הסוד של אנה

כשנכנסנו למשרד הדבר הראשון שראיתי היה שולחן ענק עמוס במכשירים כסופים מזמזמים ועדינים.
מאחורי השולחן, על הקיר, היו תמונות של אנשים שלא היו מוכרים לי. אולי המנהלים של הוגוורטס בעבר, חשבתי לעצמי.
ליד השולחן עמד מתקן לציפור עליו ישב עוף חול יפיפה.
"פרופסור דמבלדור, כבודו," אמר האגריד.
"שלום, האגריד." ענה קול רגוע ועדין.
הסתובבתי וראיתי איש זקן עם זקן לבן שהגיע לו עד לברכיים, לבוש גלימה כסופה וכובע קוסמים. עיניו, הכחולות כמו הים, הסתתרו מאחרי משקפיים מחומשים. אפו נראה כאילו נשבר כמה פעמים טובות.
כשהביט בי ראיתי בעיניו תדהמה, חשדנות ופחד- אבל אחרי כמה שניות ההבעה שלו הפכה להבעה שלא הבנתי.
"האגריד, תוכל לבוא אלי יותר מאוחר? אני טיפה עסוק. ותקרא למינרווה שתבוא לפה." אמר דמבלדור ברוגע.
"כן, פרופסור דמבלדור כבודו." ענה האגריד, הניד בראשו ויצא.
"שבי, אנה." אמר לי דמבלדור והצביע על כיסא שהיה מולו.
כשישבתי הוא דיבר כמה דקות עם אחד המנהלים שמאחוריו, לא שמעתי מה הוא אמר.
"אנה, זה השם שלך?" שאל.
"כן."
"יש לך משהו להגיד לי?" הוסיף.
"לא, אבל יש לי מכתב להביא לך." הוצאתי את המכתב והגשתי אליו.
הוא קרא בעיון את המכתב ועתה אמר, קצת בלחץ, "סוורוס, תוכל להביא את מצנפת המיון?"
"כן פרופסור."
סוורוס נעץ בי מבט אחרון ויצא.
כשסגר את הדלת אמר דמבלדור, "את יודעת מה כתוב במכתב?"
"לא, אדוני." השבתי בחשדנות.
"כתוב שאת צריכה ללמוד כאן, אז אני אכניס אותך ללימודים." אמר ואז שקע בהמהום עמוק.
הייתי די מבולבלת, אחרי כמה דקות הגיע סוורוס עם המצנפת.
"הניחי אותה על הראש, אנה." לחש דמבלדור. סוורוס עדיין הסתכל עלי באותו מבט מוזר.
כששמתי אותה על הראש שמעתי את המצנפת מדברת. אממ... אני לא יודעת איפה לשים אותך, יש בך הרבה מכל בית, את מוכרת לי...
ואז ראיתי את זה.
זה לא היה המשרד.
ראיתי אולם גדול מלא בתלמידים שהתלחששו. שמעתי צעקת- גריפינדור!
העיניים שלי נפקחו והורדתי את הכובע בתמיהה . "וואו," אמרתי בדיפלומטיות.
"נקרא למישהו שיבוא ללוות אותך לחדר המעונות של גריפינדור, שם תנוחי. מחר בואי לאולם הגדול ונסביר לך שם הכל." ענה דמבלדור ברוגע, ואז הוסיף, בכיוון עוף החול ההוא "תקרא להרמיוני גריינג'ר שתבוא לפה." עוף החול - ששמו כנראה פוקס - נעלם בלהבה לוהטת.
אחרי כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת ונכנסו שתי בנות: אחת בערך בגיל שלי, עם שיער תפוח וחמים למראה ואישה גבוהה עם שיער חום אסוף.
"העלמה גריינג'ר, תלווי את גברת קאלן למעונות, היא תלמד מעכשיו איתנו."
"כן, פרופסור." ענתה, "בואי." פנתה אליי מחויכת. היה לה חיוך נעים.
אצבעותי נגעו בידית.
"אנה?"
"כן, פרופסור?"
"ברוכה הבאה להוגוורטס," אמר ופניו אורו.
חייכתי וסגרתי את הדלת. הבטתי בה.
"אז... קוראים לך אנה, נכון?" שאלה בהתעניינות.
"כן."
"אני הרמיוני," אמרה בחיוך רחב שחשף שיניים קצת בולטות. "את נראית לי מוכרת, אני מכירה אותך מאיפשהו?"
"לא נראה לי..." אמרתי, מבולבלת.
הגענו למסדרון שבסופו עמדה תמונה של אישה שמנה.
"סיסמא," אמרה.
" שטויות במיץ עגבניות," הצהירה הרמיוני. הדלת נפתחה, ובפנים ראיתי חדר עגול עם כורסאות נוחות ליד האח.
"החדרים נמצאים למעלה, כל הדברים שלך כבר שם." אמרה לי הרמיוני והתיישבה ליד שני בנים, אחד ג'ינג'י ומנומש והשני בעל שיער שחור פרוע, משקפיים ועיניים ירוקות, בדיוק כמו שלי. הם שיחקו שח.
" זה הארי, וזה רון." אמרה והצביעה על הבנים.
"אנה," הצגתי את עצמי.
"הי" שניהם אמרו.
"רוצה לשבת לשחק?" שאל הארי, הוא הסתכל עלי במבט בוחן.
"תן לה לנוח הארי היא רק עכשיו הגיעה" נזפה בו הרמיוני "אנחנו באותו חדר נדמה לי"
"מגניב," אמרתי בהקלה. לפחות אני אכיר מישהי אחת כאן. "אוקי, אני עולה."
"ביי," אמר הארי.
"אני אבוא לחדר עוד מעט." חייכה הרמיוני.
נכנסתי לחדר, החלפתי בגדים לפיג'מה שלי, ואז ישבתי במיטה דקות ארוכות וחשבתי על מה שראיתי במשרד של דמבלדור. אחרי כמה דקות הרמיוני באה. היא נכנסה למיטה שלה והתכרבלה בחתוליות.
"לילה טוב, אנה." היא נשמעה ידידותית ונעימה. מעולה.
"לילה טוב." עצמתי את העיניים ונרדמתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא