ביתו של רך כף...

אני רוצה להקדיש את הפרק השני לנויוש המדהימה! (בפורטל -נויבןחמו)
בבקשה להגיב כי אם לא תגיבו אני לא אדע אם להמשיך או לא 

"הנה הם!" קרא הארי והוביל את אמילי לחבורת אנשים מודאגת למדי שהייתה מורכבת משישה ג'ינג'ים, נערה כבת 15 בערך עם שיער חום נפוח, אדם מבוגר עם פנים הנראות כמגולפות מעץ ועין כחולה מחשמלת ואישה זקנה עם שער אפור מתולתל ומגבעת קטנה וסגולה.
"הו הארי מתוק כמה דאגתי, חשבתי שכבר קרה לך משהו איפה היית?" אמרה גברת וויזלי אך לפני שהארי יכל להגיב כבר הוסיפה והפעם לכיוון אמילי, "ואת בוודאי אמילי. דמבלדור אמר לי שאולי תבואי. נעים מאוד להכיר אותך חמודה." 
"גם אותך." ענתה אמילי בנימוס. אך לפני שהיה לה זמן להכיר את כל החבורה המוזרה נשמעה צפירה. 
"כדאי שתעלו ילדים אל תעשו צרות במיוחד לא אתם פרד וג'ורג'" אמרה במהירות גברת וויזלי "אנחנו, בחיים לא!" אמרו זוג תאומים בפליאה צינית למדי.
"בואי אמילי," אמר לה הארי ומשך אותה לתוך הרכבת הם כנסו לתוך התא והתיישבו.

**

אמיל התעוררה מסגירת דלת חזקה במיוחד וכשהרימה את הראש ראתה נער ג'ינג'י גבוה עם עיניים כחולות האוכל משהו שנראה כמו שוקולד ונערה עם שער חום נפוח ועיניים חומות האוחזת ספר עבה כרס נכנסים לתא הרכבת.
"אוו סליחה הערנו אותך, אני מאמינה שלא הכרנו אני הרמיוני וזה פה שלידי זה רון." אמרה הנערה בזמן שהצביעה על הנער הג'ינג'י. 
"שלום, נעים להכיר! הארי סיפר לי הרבה עליכם... אני אמילי." היא ענתה והפנתה בידה לכיוון הארי.
הרמיוני ורון התיישבו, אחרי כמה רגעים של שקט בלתי נסבל אמילי החליטה לפצות את פיה: "אתם בטח שואלים את עצמכם מי אני ולמה באתי רק עכשיו ללמוד בהוגוורטס."
לרגע אחד הם שתקו ואז הרמיוני החליטה לענות, "לא ממש. הארי סיפר לנו מי את אנחנו לא יודעים למה סיריוס שמר אותך בסוד."
"גם מה שסיפרתי להארי זה לא הכל, אבל עם תרצו אני אספר לכם. אתם פשוט צריכים להבטיח שלא תספרו לאף אחד." 
הפעם זה היה רון שדיבר, "אנחנו מבטיחים, נכון?" 
הארי והרמיוני הנהנו ואמילי התחילה בסיפורה:
"אוקי אז זה מה שאני יודעת, זה לא הרבה וזה בטוח לא הכל אבל זה כל מה שיש לי. כשהייתי קטנה מיד אחרי שההורים של הארי מתו, אבא שלי הלך לנקום את מותם והשאיר אותי בידי רמוס וניסה להרוג את פיטר פטיגרו. אך פיטר התחבא והפליל את אבי במעשה והוא נכלא באזקאבן ואני גדלתי אצל רמוס. אני לא יודעת מה קרה לאמא שלי, אני אפילו לא יודעת מי היא הייתה. אני רק יודעת שהיא מתה בלידתי. כשרמוס עבר ללמד בהווגורטס הוא העביר אותי באופן זמני לטיפולה של אנדרומדה וטד טונקס ושם גיליתי למה כל חיי לא הרשו לי לצאת מהבית כדאי שתבינו שמאז שהייתי קטנה היה לי מנהג כזה שכל פעם שהיו משאירים אותי לבד הייתי מחטטת במסמכים כדי למצוא קצה חוט למה אסרו עלי לצאת, ופעם אחת בחיפושי מצאתי חתיכת קלף מקופלת ופתחתי אותה זה היה מכתב מדמבלדור לטד כנראה מכתב תשובה לשאלה של טד נראה לי שהשאלה הייתה למה אסור לי לצאת מהבית בכל אופן במכתב היה כתוב:

לטד,

אני שמח שהסכמתם לטפל באמילי בזמן שרמוס מלמד בהווגורטס. בקשר לשאלתך אני מניח שלא כדאי שאספר לך את הסיבה המלאה, אבל הנה מה שאני כן יכול לספר לך. כמה ימים אחרי שלילי וג'ימס נרצחו נאמרה נבואה. אינני יכול לכתוב לך את הנבואה כי זה מסוכן אך אכתוב בקצרה מה היא אמרה. הנבואה אמרה שהילדה של סיריוס היא זאת שחייבת לעזור להארי לנצח את וולדמורט. אם היא לא תעזור, אז וולדמורט לעולם לא יושמד. את הנבואה שמעו אוכלי המוות ומאז ששמעו אותה היינו חייבים להגן על אמילי.

"אחרי זה המשכתי לחפש עוד דברים חשובים על חיי אבל לא מצאתי. מעט זמן אחרי זה עברתי לגור עם אבא שלי הוא לא הסכים לספר לי שום דבר על הנבואה, ואת הארי כמו שהוא בטח כבר סיפר לכם פגשתי בסיום השנה הרביעית שלו. נפגשנו לזמן קצר ולא היה לי הזדמנות לספר לו מה אני יודעת. נראה לי שזהו." אמילי סיימה את הסברה הלא קצר וחיכתה שאחד מחבריה לתא יגיב. 
זה לקח כמה רגעים אך בסופו של דבר, "אז זה אומר שאם את תחליטי לא לעזור להארי אז וולדמורט ינצח?" שאלה הרמיוני בקול שקול אך מבוהל. 
"אני לא בטוחה מה זה אומר לגמרי, כי נבואות לא תמיד מתממשות אבל נראה לי שזה מה שוולדמורט מאמין."
הם שתקו לזמן מה לאחר מכן ולפני שאמילי שמה לב הרכבת נעצרה.

מקווה שאהבתם D: אני מזכירה ל-ה-ג-י-ב-! 
שוב תודה לשיר (בפורטל-*בידל הפייטן*) הבטא שלי...

הפרק הקודם		הפרק הבא