גדולה מהחיים

"תשמרי על עצמך, יקירה." אלו המילים האחרונות שאמרה אימי לפני שנשברה וטמנה את האף בתוך מטפחת משי.

אימא שלי ידועה בסטייל האלגנטי שלה. הלוואי שהיא הייתה קצת פחות רגשנית..   נאנחתי בשקט ונתתי לה לחבק אותי ולכסות את פני באלפי נשיקות.  

*****

הסתובבתי קצת, קניתי לי בייגלה כזה עם חור באמצע במזנון שהיה שם וכעבור כעשר דקות קרבה לעברי דיילת חייכנית. היא הופקדה כנראה לשמור עלי שאנחת בשלום באנגלייה. 

"היי! אני רוני.אם תואילי לבוא אחרי-" אמרה בטון כזה שנשמע כאילו לימדו אותה משפטים בע"פ בשביל לדבר עם לקוחות. אני הנהנתי בלי חיוך, גררתי את המזוודה ועקבתי אחריה. 

היא הובילה אותי היישר אל המקום שלי שהוזמן מראש בשורה השלישית במטוס, עזרה לי בקושי מסוים לאפסן את המזוודה, במקום מיוחד כזה, למעלה בצדי המושבים במטוס, והלכה לדבר עם הטייס.                                                                                 

ירדתי במדרגות הענקיות כדי לנופף לאימא בפעם האחרונה, ואז עליתי חזרה.

התחלתי להתמקם. בצד המושב שלי היו שקיות הקאה.  'נפלא', חשבתי. מעולם לא טסתי בעבר. אם תהיה לי בחילה? או פחד גבהים?   החלטתי לנסות לא לחשוב על זה.                                                

ברמקולים הודיעו שהטיסה תצא עוד עשר דקות בערך. מעולה. יש זמן... (בלילה האחרון לא ישנתי בכלל מרוב התרגשות, אז הייתי קצת שלילית היום..)                                                                                                        

המון מגזינים ישנים ועיתוני 'לאישה' מקומטים היו תחובים במקום מגניב כזה לניירת. ליד הכיסא שלי היה מתקן עם מקום למים ולמגש אוכל.

הצבתי על המתקן בקבוק מים שהדיילת רוני הביאה לי קודם לכן, ושני תפוחי עץ ירוקים, מהבית. תמיד אהבתי תפוחים ירוקים...  טעימים כאלה וחמוצים.. יאם.

ויתרתי מזמן על ניסיון כלשהו לחלץ מהמתקן עיתון, לכן הוצאתי מהתיק הקטן שלי ספרון קריאה באנגלית, כזה שעוזר לתרגל שפה נכונה ועוצר מילים וכאלה...  התעמקתי בו.

******

נראה שנרדמתי, כי הרגשתי יד עדינה מנערת אותי קלות. פקחתי עיניים ונתקלתי מיד בחיוכה הענק של רוני, הדיילת שלי. רעמת שיער מתולתל ליוותה את החיוך הזה, ושתי עיניים צוחקות.

מזל שנזכרתי איפה אני ומי היא, אחרת הייתי מפהקת לה בפרצוף, ואין לי כוח לפדיחות.   "את נרדמת, חמודה." השיבה למבט המבולבל שלי, מפרשת אותו לא נכון.                                       

"המראנו כבר, החלק המפחיד מאחוריך. את בטוחה שאת מרגישה טוב?" היא סקרה את פניי הרזים והלבנים בשמץ של דאגה.                                                                    

"הנוסעים שישבו לשמאלך חשבו שאת נראית חולה קצת, קרה משהו?"   יופי. פשוט יופי. מה אני עושה? מסבירה לה שאני חולה בעצם?  מבקשת שיעזבו אותי בשקט?

אני כל כך גרועה בלדבר עם אנשים זרים!  "אממ, אני מרגישה בסדר, פשוט קצת עייפה.."  פתאום הרגשתי עד כמה אני עייפה באמת. 

הדיילת חייכה חיוך ענק. "להביא לך משהו, מתוקה?" הנדתי בראשי לשלילה.   "לא תודה, אני לא רעבה."

ניסיתי לחייך אליה בחזרה. נראה שזה עבד עליה, כי היא תפחה על ראשי בחיבה והחלה עושה את דרכה לדלת הגדולה.            

הבטתי מסביבי.   שעת בין ערביים מוקדמת.  השמיים מתחילים להיצבע בכתום חיוור.   לא ישבתי ליד החלון, אז לא יכולתי להציץ בנוף, אבל יכול להיות שטוב שכך.  

פתחתי את התיק שלי והוצאתי אמ-פי ואזניות.  לקחתי אחד משני התפוחים שהיו לידי, והתחלתי לכרסם אותו באטיות. השיר 'עיר הרוחות' התנגן לו ברקע, חלש.   מזל שרק אני שומעת.                                                        

לאט התחלתי להתכנס בעצמי, לקבל את ההרגשה הרגועה הזאת, שמרגישים כשנכנסים עמוק לתוך שיר שקט.                                                        

הרגשתי לפתע יד קטנה מושכת לי בקצה השרוול של החולצה. ילד קטן ישב לידי, מסתבר, והוא ממש רצה את התפוח השני שלי. מה יכולתי לעשות?

נתתי לו את התפוח האהוב עלי, חייכתי בנחמדות, ועצמתי עיניים, מנסה להיכנס בשנית לתוך המוזיקה. 

******

בפעם השנייה באותו יום, (או בעצם, לילה) העירו אותי בניעור כתף.

רוני , צוחקת, פניה מוארות באור הלבן של הפנסים, אמרה לי, "כבר חמש דקות שאני מנסה להעיר אותך! כולם מתחילים לרדת! בואי!" 

הסתכלתי סביבי, לוודא שלא שכחתי כלום. אנשים הוציאו מזוודות, צעקו אחד לשני וחיפשו כל מני פריטים נשכחים בהיסטריה.

רוני עזרה לי למשוך את המזוודה, ולאחר פרידה קצרה, השאירה אותי עומדת בשדה, כשמסביבי משפחות מתחבקות ומתנשקות. (מוזר, לכמה אנשים יש כאן משפחות?..)

הסתכלתי סביבי, סורקת את הרחבה ההולכת ומתרוקנת.                    

בפינה, עמד לו בחור כבן עשרים, מחוצ'קן למדי, מחזיק שלט ברוכה הבאה הפוך, שברור שהוא לא מבין מילה ממה כתוב שם.

כשמבטינו הצטלבו, הוא נופף לי בהתרגשות, מרים את השלט, כדי שאוכל לראות טוב.         

............................................................................................................................

אשמח לתגובות! אני מקווה שיגיבו יותר מחמישה אנשים, כדי שאוכל להמשיך את הפיק. זה המחיר, אנשים ;)                

הפרק הקודם		הפרק הבא