האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

הוא נזכר איך הכל התחיל, למה הם רצו להפוך להיות אנימאגים...
בשנה הראשונה שלהם בהוגוורטס הם לא חשדו ברמוס, שנעלם כל חודש בשביל לבקר את אימו החולה, אך בחופש הגדול התעורר חשדו של ג'יימס, כאשר שלח לרמוס מכתב, ובו הציע שהם  יבואו איתו לבקר את אימו בפעם הבאה שילך אליה. רמוס לא ענה למכתב הזה, ולא שלח עוד מכתבים עד סוף הקיץ. כשחזרו לבית הספר הוא לא אמר על זה מילה, וג'יימס ניחש שהוא מתבייש באימו, ולא שאל אותו על זה כלום.
אך בפעם הראשונה שנעלם בשביל לבקר את אימו, היה להם שיעור אסטרונומיה, ורק ג'יימס, שהיה זה אחד המקרים הנדירים בהם הקשיב למורה, שמע אותה מרצה על הירח המלא. עלה בו חשד קטן, אך הוא החליט לא להגיד כלום ולהמשיך לבדוק.
אבל ככל שהחודשים עברו הוא השתכנע שהוא צודק. כל חודש, בלי יוצא מן הכלל רמוס יצא מבית הספר כשהיה ירח מלא. הוא סיפר על חשדותיו לסיריוס, והם התחילו במחקר מקיף על אנשי זאב.
אחרי כמעט חצי שנה הם אזרו אומץ, ואחרי הרבה התפתלויות ורמיזות, הם פשוט שאלו אותו אם הוא אדם זאב.
ג'יימס בחיים לא ישכח את היאוש ואת האשמה בקולו כשהודה בפניהם שהוא אכן אדם זאב.
"אני יודע שלא תרצו להיות חברים שלי יותר, כמובן", הוא אמר בראש מורכן, "אבל בבקשה אל תספרו לאף אחד על... זה". הוא אמר להם.
ג'יימס וסיריוס הביטו אחד בשני, נדהמים.
"לא נרצה להיות חברים שלך יותר?" הם שאלו בתמיהה. "למה לא?"
וכך הם התחילו בניסיונם להפוך לאנימאגים, כדי להקל על רמוס את הסבל שהוא עובר כל חודש.
כל זה חלף בראשו של ג'יימס כשעשה את דרכו למטה. למרות שדעתו הייתה מוסחת הוא לא התבלבל בדרך, וזכר לדלג מעל כל המדרגות שהרגל שקעה בתוכם, ובחר בגרמי המדרגות שלא משנים את מיקומם.
למרות שחדר המועדון שלו היה שבע קומות מעל, הוא עשה את הדרך הזו למטבחים אלפי פעמים, אך הפעם הוא לא הלך לשם כדי לגנוב אוכל למסיבה או כדי להרשים את הבנות, אלא פשוט כי למרות החזות העליזה שהציג הוא הרגיש מדוכא, וידע שהדבר היחיד שיעזור לו עכשיו הוא משהו טעים שיעזור לו לארגן את מחשבותיו.
הוא דגדג את האגס, וזה התפתל וצחקק ונהפך לדלת ירוקה.
הוא נכנס למטבח, וראה שם במקום עשרות גמדוני הבית שהיו שם בדרך כלל רק חמישה, וידע שהשאר עסוקים בלסדר ולנקות את הכיתות.
"שלום אדונילי, אפשר לעזור?" צייץ אחד הגמדונים.
"אהה כן. אפשר משהו קטן, טעים?" הוא שאל והתיישב על כיסא מול האח.
"כמובן אדונילי", אמר הגמדון, והניח לפני ג'יימס על מגש ענק עם מאפים קטנים, שאריות מארוחת הערב.
"אנחנו מקווים שזה בסדר, אדונילי", אמר הגמדון בדאגה והסתכל על ג'יימס.
"זה מה שהכן הכנו לארוחת הערב, אבל אם אדונילי לא מרוצה אנחנו יכולים להכין לו משהו אחר..."
"לא, תודה, זה מושלם." אמר ג'יימס לגמדון. כששמע את זה הוא חייך בשמחה, וחזר לנקות סיר ענק.
ג'יימס לקח עוגיית שוקולד והכניס אותה לפיו, וטעם השוקולד העשיר מילא את פיו והרגיע אותו.
הור היה מיואש לגמרי. לא בגלל הלימודים, כמובן. הוא היה תלמיד מצטיין, אלא בגלל שהמאמצים שלהם להפוך לאנימאגים עד עכשיו לא עלו יפה. הם חשבו שהם עלו על השיקוי הבסיסי, ועכשיו רק שינו את הכמויות של החומרים ששמו, אך שום דבר שעשו לא הפך אותם באמת לאנימאים כמו שרצו.
הוא ניסה לחשוב בהיגיון על השיקוי, והיה כל כך שקוע במחשבות, עד שבקושי ראה את הדלת נפתחת. הוא הספיק לשים עליו בשנייה האחרונה את גלימת ההעלמות, ואז פרופסור סלגהורן, המורה לשיקויים נכנס למטבח.
"שלום אדונילי פרופסור סלגהורן", הוא שמע את הגמדון מברך את סלגהורן.
"הו שלום, שלום לכם! עבדתי עד מאוחר, ותהיתי אם אוכל לקבל משהו קטן לאכול... היה לי לילה ארוך..." הוא אמר והתיישב. הגמדונים מיהרו אליו עם המגש ששמו לפני ג'יימס, והוא לקח משם עוגיה.
ינשוף דחוף ממשרד הקסמים", הוא אמר בחביבות לגמדונים, למרות שהם כנראה לא באמת התעניינו למה לפרופסור סלגהורן היה לילה ארוך.
"הייתה בעיה עם אחד האנימאגים" הוא אמר בנחת ולקח לעצמו עוד עוגייה.
ג'יימס נדרך.
"נתקע בתור נשר", הוא אמר ולגם מהתה שהגמדונים הביאו לו.
"שיקוי מסובך, יכול להתפוצץ תוך שניות, העסק הזה, וגם השתמשתי בנוצת עוף החול האחרונה שנשארה לי." הא אמר ונד ראשו. "קשה להשיג אותן, והן כל כך יקרות", הוא מלמל לעצמו, לקח עוד עוגייה וטבל בתה.
"אולי אני אוכל אממ, לשאול כמה נוצות מפוקס, עוף החול של דמבלדור. לא נראה לי שתהיה לו התנגדות", הוא הוסיף בנימת התגוננת, כאילו מישהו מתח ביקורת על דבריו.
הוא המשיך לשבת שם, לאכול עוד עוגיות ולמלמל, על מחירם היקר של מרכיבי השיקויים.
"טוב, תודה רבה", הוא אמר סוף סוף לגמדונים וקם בקושי רב מהכיסא, לא לפני שטמן כמה עוגיות בכיסיו.
ג'יימס ישב קפוא כמה שניות, ואז לקח בידיו מלא החופן מהעוגיות שגמדוני הבית הביאו לו, ורץ לעבר הדלת. הוא עלה במהירות למרפאה, ופתח בשקט את הדלת.
סיריוס שכב על המיטה הרחוקה ביותר מהדלת וישן.
"סיריוס, סיריוס, תתעורר", לחש לו ג'יימס באוזן וטלטל אותו.
"מה, מה קרה?" הוא התעורר בבת אחת והסתכל סביבו בבהלה.
"מי זה?" הוא שאל.
"אוי אופס", אמר ג'יימס ונזכר שעדיין לא הוריד את גלימת ההעלמות.
הוא הוריד אותה, וסיריוס נרגע.
,אה, זה אתה", הוא אמר. "כמעט עשית לי התקף לב", הוא אמר בתוכחה, ומשך את השמיכה עד לסנטרו.
"יש לי משהו הרבה יותר חשוב מהלב שלך", אמר לו ג'יימס בהתרגשות והתיישב על כיסא ליד המטה שלו.
"מה? המצאת שרביט שמפעיל את עצמו? המצאת כישוף חדש? הרגת את סנייפ?"
"לא, לא, ולצערי הרב לא", הוא אמר.
"אה, חבל. אז מה כן קרה?"
"הייתי למטה במטבחים, אה כן, הבאתי לך כמה דברים", הוא אמר ושם על השיד ליד מיטתו של סיריוס את האוכל שלקח מהמטבח.
"תודה", הוא אמר ושם בפיו מאפה גבינה.
"בבקשה. בקיצור, סלגהורן נכנס לשם, ודיבר על שיקוי שהיה צריך להכין לאנימאג שנתקע בצורת ינשוף.
"סיריוס הזדקף, והיד שאחזה בחתיכה מעוגת פירות עצרה בדרך לפיו.
"הוא דיבר על השיקוי", הוא המשיך, "ואמר שהוא השתמש בנוצה של עוף חול!". הוא סיים בהתרגשות.
"כמובן, כמובן! איך לא חשבתי על זה?" לחש סיריוס בהתרגשות.
"זה היה נותן לך לשלוט במתי תחזור לצורת בן אדם וההפך. בדיוק כמו בשיקוי ה..."
"טוב בסדר, סיריוס, לא ממש אכפת לי באיזה עוד שיקויים משתמשיים בזה. מה שמשנה זה שמצאנו את מה שחסר לנו!"
כן", הוא הנהן. "וזה גם לא בעיה לגנוב אחת מסלגהורן", הוא התחיל להגיד, אבל ג'יימס עצר אותו.
"אי אפשר, אין לו." הוא אמר.
מה אין לו?"
"אין לו."
"אז איך הוא הכין את השיקוי?"
"הוא השתמש באחרונה שהייתה לו בשביל השיקוי."
מה?" שאל סיריוס באכזבה. "אנחנו בחיים לא נוכל להשיג עוד! זה ממש נדיר וגם ממש יקר."
"אהה כן, גם סלגהורן חשב על זה", אמר ג'יימס בשובבות.
"הוא אמר שהוא רוצה לשאול מעוף החול של דמבלדור כמה נוצות." הוא אמר.
"איך הוא רוצה לשאול כמה נוצות? הוא מתכוון הדביק אותן בחזרה אחר כך?" שאל סיריוס ונד בראשו.
"זה לא משנה", הוא אמר בקוצר רוח. "הוא אמר שהוא חושב שלא יהיה לדמבלדור אכפת".
סיריוס חייך ברשעות. "אז אני מניח שלא יהי לו אכפת אם עוד מישהו, למשל אנחנו, נשאל עוד כמה נוצות."
"יופי, אז תגיד יפה שלום לזנב שלך, וכשתשתחרר מפה נוכל לעשות את זה.", הוא אמר וקם.
"אני הולך להגיד גם לרמוס. תאכל את כל זה לפני שמדאם פומפרי תראה את הכל." הוא אמר והצביע על המאפים שהיו על השידה שלו.
"אתה יודע מה? במחשבה שנייה, אני לא חושב שכדאי שתתאמץ כל כך, אני אעזור לך", הוא אמר לקח שתי עוגיות ונעלם מתחת לגלימת ההעלמות.
הוא עלה לחדר המועדון, וראה את רמוס ישן. לא היה לו לב להעיר אותו, וגם הוא היה עייף.
"יהיה מספיק זמן בבוקר", הוא מלמל לעצמו, ובלי להוריד את משקפיו הוא נרדם.

מקווה שאהבתם, תגיבו ותנו ביקורות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא