דומות אבל שונות

אבל אז היא נזכרה שתמיד מישהו דופק על הדלת ושואל אם אפשר להיכנס, ואז הם נהיים חברים. תמיד זה ככה.

אז היא חיכתה.

וחיכתה.

וחיכתה.

וחיכתה.

אבל אף אחד לא בא.

היא המשיכה לחכות.

אבל מישהו דפק. היא כמעט התפוצצה מהתרגשות. הדלת נפתחה. אישה עגלגלה וחייכנית עמדה בפתח. פניה של איימי נפלו.

"משהו מתוק?" האישה שאלה.

"כן, בטח. אה.. צפרדעי שוקולד, חבילה של ברטי בורטס, ו.. ומקל חמוץ-מתוק."איימי אמרה ופשפשה בכיסה.

"הצפרדע שוקולד זה 10 חרמשים, הסוכריות זה 9 חרמשים והמקל זה 7 גוזים." האישה אמרה.

איימי לא מצאה כלום בכיס.

"איפה הכסף שלי?" היא מלמלה.

"חפשי בכיס השני." אמרה האישה.

"אני יודעת." אבל לא היה שם כלום. אבל אז היא נזכרה!

"כמובן!" היא נאנחה. "הכסף אצל אחותי!"

היא יצאה מהתא, והלכה לתא השלישי שספרה. הדלת הייתה נעולה. היא הציצה מבעד לזכוכית. אחותה נגלתה לעינייה, שוכבת על הספסל כשראשה מונח על ברכיה של ילדה שהתעסקה בשערותיה. היא צחקה בקול וכך עשו חבריה החדשים. איימי דפקה על הדלת. הם לא שמעו. היא דפקה שוב, יותר חזק.

"מה?" ילד אחד פתח לה את הדלת. היה לו שיער שחור מסור ועיניים ירוקות, שאיימי חשבה שהן מדהימות.

"מה?" הילד חזר.

"אה, אה.." איימי גמגמה. "אה.. אה.. איפה ג'ייד?" היא התאפסה.

"את מכירה את ג'ייד?" הוא שאל.

"מי מכיר אותי?" ג'ייד באה לשם.

"אונייה אחת ושבעה גוזים, פרינססה." איימי הושיטה את ידה לקבלת הכסף.

"אה... אופסי." ג'ייד חייכה בצער מזויף. "בזבזתי הכול."

איימי ידעה שהשנה הזו תהיה בלתי נסבלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא