מעודנת

הערות: הנה הפרק הראשון של הפאנפיק! מקווה שתהנו! אם אראה שיש באמת קוראים לפיק, אשמח לפרסם את הפרק השלישי בקרוב :)

------------------
תקציר: אני עדיין זוכרת עד כמה טוב הוא היה - וזה אומר הרבה, כי בדרך-כלל אני בקושי מסוגלת לזכור בת כמה אני.
------------------

אני עוזבת את האמבטיה לבסוף, אחרי המוני דמעות וניסיונות ולהוכיח שהבדיקה המטומטמת טועה. אני יודעת שאני חייבת לספר למישהו וקיים רק אדם אחד שאני אפילו שוקלת להתוודות בפניו - טדי. הוא יידע בדיוק מה לעשות במשבר שכזה. למרות, שכמו שכבר שאמרתי, יש גם סיכוי רציני שהוא ירוץ מיד לכסח לסקורפיוס.

אני מניחה שטכנית, סקורפיוס אמור לדעת על כך ראשון.
אבל קול קטן בראש שלי אומר לי לשמור את זה בסוד ממנו לכמה שיותר זמן. אחרי הכל, בקושי דיברנו אי-פעם.

אם כך, תשאלו, איך אני מוצאת את עצמי בהיריון עם התינוק שלו?
ובכן, הכל התחיל בתערובת של וויסקי-אש ונקמה. בדיוק כמו שרוב ההיריונות מתחילים.

עברו כמעט חודשיים מאז שג'יימס החליט לערוך מסיבה ענקית בחדר-המועדון של גריפינדור לכבוד יום הולדות השמונה-עשר. עד פה, הכל היה כרגיל - בלוני-אל-פצץ (שאנשים ניסו לפוצץ בכל-מקרה), כל מלאי השוקולד מהדובשנרייה, בירצפת, וויסקי-אש, אוכל מכל הסוגים ממטבחי הוגוורטס וכמובן, רשימת מוזמנים ארוכה יותר מאשר מפקד האוכלוסין האחרון. ולא היה מדובר רק בגריפינדורים. אח של ג'יימס, אל', מוין לבית סלית'רין, כך שהוא וכל החברים שלו הוזמנו גם הם. הסיסמא בכניסה למגדל גריפינדור שונתה וכל מי שנחשב בבית-הספר יכול היה לבוא.

אחד מחבורת הסלית'רינים שאל' נהג להסתובב איתם היה סקורפיוס מאלפוי, שלרוע המזל, היה חברו הטוב ביותר. הוא חתיך, עם שיער בלונדיני שגולש ישר אל עיניו החומות. הוא די גבוה, ומשמש כמחפש בקבוצת הקווידיץ' של סלית'רין. אני שומרת בקבוצה של גריפינדור - טוב, לפחות בינתיים. אני בספק אם המטאטא יהיה בכלל מסוגל להרים אותי מהרצפה בעוד שלושה חודשים.

זה מוזר לחשוב על-כך שכנראה לא אזכה לשמוע יותר את צליליו הרועמים של פזמון "וויזלי היא המלכה" מהדהדים ממעלה היציע לאחר הגנה מוצלחת.

בכל מקרה, בחזרה לסקורפיוס. כמו שאמרתי, הוא חתיך. אבל הוא לא מדהים ברמה עולמית או משהו כזה. יש לו גם פגמים פה ושם כמו כל נער מתבגר. ובכל זאת, הוא מתעלה בהרבה על כמה מהמוטציות שלהוגוורטס יש להציע. אבל סקורפיוס ואני מעולם לא באמת הסתדרנו אחד עם השני. זה לא שרבנו או משהו, אבל עדיין היה חוסר-חיבה הדדי בינינו. זו אחת הסיבות שאני די מופתעת למצוא את עצמי נושאת את הצאצא שלו.
בחזרה למסיבה של ג'יימס.

מוקדם יותר באותו היום, הסוג-של חבר שלי, קארל, נפרד ממני מול כל בית-הספר. כן, כל בית הספר. זה לא רק הרגיש כמו מול כל בית הספר. זה באמת קרה מול כל בית הפר.

באמצע ארוחת הערב באולם הגדול קארל נעמד ליד שולחן רייבנקלו וצעק לכיוון השולחן של גריפינדור:

"היי! רוז! אני לא חושב שזה עובד בינינו!"

הוא היה מניאק לא קטן. ג'יימס ואל הציעו להחטיף לו מכות אבל אמרתי להם לוותר על זה. אני כבר התנקמתי כשהטלתי עליו קללה בשעה שהתמזמז עם צ'אסטיטי פינץ', ילדה מהשכבה שלי, מאוחר יותר באותו היום. השתמשתי בלחש שותק וכשעברתי לידם דיברתי אליו בקול חזק וברור.

"קארל, זה השרביט שלך בכיס, או שאתה פשוט ממש שמח לראות אותי?"

באותה השנייה הוא הסתכל למטה והבין מה עשיתי -

הו כן, קללת הזיקפה התמידית. צ'אסטיטי צחקה לא מעט על התעלול הזה. היא אפילו נתנה לי כיף כשהלכתי. בחורה נחמדה.

אף-אחד לא נפרד מרוז וויזלי מול כל בית הספר.

למרות שקארל זכה למה שהגיע לו, עדיין הייתי עצבנית כשהגיע הזמן למסיבה של ג'יימס ומצאתי נחמה באידיוט השיכור הראשון שמצאתי - מאלפוי. הוא, מצידו, ניסה להפעיל עליי את כל הנאום הנדוש של "את יותר מדי טובה בשביל קארל" ודיבר על כך ש"הוא לא יודע מה הוא מפסיד". עשה הכל כדי להתחיל איתי.

בלה בלה בלה.

אבל משום מה, הנאום הזה עבד. הוא מעולם לא עבד לפני כן, אבל הפעם הוקסמתי מהעובדה שאותו הנער, שעד לאותו היום התעלם ממני באופן בוטה, דיבר איתי, ניחם אותי, פלירטט איתי; ולפני ששמתי לב, נישקנו אחד את השניה בלהט.

ואלוהים, הוא ידע לנשק. אני עדיין זוכרת עד כמה טוב הוא היה - וזה אומר הרבה, כי בדרך-כלל אני בקושי מסוגלת לזכור בת כמה אני.

וכך, תוך מספר רגעים, כבר היינו בחדר המעונות שלי, קורעים אחד מהשני את הבגדים במרץ. אני זוכרת שהרגשתי כל-כך לחוצה, אבל לא הייתי מסוגלת להפסיק. כאילו איזה אינסטינקט חייתי בתוכי דחף אותי לפעול, משתיק לגמרי את כושר השיפוט וההיגיון שלי. באותו הרגע, אפילו לא חשבתי על הצורך באמצעי-הגנה כששוכבים. זאת-אומרת, אף פעם לא עשיתי את זה לפני כן. אבל זה נראה כאילו מאלפוי ידע מה הוא עושה, אז נתתי לו לתפוס פיקוד.

אבל אני מתחרטת על זה עכשיו.

לא דיברנו אחד עם השני מאז, מתוך מבוכה מוחלטת. הסכמנו לא לספר לאף-אחד - אני חושבת ששנינו לא היינו גאים במה שקרה. וכך, אחרי אותו הלילה, חזרנו להתעלמות המוחלטת שהייתה בינינו.

כמובן שזה הולך להיות הרבה יותר קשה עכשיו, כשאני נושאת את התינוק שלו.

אני יושבת בחדר המועדון, קוראת את "המייל הירוק" של סטפאן קינג ומרגישה כאילו אני בעצמי הנידונה למוות שממתינה בעצב לגורלה האכזר.

דומיניק נכנסת דרך חור התמונה עם תיק תלוי על כתפה. היא מתיישבת לידי, מעיפה את שיערה הבלונדיני בהינד ראש ושולפת חבילת סוכריות משובחות של הדובשנרייה. היא מחווה לי בידה עם שקית הסוכריות, כאות הצעה. אני מנענעת בראשי. היא נאנחת ומביטה בי במבט האופייני שלה בעיניה - היא רוצה רכילות. אני נאנחת בחזרה כדי להודיע שאין לי מה לספר. היא מהנהנת, טופחת על הברך שלי, מרימה את התיק ועולה אל מעונות הבנות.

אז אני מבינה שהרגע ניהלתי שיחה שלמה עם בת-דודה שלי, בשתיקה.

זה קורה לעיתים די קרובות, עכשיו כשאני חושבת על זה.

- - - - -
עברו שלושה ימים ושש שעות מאז שהשתמשתי בבדיקת ההיריון. במשך שלושת הימים ושש השעות האלה בכיתי סכום כולל של חמישים ושלוש פעמים. כל מקרה הכי קטן מסוגל לגרום לי להתפרצות.

"היי, ג'ינג'," אומר ג'יימס בעודנו יושבים בחדר המועדון ומכינה שיעורים.

"למה אתה שונא אותי כל-כך?!" אני צועקת ובורחת דרך חור התמונה, משאירה מאחורי ג'יימס מבוהל ביותר.

אני מתהלכת במסדרונות הטירה, ומחכה שמישהו יעבור על איזשהו כלל כדי שאוכל להעניש אותו. אני מבריקה את סיכת-המדריך שלי עם השרוול, כאילו שטביעות אצבעות גורמות לה להיראות פחות מאיימת.

"סליחה?" שואלת אותי תלמידת הפלפאף צעירה. "אני לא מצליחה למצוא את המגדל הצפוני."
 
מושלם.

"אוה, מה את אומרת? אם כך יורדות עשר נקודות מהפלפאף!"

הילדה נראית על סף דמעות, ואני נשבעת במרלין שאם תתחיל לבכות, אני אבעט לה בפנים. לה, אין שום סיבה להיות עצובה. היא בורחת, קוברת את פניה בידיה הקטנות.

כן, כדאי לך לרוץ! אמא שלי הייתה כל-כך מתביישת בי אם הייתה כאן. אני לא אמורה לנצל לרעה את הכוח שלי כמדריכה. עם זאת, אני גם לא אמורה לשכב עם סקורפיוס מאלפוי. אני מניחה שזה מה שאבא התכוון כשאמר לי לא "להתקרב יותר מדי" אליו כשהגענו לתחנת קינגס-קרוס בפעם הראשונה בחיי.

אני מחליטה להתקדם לכיוון המטבחים ולרדת ברשעות על כמה שגמדוני הבית נמוכים, כשאני נתקלת באל'. הוא נראה טיפה מבולבל, אבל גם די שמח.

"היי ג'ינג'," הוא מחייך אליי חיוך מלא שיניים.

למה הפוטרים כהי-השיער המטומטמים מתעקשים לקרוא לי ככה?

"אל תתעסק איתי, אלבוס סוורוס," אני מסננת בעצבנות. "אני אהרוג אותך, וזו הבטחה."

נראה שהוא מאמין לי.

"מי טלטל את הכלוב שלך הבוקר, יא תנשמת?"

עיני מצטמצמות לכדי חריצים, בעוד הוא מחייך בצורה מעצבנת.

"למה אתה כל-כך שמח?" אני שואלת בחשדנות.

"ג'ני הסכימה לצאת איתי," הוא עונה באושר.

אני מביטה בעיניו הירוקות ומושכת בכתפיי בחוסר עניין.

"תתעודדי, ג'ינג'. זה חג המולד!"

חג-מולד.

חג-מולד מזורגג.

אני נראית כאילו מעניין לי את התחת שעכשיו חג-המולד?

אל' מצליח לקרוא את ההבעה על פניי.

"קדימה, אנחנו נוסעים הביתה מחר. נוכל לראות את טדי!"

אני מניחה שזה הדבר היחיד שיכול לעודד אותי. טדי לופין הוא איש סודי האחד והיחיד - אני יודעת שאוכל לספר לו על ההיריון שלי והוא לא יפלוט מילה על-כך לאף אחד, אפילו לא לוויקטואר. בנוסף, כשאהיה בבית, לפחות לא יהיה קיים הסיכוי שאתקל באביו של הבן שלי.

שזה גם סוג-של פלוס.

"וסקורפיוס בא לבלות את חג המולד בבית שלנו!" אומר אל'.

הנשימה שלי נעתקת.

"ל-למה?"

אל מברבר משהו על כך שההורים של סקורפיוס נוסעים לסינגפור... או שאולי הוא אמר שאבא שלו אידיוט גמור... אני לא ממש מקשיבה. המחשבה על בילוי חג-המולד עם סקורפיוס מאלפוי יכולה לגרום לכל אחד לאבד את העשתונות. אני מתחילה להתרחק מאל' כשהוא עוד באמצע משפט, ואז פורצת בריצה לעבר משרדו של פרופסור פליטיק.

המנהל פליטיק יושב מאחורי שולחנו על שלוש כריות, כדי שיהיה מסוגל לראות את מי שיושב בצד השני - הוא בערך בגובה של גמוני-הבית שעמדתי לרדת עליהם. אבל אני מחליטה שזה בטח לא ממש חכם לרדת על מנהל בית-הספר שלך,  במיוחד כשאתה צריך ממנו טובה.

"פרופסור," אני שואלת. "תהיתי אם זה מאוחר מדי להוסיף את שמי לרשימת התלמידים שנשארים בהוגוורטס במהלך החגים?"

פליטיק מרים את ראשו מהניירת כאילו שרק הרגע הבחין בי.

"הו, שלום העלמה וויזלי!"

"שלום," אני אומרת, מנסה להישמע מנומסת.

פליטיק מזמזם לעצמו בקלילות, אז אני חוזרת על השאלה שלי.

הו לא, אני חושש שתהיי חייבת לחזור הביתה, רוז. אלא אם כן מדובר במקרה חירום כלשהו?"

אני לא מצליחה לחשוב מהר מספיק, ולכן אני נאלצת לחזור הביתה עם שאר המשפחה. לפעמים אני מצטערת שאי-אפשר לקלל את הגבות הקטנטנות של מנהל בית-הספר.

אבל, אחרי הכל, אנחנו לא תמיד מקבלים שרצינו, נכון?

- - - - - -
למחרת בבוקר אני מתעוררת מוקדם, ועל אף שהמדוודה שלי כבר ארוזה, אני עורכת סריקה זריזה של המעונות כדי לבדוק שלא שכחתי כלום. אני שוקלת לעשות עוד בדיקת היריון לפני שאני חוזרת הביתה ומספרת הכל לאימא ואבא, אבל אני מחליטה שאין סיבה - אני בהיריון על-בטוח. התקפת ההקאות הבלתי-פוסקות של שש-וחצי בבוקר מוכיח את זה די בבירור.

אני לא מדברת הרבה בארוחת הבוקר. לא נראה שמישהו שם לב - ג'יימס ופרד מדברים מספיק בשביל כל שולחן גריפינדור ביחד.

"התותחים מצ'אדלי הרבה יותר טובים מהטורנדו'ס," ג'יימס צועק אל בן-דודנו כשרסיסי-אוכל נירקים מפיו המלא - איזו משפחה מקסימה יש לי.

"התותחים מצ'אדלי הם ביזיון!" פרד מתפרץ בחזרה, לא מבחין בפירורי ארוחת הבוקר של ג'יימס שניתזו ישר אל שיערו השחור.

כל הגריפינדורים צופים בג'יימס ופרד מתווכחים לגביי קבוצת הקווידיץ' האהובה עליהם - ואני, כמובן, תומכת בצד של ג'יימס. אבא הלביש אותי בחולצות של התותחים מצ'אדלי מאז שנולדתי. לא ממש מותר לי לעודד קבוצות אחרות.

"ג'ינג'ית, אין לך משהו לומר בעניין?" אומר ג'יימס, מפנה את כל תשומת הלב אליי.

מבטי חולף במהירות בין ג'יימס לפרד, עיניהם נעוצות בפניי בציפייה.

"מצטערת, פרד," אני אומרת. אבל אני נולדתי תותחית. אבל ג'יימס, אתה לא אומר להיות בכלל אוהד של ההרפיות?"

ג'יימס מאדים קלות, אך מושך בכתפיו וממשיך לטרוף את ארוחת הבוקר שלו. ברור שהוא לא אוהד את ההרפיות מהוליהד - הן קבוצת קווידיץ' של נשים. אבל דודה שלי, ג'יני, אמא של ג'יימס, שיחקה בקבוצה הזו לפני שג'יימס נולד, אז הייתם מצפים שיעודד אותה.

אבל לא.

כי ג'יימס הוא יצור מוזר.

אחרי ארוחת הבוקר אנחנו עושים את דרכנו אל תחנת הוגסמיד כדי לעלות על רכבת הוגוורטס אקספרס. אני משתדלת לצעוד לפני אל' וסקורפיוס, אז דום חייבת למהר כדי לעמוד בקצב ההליכה שלי.

"תגידי, את רצה מרתון?" היא מתנשפת בכבדות, ותופסת בידי כדי להאט אותי.

אני נותנת לה מבט מתנצל, אבל לא מאיטה את צעדיי עד שאני עולה אל הרכבת. הכל כבר מתוכנן אצלי בראש - אתפוס לי קרון עם דום, מולי, לוסי, לואיס, הוגו ולילי, והשאר כבר ייאלצו למצוא מקום אחר. ובכן, השלב הראשון ב"מבצע-התחמק-מהבלונדי" יוצא לדרך.

אבל כמובן שלרוע מזלי, זה לא הולך כמו שתיכננתי.

כי כמו שכבר שמתי לב, שום דבר לא הולך כמתוכנן בזמן האחרון.

לילי, לואיס, הוגו ורוקסן מחליטים לשבת בקרון נפרד עם עוד כמה תלמידי שנה-רביעית. לוסי מתיישבת עם כמה חברים שלה מהשנה-הראשונה. אף אחד מהחברים שלי לא חוזר הביתה לחופשת חג-המולד, אז נחשו עם מי אני יושבת בסוף?

אל, ג'יימס, פרד, דום, מולי וכמובן, סקורפיוס.

בהתחלה, זה לא כל-כך מביך. ג'יימס ופרד ממשיכים את הריב שלהם מארוחת-הבוקר, ועכשיו גם סקורפיוס ואל' מצטרפים - מסתבר שאל' מעריץ של התותחים וסקורפיוס אוהד את הצרעות מווימבורן. דום מעודדת את הקבוצה הצרפתית, מכסחי-הקוואפלים מנורמנדי, ומולי לא ממש מתעניינת בספורט קבוצתי. או כל סוג של ספורט. היא כל-כך דומה לאבא שלה, דוד פרסי.

אבל כשדיבורי הקווידיץ' מסתיימים, יש שתיקה מביכה בקרון. אני רק מתפללת שמישהו כבר ישבור אותה, כי היא מעיקה עליי. אני מנסה לחשוב על משהו לומר, אבל שום רעיון לא עולה במוחי. אני ממש גרועה בפתיחת שיחות חולין.

"תמשכו לי באצבע," אומר פרד.

אוקיי, אולי השתיקה הייתה כבר עדיפה.

כשהוגוורטס אקספרס עוצרת ברציף תשע ושלושה רבעים  כבר חשוך בחוץ. אבא, דוד הארי, דודה אנג'לינה, דוד ביל ודוד פרסי הגיעו כדי לאסוף את כולנו. אני רצה אל אבא ונותנת לו חיבוק "אני-עדיין-הילדה-הקטנה-שלך-אפילו-שאני-בהיריון" גדול. הוגו בקושי מתייחס לאבא שלנו - אולי הוא בשלב ה"יותר-מדי-מגניב-בשביל-הורים" בחיים שלו.

דוד הארי מחייך אליי ואני מחזירה חיוך קורן לסנדק שלי. הוגו פשוט בוהה בפוזת האדישות שלו.

במשך כל הדרך הביתה במכונית, אבא מנסה לפתח שיחה איתי ועם הוגו, אבל הנסיונות שלו נכשלים. הוגו מתעלם בכוונה מכל שאלה שאבא שואל אותו, בעוד אני, בנסיון לא להרוס לו את מצב-הרוח, ממלמלת תשובה קצרה מדי פעם. אני מניחה שברגע שאספר להורים את הבשורה על ההיריון שלי, אבא יהיה הדבר היחיד שימנע מאמא לרצוח אותי, אז עדיף לשמור אותו בצד שלי.

כשאנחנו חונים מחוץ לבית שלנו, אני מבחינה בכך שהלב שלי פועם הרבה יותר מהר מבדרך-כלל. אני יודעת שאמא תשים לב שמשהו מפריע לי תוך שתי דקות מהרגע שאכנס הביתה - היא מאוד מהירת תפיסה.
יכול להיות לי ילד בן 9 ואבא לא ישים לב כלל, אבל לאמא יש מין חוש שישי ונראה שהיא קוראת מחשבות מצוין. אולי היא מורשית לעשות הלטת הכרה - אני רושמת לעצמי בראש לשאול אותה על-כך בהזדמנות.

היא יושבת במטבח ועובדת על "ענייני משרד חשובים" וכשהיא מבחינה בנו, היא קופצת ומחבקת את הוגו ראשון. הוא דוחף אותה הצידה ומסתער במעלה המדרגות אל החדר שלו. אמא נראית מופתעת לרגע ומעבירה את אצבעותיה דרך שיערה החום. היא מביטה לכיוון אבא שמושך בכתפיו,  כדי לומר "פשוט תעזבי אותו". אמא פונה אליי, מחבקת אותי ואז נדחפת אחורה, אך משאירה את ידיה על כתפיי.

"את אוכלת שם כמו שצריך רוז?" היא שואל. "את כל-כך רזה!"

נסי לומר לי את זה בעוד כמה חודשים.

אופס, כדאי לי לא לחשוב על זה למקרה שהיא באמת מליטת הכרה.

"ברור, אמא," אני אומרת. היא מרימה גבה בחשדנות, אך למזלי אבא בדיוק אומר איזה משהו לגביי העבודה אז היא מפנה את תשומת הלב אליו.

אני מתחמקת מהמטבח ועולה אל החדר שלי. כשאני עוברת ליד החדר של הוגו אני מצליחה לשמוע צלילי מוזיקת מטאל-כבד רועמים בוקעים ממנו.

התבגרות היא באמת שלב מכוער אצל חלק מהאנשים.

הפרק הקודם		הפרק הבא