הממציאים באים!

וואו! אממ, קודם כל אני חייבת להגיד שאני מתנצלת על העיכוב הגדול. קבעתי לעצמי כלל שאני לא מפרסמת פרק עד שהשניים שאחריו מוכנים ומתורגמים, ופרק 4 אורכו כשבעה עמודי וורד! אבל הוא באמת שווה את זה, בכל הכנות. אם אני נהנתי לתרגם אותו, אתם תהנו לקרוא אותו (:
הפרק הזה (ובעצם, כל הפיק, כשחושבים על זה) מוקדש לאחד והיחיד - אלמוג James Franco
הפרק הספציפי הזה מאוד חמוד בעיני, קליל ומתוק, גם אם לא סופר-חשוב להמשך. מתגלה לנו כאן דמות חדשה ומרכזית (ולא, בשביל סקורפיוס תצטרכו לחכות עד לפרק הבא! D:), וגם פרופסור מרכזי אחד. בקיצור - זה יותר פרק של דמויות מאשר של עלילה, אבל הכותבת כל-כך מוכשרת עד שזה פשוט מעדן (לפחות באנגלית, אני לא יודעת לגבי התירגום).
ושוב - הרמה באנגלית (שכולכם מוזמנים לבדוק בלחיצה על הכפתור האדום "הפיק המקורי" בצד שמאל) היא מהקשות שראיתי, ולכן אשמח לכל מי שיסב את תשומת ליבי לטעויות תירגום ספציפיות (בעיקר בניסוח). 
ENJOY!

פרק 2: הסקרנות הרגה את הקניזל

*פרופסור משוגע אחד. מדריכה ארוכת-רגליים אחת. עדיין אפס ביסקוויטים*

"לפוצץ את הכיתה שלי... זקנו של מרלין, זה מעולם לא קרה כשאני הייתי תלמיד..." פרופסור רינגלוורד דשדש הלוך וחזור בנעלי הבית שלו, מניע את ראשו מעלה ומטה. "אני יכול רק לדמיין איך שניכם הולכים להסביר את עצמכם..."

ביאה עמדה ללא ניע ליד פרד, שמלמל שטויות מאז שהפרופסור תפס אותם רצים ליד כיתתו. "אלה... לא היו אנחנו?"

פרופסור רינגלוורד הפסיק לצעוד והציץ בה. זה יכול היה להיות מפחיד, אבל הוא עדיין היה בפיג'מה שלו, ובאמת, זה היה מאוד קשה לקחת אותו ברצינות כשהקצה הרך של כובע השינה שלו התנודד מול אפו. מבטו נפל על השקית של ביאה. היא בלעה את רוקה והידקה את אחיזתה בשיקוי המוסתר בפנים.

"אלו לא היו אנחנו," חזר פרד, מקווה להסיט את תשומת ליבו של הפרופסור. הוא סידר את צווארונו, מנסה להיזכר מה ג'יימס תמיד עשה בשביל לעבוד על כל מי שהוא פגש. "אנחנו... ראינו כמה תלמידי שנה שנייה רצים מהכיתה ורצינו להסתכל ולבדוק מה הם מתכננים –"

" – ואז, לפני ששמנו לב –" היא תפסה את האוויר בין ידיה ואז הפרידה אותן בדרמטיות, " – ברפווווווווווום!"

פרד החליט שלא להמציא הסבר טוב יותר. "מה שהיא אמרה."

פרופסור רינגלוורד הנמיך את משקפיו, קמטי ההבעה על מצחו מתאספים יחד בספקנות. "ומה שניכם עשיתם בחוץ אחרי שעת כיבו האורות, מההתחלה?"

הם הביטו זה בזה לשבריר שנייה, מקווים שכישורי הטלפתיה שלהם יעזרו להם.

"שכחתי את הנוצה שלי בספרייה –"

"נאבדנו בדרך חזרה מהשירותים –"

הם הביטו זה בזה שוב.

"ואז מצאנו את הנוצה שלי בשירותים –"

"זה נגמר בספרייה –"

פרד עצר בכוח אנחה, חצי-מחכה שג'יימס יצא מבין הצללים ויבוא להציל אותם. ג'יימס יכול היה לדבר ולשכנע אנשים שהם יקבלו פרס על זה שפוצצו כיתה.

"הם התמזמזו." ברונטית גבוהה עמדה ביניהם. ההליכה שלה הייתה כה שקטה עד שאף אחד מהם לא הבחין בנוכחותה עד אז. "הם מתביישים מדי בשביל להודות שתפסתי אותם מתמזמזים במסדרון קודם לכן."

ביאה השתעלה בחוזקה, מחפה על התקף צחקוקים, בזמן שפרד הרשה לעצמו למות קצת מבפנים. הוא קיווה שאנשים חשבו שיש לו טעם טוב יותר מזה. הוא הציץ בפניה של הנערה, שמוסגרו באורו של הנר.

אנג'אלי פטיל-דייויס, מדריכת סלית'רין.

היא הייתה שנה אחת מתחתיו – כמו ביאה – והיא תמיד נראתה לו כמו אחת מהבנות האלו, מהסוג שלא שם קצוץ על מישהו מלבד עצמן.

אז למה היא מתערבת?

"אה, מיס דייויס!" אמר פרופסור רינגלוורד, קולו מתרכך באופן מידי, "לא הייתי מודע שאת היית במשמרת בקומה הזו. האם ראית מה קרה?"

"כמה בנים יצאו מהכיתה – נמוכים להפליא, משהו כמו שנה שלישית. השניים האלו פשוט היו במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון." הייתה אווירה מסוימת סביבה. סמכותיות. פחד. פרד לא אהב את זה.

"בסדר, אם כך. שניכם ברי-מזל שמיס דייויס יכולה לגבות אתכם." הוא הניף אצבע מול פרצופה של ביאה קודם, ואז מול פרצופה של פרד. "תשאירו את זה כשיעור המסביר למה לא צריך להסתובב במסדרונות אחרי כיבוי האורות. התמונות האלו רואות הכל! אל תזלזלו בכבודן של העיניים ששומרות עליכם בעשיית-תינוקות חסרת-בושה!"

פרד נרעד מהרעיון של ביאה-ות קטנות וסבוכות שיער מתרוצצות בין רגליו. כולן בלתי היגייניות באותה מידה ובעלות הפרעת קשב וריכוז. הוא היה מעדיף שקר מחמיא יותר, אבל לפחות הם כבר לא חשודים.

הפרופסור כחכח בגרונו. "אז אם אלו לא היו הם..."

אנג'אלי הרכינה את ראשה. "לא הצלחתי לראות את פניהם של האשמים האמיתיים. מצטערת, זו אשמתי."

היה משהו מאוד מוכר בטון קולה וביציבתה. המילים 'הפטנטים הפנטסטיים של ג'יימס פוטר בשביל לעבוד על מורים' דגדגו את מוחו של פרד, כמו גם עצה מספר אחת:'להודות בעבירה קטנה בשביל להיראות אמין'.

פרופסור רינגלוורד נפנף בידיו המקומטות. "אין שום צורך להתנצל, ילדה שלי. את לא יכולה לשלוט ב... פראים הקטנים שמתרוצצים סביב בימינו עם טריקיים מוגלגיים דוחים ועושים רק צרות. הורות גרועה... זו מגיפה!"

"לא יכולתי להסכים יותר." היא חייכה,  חיוך לבן כפנינה עם שתי גומות. "אבל אני בטוחה שמי-שזה-לא-יהיה שעשה את זה לא התכוון לרע. בוודאי רצה להעריץ את אוסף השח-מט החדש והיפה שלך."

פרד קימט את מצחו. הנה עצה מספר שתיים: 'לנהל שיחה קלילה על התחביב האהוב עליהם בשביל להתחנף'. הבחורה הזו טובה.

"הו, כן!" פניו של הפרופסור זהרו מהתרגשות, "אוסף שגולף על ידי האומן לה-פייט בעצמו, את יודעת. ממש לא החיקויים העלובים שמוצאים בכל פינה בשוק בימינו... כל-בו קוסמים נאלח..."

"אני עדיין מרגישה נורא שלא הצלחתי לתפוס את מי שעשה את זה." היא הרכינה את ראשה שוב, תוחבת תלתל סורר לאחורי אוזנה. ידה השנייה שיחקה עם שולי החולצה שלה. ההגזמה העצומה של ההתנצלות שלה גרמה לפרד לרצות לצחוק, אבל על הפרופסור זה עבד. למה הוא לא יכול לעשות את זה? "לגמרי כשלתי בחובותיי כמדריכה. אני אנקה את הבלגן בעצמי – אני אפילו אארגן את הבקבוקונים –"

"הו לא, לא, לא. לא יהיה בזה צורך –"

"טוב, לפחות תתן לי ללוות את שני אלו לחדר המשותף שלהם." אנג'אלי הניחה את אצבעותיה על הכתפיים של שני הרייבנקלואים, טבעותיה נוצצות באור. "אני לא צריכה להפריע לך יותר מהנדרש, פרופסור."

"לא, לא, זו מעולם לא הייתה הפרעה. את הדוגמא הטובה ביותר שיש להצלחה עתידית." פרופסור רינגלוורד מישש את המשקפיים על אפו והביט בפרד ובביאה שוב. "אני מציע ששניכם תלמדו משהו קטן ממנה."

הם הכריחו את עצמם להעלות חיוך על פניהם ועקבו אחרי אנג'אלי החוצה. ברגע שהפרופסור הסתובב אל פנים משרדו, ביאה הסתובבה אל המושיעה שלהם עם חיוך רחב. "זה היה מבריק!"

"להציע לעשות טובה גדולה לפרופסור – שהוא בטוח יסרב לה – ואז להציע משהו קטן בהרבה... ככה שזה יראה שעשית הרבה." אמר פרד, מדקלם את הטריק האחרון. "... מאוד מחוכם!"

"משחק ילדים." עיניה של אנג'אלי נשלחו לשלו, ההכרה היחידה בקיומו שהיא הראתה כל הלילה. "לא יכולת לעשות את זה בעצמך? ציפיתי ליותר מטייס המשנה הישן של פוטר. אני מאוכזבת."

המילים הפריעו לפרד יותר משהוא היה רוצה. דעתה של הבחורה לא אמורה לשנות לו בכלל, אבל היא שינתה. זו הייתה האחריות שלו עכשיו.

הוא רחרח, מושך את קצה העניבה שלו. "בבקשה, את בקושי מכירה אותי."

ביאה חבטה בכתפו. "אל תהיה עוקצני. אתה לא האחד שהוציא אותנו משם. הוא מתכוון 'תודה', אנג'."

"אל תקראי לי ככה."

זועפת, ביאה שתקה וחיבקה את ילקוטה, שולחת מבטים זעופים לשניהם. "שני עוקצניים." היא עצרה לרגע, "אני לא יודעת למה אנחנו הולכים בדרך הארוכה חזרה."

צעדו של פרד קפא באוויר. הוא כל-כך התעמק בליטוף האגו השבור שלו עד שהוא לגמרי החמיץ את זה שהם, בנקודה זו, מתרחקים מהמגדל. הוא רץ כדי להדביק אותן והחזיק את גלימתה של ביאה כדי לשמור עליה במקומה, שמא היא תעקוב אחרי הסלית'רינית לאלוהים-יודע-איפה. "את לא לוקחת אותנו בחזרה בכלל."

"יכולת הסקת המסקנות שלכם מדהימה אותי." אנג'אלי סבה על עקביה, ושפתיה התעקלו לכדי חיוך. "תחשבו על זה כעל עיקוף." 

קסם אישי מרתיח. בדיוק כמו ג'יימס.

היא המשיכה ללכת במורד המסדרון, וביאה נקרעה מאחיזתו בשביל לעקוב אחריה.

"ביאה! אנחנו צריכים לפחות לחשוב על –"

ביאה עצרה רק בשביל להסתובב ולאחוז בשרוולו. "אל תגיד לי שאתה לא סקרן."

בזמנים כאלו תהה פרד אם הוא מבוגר מדי בשביל לרוץ מסביב לבית-הספר עם הילדה הכי נוטה לצרות שהוגוורטס אי-פעם ראה. הוא היה מבוגר ממנה רק בשנה, אבל השנה הזו הייתה, כנראה, הבדל גדול.

למרות שהוא התחיל לחבב את עולם השרטוטים ואבי-הטיפוס של ביאה, אלו היו החיים בהווה. כתלמיד שנה שביעית אחראי, הוא היה צריך לחשוב על החיים בעתיד, שבהחלט לא צריכים להכיל מעקב אחר סלית'רינית חשודה וארוכת רגליים אל תוך העלטה.

לצערו, הוא היה סקרן. הסקרנות הרגה את הקניזל [הערת המתרגמת: קניזל הוא סוג של חתול קסום] ולקניזל עוד היו שמונה נשמות לבזבז... לו לא. הוא חכם יותר מחתול טיפשי, נכון? למרות שהוא אף-פעם לא הבין איך אדון וולי[הערת המתרגמת: בטח החתול המחליף של גברת נוריס ז"ל] תמיד הערים עליו כדי שינקה את הפח.

אם להניח בצד את הויכוח הפנימי, ביאה כבר משכה אותו קדימה, והוא ידע שהיא מתכוונת ללכת, איתו או בלעדיו.

הוא נאנח, סידר את עניבתו, והחל ללכת.

הפרק הקודם		הפרק הבא