, מותירה מקום שקט בו אנשים נפרדים כהולכים לדרכם האחרונה. כמו בכל שנה, ג'יני חשה כאילו המעבר בשאר נותן לה חלון הזדמנויות קצר של גישה אל כל זיכרונותיה מאותו היום בשנים הקודמות. היא נהנתה לעלעל בזיכרונות האלה בשנים הקודמות, אך באותה השנה גרמו לה לחוש רק עצבות ותחושת החמצה מרגיזה, כאילו נתנה למשאב נדיר להתבזבז בטיפשות.

היא חשה צמרמורת, ולפתע הבינה שהאוויר הלונדוני קר משציפתה שיהיה. האם באמת כולם מודאגים ומפוחדים כל כך, או שפשוט כך היא רואה את כל הדברים דרך ענייה שלה עכשיו?

רמוס וטונקס הלכו לסרוק את הרציף, יד ביד, וכל אחד מהם אוחז בשרביט במקום מסתור. ג'יני התיישבה על המזוודה שלה קרוב לקיר הרציף ונאנחה. אימה עמדה לצידה בשתיקה. היא רצתה לשאול את אימה האם היא מוכרחה לחזור לשם, אך ידעה מה תהיה תגובתה- אל תהיי מטופשת, ג'ינרבה, כמובן שכן. את עוד תלמידה. את ילדה. ובכל זאת, תפסיקי להתנהג כמו הילדה הקטנה שאת...

היא עוד לא השלימה איתה לחלוטין מאז הוויכוח בליל החתונה של ביל ופלר. היא פשוט לא יכולה הייתה לסבול שמתייחסים אליה כאילו היא לא מבינה.

ברציף חלפו אנשים שג'יני הכירה, ומעולם לא היה קשה לה לזייף חיוך כמו באותה העת. רק מעטים נעצרו לשוחח איתה.

בעבר הייתה במרכז תשומת הלב, אך מאז שהתחילה להסתובב עם אנשי צ"ד (נוויל לונגבוטם המפסידן ולוני לאבגוד המטורללת, בתוספת הבלתי- נשכחת של אחיה הגמלוני, השומר הגרוע ביותר בתולדות בית גריפינדור, עם חברתו הרמיוני גריינג'ר תולעת הספרים, ובן זוגה, שהיה הגרוע מביניהם- הארי פוטר המוזר והשנוי במחלוקת) נדחקה הצידה על ידי הבנות שבעבר היו חברותיה הטובות ביותר. אך לא היה אכפת לה, עכשיו. בתחילה היא רק העמידה פנים שזה כך, אך היא חשה שעכשיו כבר התבגרה מספיק כדי להבין את הזמניות והטיפשיות שברצון להיות האדם האהוב ביותר על כל האנשים שאתה לא אוהב.

רמוס וטונקס חזרו מהסיור שלהם, נושאים איתם רצינות תהומית. טונקס העליזה והמצחיקה, שג'יני למדה לראות כמעט כאחותה הבכירה, הפכה לאישה שקטה ומהורהרת, בדומה לבעלה הרציני והעצוב. ג'יני חשה הערצה אליה מהיום בו פגשה אותה; לכן הלהט שהיה בה להגן על תינוקה, אפילו בימים בהם רמוס נעדר, משוטט בארץ בתחושת אשמה, והם חשבו שלא ישוב, העניק לג'יני השראה שנתנה לה את הרצון להמשיך להילחם.

"השטח פנוי," לחשה טונקס למולי. "אולי פנוי מידי..."

"למה את מתכוונת?"

"זה לא נראה לך מוזר, שאחרי שהם צופים בנו במשך שבועות, פתאום הם נותנים לה להעלות על הרכבת ללא השגחה?" טונקס החוותה בראשה לכיוון ג'יני בזמן שדיברה. "כדאי שנדווח לקינגסלי, ונהיה מוכנים."

"מוכנים למה?" שאלה ג'יני במתח מסוים.

"לכל דבר שלא יבוא," ענתה טונקס בהיסוס מסוים. ג'יני רצתה לתחקר אותה, אך היא פתחה עם אימה שיחה על ההיריון שלה וחמקה מניסיונותיה של ג'יני לתפוס את תשומת ליבה.

במקום, היא הרימה את מבטה אל רמוס. "אתה תספר לי, נכון?"

רמוס חייך בחביבות עצובה. הוא התיישב על המזוודה לצידה. "אין מה לספר, ג'יני. אנחנו לא יודעים מה הם מתכננים." ג'יני נראתה מודאגת לרגע, והוא אמר, "אבל אנחנו נשים עין על הוגוורטס, אל תדאגי. חוץ מזה שקינגסלי הוא ראש המסדר עכשיו, והוא יודע מה הוא עושה."

לג'יני הייתה הרגשה שהוא עדיין לא מספר לה הכל, אך לא לחצה. במקום היא אמרה, "אתה יודע, אני שמחה שלא עזבת את טונקס. אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיך."

"אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה," אמר רמוס, מציץ בטונקס בעניים נוצצות. לפתע הוא התקרב אל ג'יני ואמר בשקט, "תשמעי, ג'יני, קיבלת את המתנה של הארי?"

ג'יני הופתעה. "איך אתה יודע?"

"הוא סיפר לי. פגשתי אותו לפני שחזרתי הביתה."

ענייה של ג'יני נפערו, לא יודעת האם לחוש סקרנות או סלידה. "מתי? איפה? למה לא סיפרת לי קודם?"

"זה לא משנה עכשיו," אמר רמוס, מציץ בשעונו. "את צריכה לשמור אותו במקום בטוח, בסדר? עדיף על הגוף שלך, כדי שאם יחטטו בחפצים שלך לא ימצאו אותו... לא שאני חושב שזה יקרה, אבל..."

ג'יני הרימה גבה. הניסיון של רמוס לגרום למציאות להיראות פחות נוראית לא עלה לו באופן מוצלח. "הוא מסר עוד משהו?"

"ובכן-" אך רמוס לא הספיק לדבר, כי משרוקית הרכבת שרקה באותו הרגע וקטעה את דבריו. אימה של ג'יני נבהלה פתאום והאיצה בה לעלות על הרכבת.

הן התחבקו קצרות בפתח הרכבת, ורמוס עזר לג'יני להעלות את המזוודה. ג'יני חיבקה גם את טונקס מתוך הרכבת, והיא אמרה לה, "תשמרי על עצמך, ילדה."

רמוס אחז בידה כשהרכבת החלה לנוע באיטיות. הוא הביט בענייה ואמר, "תזכרי."

דלת הרכבת נסגרה מעצמה וקרוביה של ג'יני כאילו נגדעו ממנה באכזריות. היא הייתה לבד. הרכבת האיצה אל מחוץ לתחנה.

ג'יני לקחה את המזוודה שלה וגררה אותה בחוסר התלהבות במעבר בחיפוש אחר תא לשבת בו. היה נדמה לה שהרכבת ריקה מתמיד, אך מכל תא עדיין בהו בה פנים, והיא הביטה קדימה בגאווה, למרות שרצתה לצעוק עליהם שהיא כבר לא עם הארי ושיפסיקו לבהות כמו מטומטמים.

היא חלפה על פני תא מלא באנשים שבעבר היו חבריה. היא העמידה פנים שהיא לא רואה אותם, והם מצידם נראו קצת שלא בנוח, אך לא קראו לה לשבת איתם.

"ג'יני!" קרא קול חולמני מאחוריה. לונה השיגה אותה, מחייכת חיוך גדול. חיוך אמיתי ראשון עלה על פניה של ג'יני מזה זמן רב, והשתיים התחבקו כמו אחיות.

שיערה של לונה היה קלוע בצמה ארוכה, מעוטרת בסרטים בצבעים כחול, סגול, אדום ואפילו סרט ירוק אחד, ולבשה שמלת קיץ כחולה מעל מכנסי ג'ינס ישנות שהגיעו רק עד קרסוליה ומעל סוודר סגול עבה שנסגר בכפתור צהוב גדול על חזה. גרביה היו אחת בצבע אדום והשנייה מפוספסת בשלל צבעים. מזווית עינה, ג'יני הבחינה בחבריה לשעבר מגחכים לנוכח הופעתה של לונה.

אך לונה לא נתנה עליהם את דעתה, ורק נראתה קצת מודאגת בעודה נוגעת המחרוזת פקקי הברצפת והקמעות שלה. "חששתי שלא תגיעי השנה, ג'יני."

"ובכן, הינה אני כאן," אמרה ג'יני, לא מזכירה את העובדה שתכננה לא לחזור בכלל.

"אני ונוויל שמרנו לך מקום בהמשך," אמרה לונה בעליזות. אוחזת בידה, היא הובילה אותה משם.

נוויל ישב לבדו בתא בקצה הרכבת. הוא קם כשג'יני נכנסה, ואז נראה מאד נבוך, כמתחרט על תגובתו הקיצונית. נראה שהוא גבה במשך הקיץ, ופניו נהיו מוצקות יותר; מעט זיפים החלו לצמוח בקרבת אוזניו.

"איזו קבלת פנים," היא אמרה בשעשוע מריר והרימה את במזוודה שלה למדף שמעל למושב.

נוויל התעשת. "אני אעזור לך." הוא נאחז במזוודה וסייע לג'יני להניח אותה במקומה.

היא התיישבה במושב מול נוויל ולונה ותפסה את ארנולד, שהסתתר בתוך שיערה, מפחד מהמולת תחנת הרכבת. היא ליטפה אותו והוא פלט מן קול גרגור צפצפני, מתגלגל בכף ידה.

"איפה... את- יודעת- מי?" שאל נוויל בחשש משהו.

ג'יני כמעט סיפרה להם את האמת, אך אז נזכרה בדבריהם של רמוס וטונקס. במחשבה שמישהו אולי מאזין לה מפינות התא החשופות, היא אמרה, "רון חלה. ספאטרגרויט, לדעתי..."

"זה תמיד גרוע, במיוחד כשזה מגיע בגיל מאוחר," אישרה לונה את דבריה בחולמניות.

"ההורים של הרמיוני הוציאו אותה מבית הספר," המשיכה ג'יני, "הם מוגלגים והכל, והם מפחדים מכל מה שקורה. היא ממש לא הייתה מרוצה, אבל היא ממשיכה ללמוד בבית."

"טוב, היא בכל מקרה כבר יודעת דברים ברמה של כישופומטרי," אמר נוויל, "ומה עם-?"

"אני לא יודעת." בכך ג'יני סיימה את השיחה, כי לא היה לה ספק שאם מישהו מקשיב להם, הוא יודע שהארי יצא להילחם נגדו.

הנסיעה עברה בשקט. בתא של הארי, רון והרמיוני תמיד התגלגלה שיחה, וג'יני תמיד הייתה מגיעה להוגוורטס עם כאב חניכיים מרוב צחוק. אך הפעם אווירה נכאה עמדה בתא. לונה עיינה בפקפקן בעוד נוויל וג'יני מביטים מחוץ לחלון בשתיקה.

בשעות הצהריים (עגלת הממתקים לא עברה באותו היום, ונפוצה שמועה שהמוכרת התפטרה) דין ושיימוס נכנסו לבקר אותם. ג'יני הופתעה לראות את התאומות פאטיל ואת לבנדר בראון מתלוות אליהם, שום שמץ של צחקוק נראה על פניהן. אך בעיקר היא הופתעה לראות את דין, שלבש בגאווה חולצת טי של קבוצת הכדורגל האהובה עליו.

"למה חזרת?" היא פלטה מייד כשאחת מרגליו הארוכות צעדה אל תוך התא.

הוא חייך חיוך נאה, אם כי, מעט מוטרד. "גם אני שמח לראות אותך, ג'ין."

"זה לא מצחיק, דין. משרד הקסמים עורך רישום של ילדי מוגלגים."

דין נאנח, כשם שערך את השיחה הזאת כבר פעמים רבות, והתיישב מול ג'יני. "שמעתי. אבל המקום הכי בטוח בשבילי הוא בהוגוורטס, לא? מקגונגל לא תיתן למשרד לקחת אף ילד, במיוחד אם השמועה נכונה ואוכלי מוות השתלטו עליו."

דעתה של ג'יני עדיין לא נחה. "אני לא יודעת... אולי כדאי-"

"חוץ מזה שלא נוכל לעשות שום דבר בנידון עד שנגיע להוגוורטס," אמר דין והתרווח במושבו, מסיים את הוויכוח בקלילות. לונה הציע לו עט מסוכר והוא לקח אחד בתודה.

שיימוס התיישב קרוב מאד אל ג'יני וכרך סביבה זרוע, כאילו הייתה אחותו. "מה נשמע, ג'יני? מה שלום השלישייה?"

ג'יני סיפרה לו את השקר שסיפרה ללונה ונוויל, אך היא ידעה ששיימוס לא קונה את הסיפור שלה.

"ככה הארי עזב אותך לבד?" הוא אמר, מרים גבה בהירה אחת.

ג'יני שילבה את זרועותיה במחאה. "אני והארי כבר לא ביחד, אתה יודע."

רמת ההתעניינות של התאומות ולבנדר עלתה בדרגה, ודין תקע בה מבט מוזר בעוד נוויל נחנק מהברצפת שהביא בתרמילו. אפילו לונה הרימה את מבטה והחלה להקשיב לשיחה.

"אבל," אמרה פארווטי, וג'יני הייתה משוכנעת שבקרוב כולם כבר יידעו שהיא לא החברה של הארי פוטר. "את והארי הייתם... כזה, לנצח."

"כנראה שלא," אמרה ג'יני בחדות והתאמצה להישמע כאילו לא אכפת לה.

שיימוס והבנות עזבו, אך דין החליט להישאר. הוא תפס את מקומו של שיימוס לצד ג'יני והם דיברו על קווידיץ'. איש מהם לא הפיק מכך תועלת, ונוויל הקשיב להם בדריכות, אך לא דיבר בעצמו.

מחוץ לחלון, נופי העיר התחלפו בנופים של שדות רחבים, הרים ונהרות זורמים דרומה, אל הים. עד שהגיעו למקום ממנו ניתן לראות את הוגוורטס כבר היה חשוך מאד. ג'יני לא ציפתה לראות את הוגוורטס מהרכבת כבר מאז שנתה השנייה, אך הסתכלה בכל שנה בכל זאת.

היא פלטה קריאת הפתעה וקמה בניסיון לראות טוב יותר. שלושת האחרים שלחו בה מבטים שואלים. נוויל קם והסתכל גם הוא, ופניו לבשו הבאה של זעם רצחני כמעט- ג'יני מעולם לא ראתה אותו כך.

הטירה עמדה במרחק רב משם, מוארת באור ירוק זר, וגולגולת ירוקה שנחש אין- סופי זוחל מחוץ לפיה ריחפה מעל כלונסאות המגדלים, לועגת ואכזרית.

נראה שהם לא היו היחידים שהבחינו בכך, כי היסטריה התפשטה במרחבי הרכבת. ג'יני שמעה תלמידים קוראים זה לזה ובוכים, רצים מתא לתא.

"אוכלי מוות," מלמל דין, שהתייצב מאחורי ג'יני כדי לצפות במחזה הנורא.

"מה נעשה?" שאל נוויל בקול חלול, בוהה במחזה. לונה נעמדה בינו לבין ג'יני ואחזה בידי שניהם, וג'יני חשה שהיא רועדת קלות בעודה תוקעת את מבטה בגולגולת, כאילו תוכל להעלים אותה במבטה.

"מה נוכל לעשות?" אמרה ג'יני, "נילחם."

דין הביט בה. "את חושבת שנצליח?"

ג'יני הנהנה באומץ, כי חששה שקולה יסגיר את ספקנותה.

"בואו נאסוף את צ"ד."

__

תודה לכל מי שהגיב לפרק הקודם- התגובות שלכם ממש עשו לי חשק להמשיך לכתוב ^^ 

הפרק הקודם		הפרק הבא