חי בספר

אור תמיד אהב לקרוא ספרי פנטזיה. רוב זמנו הפנוי עבר עליו בקריאה, או בתהיות מה היה קורה אילו הוא היה נהפך לגיבור מהספרים.

אף אחד לא הבין מדוע הוא מבלה את זמנו בניסייון לעשות קסמים, (במיוחד כי תמיד בסופו של דבר נאלץ לנקות את ההרס שיצר בטעות)

או לה הוא מסתגר כל היום וכל הלילה בחדרו,אפו תחוב לתוך הספר שלו, במקום לבלות עם חברים או כל דבר אחר שנער בן ארבע עשרה אמור לעשות.

למרות שייתכן שהאשמה היתה בבית הספר שלו. בבית הספר שלו,כולם ציפו מהתלמידים ליותר מדי. הלימודים נמשכו כמעט ועד הערב,

יום בלי שיעורי בית היה דבר שקרה אחת לשנתיים, ובאופן כללי, לימדה בבית הספר המסוים הזה היתה לוחצת על המוח בדיוק

כמו שהעניבה של התלבושת האחידה (והשמרנית) של בית הספר לוחצת על הצוואר.

היום שבו שאיפתו של אור התגשמה היה יום נדיר. כמובן,בבתי ספר אחרים מן הסתם היה נחשב פחות נדיר. זה היה יום חופש.

אור התעורר בחיוך,בשעה עשר בבוקר. הוא בהה בעצלות וברוגע בקירות, ואפילו הרשה לעצמו לרדת לאכול ארוחת בוקר בפיג'מה.

לאחר שאכל קערת קורנפלקס קטנה,מאפה קטן וכוס מיץ, עלה שוב לחדרו,כדי לבלות בפעילות המועדפת עליו- קריאה.

הוא הוציא מהמדף העליון של ארון הספרים את הספר האהוב עליו.

הוא החל לקרוא,מן הסתם בפעם האלף בערך,כשלפתע נזכר שהמורה שלו להסטוריה נתן משימת חובה לכל ילדי כיתתו,ואמר להם לכתוב חיבור באורך תשעה עמודים ובנושא לבחירתם.

וכמובן,הוא אמר שחובה להשתמש בנוצה ודיו. איזו נסטולוגיה. חשב לעצמו אור. ובכלל,איזה בן אדם שחי במציאות יצפה שכולם יאחסנו בביתם דיו ועט נוצה?

לפעמים אור תהה אם המורה שלו להסטוריה נולד בתקופת היוונים,כי לפי שערו הלבן הבוהק וסגנון דיבורו המיושן אפילו יחסית לספר עתיק,אולי זה היה נכון.

כדאי שירוץ מהר לקנות דיו ונוצה,כי עוד מעט החנויות נסגרות,בגלל תחילת החג.

הוא לקח שטר של עשרה דולר,ומיהר לצאת למרכז החנויות.

הוא ניגש לכניסה של חנות כלי הכתיבה. תריסייה היו מטגפים והדלת סגורה. רעשים בקעו מבפנים,ואית ריח של צבע טרי.

מעל לדלת נתלה שלט- החנות בשיפוצים.אין כניסה לקהל.

אור רטן. הוא פנה לחנות כלי כתיבה אחרת שהכיר.לא היו שם עטי נוצה,ולא דיו.

בשאר מהחנויות אזל המלאי,או שהן היו מפוקפקות ומלוכלכות והסתובבו לידם טיפוסים משונים למראה.

הוא עמד להתיאש כשהבחין בזווית העין בחנות גדולה וחדשה של כלי כתיבה. בחלון הראווה הוצגו כלי כתיבה- מהמשונים שאור ראה בחייו.

הוא נכנס לחנות. ראשו הסתחר בטירוף. החנות הייתה עמוסה מדפים,והמדפים היו עמוסים גם,בכל מיני כלי כתיבה משונים,ואף חפצים אחרים,משונים עוד יותר.

הוא ניגש לדלפק ופנה אל המוכרת. ''יש לכם כאן עט נוצה ודיו?'' שאל. להקלתו,המוכרת היתה רגילה למדי,למרות שבמקום כזה דברים רגילים נדמו כחריגים ובולטים.

על המדף היה רק בקבוקון מלא דיו אחד,ורק נוצה אחת שדמתה להפליא לנוצת עיט. ולמרבה התימהון,הדיו הייה בצבע כחול סגלגל משונה וזוהר.

לא היו צבעים אחרים.אור החליט פשוט לקחת את הדיו,ולגמור כבר את החיבור הזה.

הוא חזר הביתה,עלה לחדרו,והחל לכתוב. כנראה שעשה תנועה חדה עם היד,כי המכל נפל,והדיו נשפך על הספר האהוב עליו. לא היה לו כוח להביא טישו.

הוא החל למחות את הדיו ביד. כשנגע בספר,ידו עקצצה.אור חיוור זרח. ערפל כחלחל האיר את רחבי החדר. משהו בו לא הייה טבעי.

ריח חזק של נייר ודיו עלה באפו של אור. הבזק לבן סינוור אותו,ורוח חזקה שלא באה מבחוץ נשבה.

ואז אור נשאב לתוך הספר.

		הפרק הבא