יצירת הלב-צבע החיים

                                                                                                    יצירית הלב-פרק 2
                                                                                                  חוקים .אהבה .אמונה
             
היא הוכנסה למערה, אל השחור, לאפלה נפרדת בצער מן האור שהתפוגג אט אט, כמו הירח בעת ליקויו. היא צעדה בעצלתיים, בצעדים זהירים ומהססים, אל פנים המערה, מודעת לכך שלמרות החשכה- הם צופים ומחכים לראות את תגובתה, הם רוצים לדעת האם למרות העונש הכבד היא גאה במעשיה או האם בכפור המערה ובצביטה בליבה היא תישבר ותחשוף את רגשותיה הכמוסים. 

אך היא אינה נתנה להם את רצונם. היא צעדה בגו זקוף וסנטר מורם אל תוך החשכה, מאושרת מכך שהם אינם מודעים לקורה בלבה, אור קלוש של שנאה בער בעיניה ונתן לה את ההרגשה של הכוח, כוח הנקמה.

הם אינם ידעו לעולם את הצביטה המכאיבה בליבה על כך שהם נטשו אותה, הזניחו אותה לשלטון והפנו לה את העורף. היא עוד תנקום בהם. היא תראה להם מה זה אי ציות. היא תחזיר להם בדרכם. היא לא תוותר לעולם. 

וכשם שרגשותיה התעצמו, האור במערה נכבה. הם כמעט סגרו את המערה, ממנה אין יוצא רק בא.
היא התחילה לחוש עצב. היא הביטה מסביבה בחשש, סוקרת בעיניה את הנותר מן האנשים שהיו שם לפניה- עצמות. היא הביטה בעיניהם בתקווה לראות שם זיק של שפיות, אך לחרדתה הרבה גילתה שלא נותר מעיניהם דבר, כשם שהתקווה היחידה שנותרה לה נעלמה כליל.

קול רם הקפיץ אותה ממקומה. היא הסיטה את מבטה במהירות בזמן לראות את קרן האור האחרונה בורחת מעיניה, כזיק התקווה אשר היה בעיניה. היא לא יכלה לשאת זאת יותר. היא נפלה על הקרקע ופרצה בבכי, כל זיכרונותיה המרים וכל ההלוויות הרבות בהן היא הייתה, שאחת מהן אפילו היא ביצעה פעמיים, חדרו לתודעתה והכאיבו לנפשה, כמחטים אשר אינם מתגלים בשחת, כשם שאחיה, האחים אשר נלחמו זה בזה למען העיר הארורה, שהכניסה אותה לכלא כלולותיה. 

תמיד כשיש שני מלכים על כיסא אחד תורגש הצפיפות, ועימה המתח באוויר, וכך היה. צד אחד לא פעל על פי החוקים, בשעה שהצד השני דרש את כבודו ונלחם במשך שנה למען השיג את השייך לו בדין. אך האנשים העיוורים מחייכים רק לזה ששולט בהם, הולכים כחשוכי דעת בעקבות השליט ומתעלמים לחלוטין מדברי הסביבה. הולכים כמהופנטים-סהרורים אחר אדם אחד. חוששים לפתוח את עיניהם אפילו לרגע אחד. מפחדים לדעת מהי טעותם וחוששים לומר את אשר על ליבם. "בורים אנאלפאבתים" היא אמרה בכאב, דמעותיה יורדות כטיפות טל של הבוקר, המסמלות התחלה פורייה ומצוינת. אך לא באותו הרגע. באותו הרגע הם פתחו עידן חדש. עידן של מלחמה. 

כאבה היה רב. על ארוסה, זה שבתום ארבע שעות היה אמור להיות לה לבעל, בדיוק ברגע בו הפעמונים יצלצלו חצות ותתחיל שנה חדשה. היא הייתה אמורה להיות כלה. "ארבע שעות" היא אמרה אל האוויר בחיוך מריר. "ארבע שעות לפני השנה החדשה, שנה לה ציפיתי. מאז הקבורה הראשונה אני מחכה לה. אני מחכה לזה שהיא תתחיל כשם שאמרו אבות אבותיי הקדמונים, מכרי האלים- 'אם עברו שלוש שנות בצורת ואכזבה, בתומם תגיע שנה חדשה אשר תהיה שנה נפלאה ומאושרת'. ואני בדרכם תמיד הולכת, ועכשיו הייתי אמורה להיות כמעט מחותנת, כי הרי אני כבר מאורסת. הייתי אמורה להיות כעת ליד האדם בעל דרך ארץ, שהבטיח לפקוד בלבו אותה ממלכה אובדת. האדם שנתתי לו את יבי והבטחתי לו אמונים, בשעה שהוא אפילו לא שינה את גזר דיני. אפילו שלום הוא לא אמר לי ולא נפרד, לא מוחה על דברי אביו 'הנערץ', כי הרי אלו החוקים, וזוהי דעתי עליהם" היא אמרה בכעס, ירקה על האדמה ודרכה על היריקה בזעם. "הם סתם הבלי פה נוראיים. מי היה השקרן, מוג הלב, שאמר שאם אקשיב לחוקי האלים אזכה בתהילה וכבוד וחיים מאושרים, ואם אפעל נגדם אקולל לעולמים ואמצא אותי במהרה בעולם המתים? מי אמר את זה? שיתוודה! ויראה אותי כעת. זו שפעלה נגד חוקי המלך השגויים, בתקווה לבצע את כבוד המשפחה על פי חוקי האלים. זו שקברה את האדם פרי דמה, שאר מבשרה, פעמיים. זו שפעלה על פי החוקים של האלים, זו שדגלה בהם גם כשהיה איסור, וכעת לאחר שהיא נתנה להם את מבוקשם, ראו אותי עכשיו אלים, ראו אותי! הביטו בעיני וראו את החשכה האופפת אותי בחדר כלולותיי, מלכודת המוות אליה נשלחים הבוגדים. האם בגדתי בכם? האם פעלתי נגד חוקיכם? אמרו לי! האם לא אמרתם לפעול על פי צו הלב? האם לא אמרתם לפעול על פי דברכם? האם לא אמרתם זאת? למה אתם עושים זאת לי? למה? האם חלמתי יותר מדי על השנה הזאת, השנה שבה התחולל שינוי בחיי? אני לא אכחיש לכם דבר, שאותו אתם יודעים בעצמכם. אתם יודעים כמעט כמוני, אם לא יותר, את זה שאני חיכיתי לה. חיכיתי לזה שלראשונה אני ארגיש מאושרת, אפסיק ללבוש שחורים ולבכות על אובדן אחרים, אחייך ובידי ילדי התינוק, ולו שתי גומות הזהות לאלה של אביו, ועיניו יהיו עיני אחותי היקרה, וחיוכו ימיס את כל המביט בו כחיוך מלאך. חיכיתי לזה. חיכיתי שלפחות פעם אחת הכול יהיה מושלם. האין זו בקשה מוגזמת? נתתם לאנשים כסף וחומריות ולי שנה מאושרת אחת של חיים. אתם לא נותנים, ולא רק זאת. אפילו את חיי אתם גוזלים. הרי רציתי להביא אדם שיוביל תחת אביו את הממלכה. להביא אדם שיוכל להשכין שלום בחברה, שתהיה מושלמת וטהורה. הלא תוכלו להגשים את משאלתי הטהורה? לא תוכלו? לא. אתם לא תוכלו, כי אתם רק חלקים בסיפורים עתיקים, אותם סיפר בור זקן אל נכדיו האהובים, על מנת ללמדם ערכים עיקריים לכיבוד החברה. והם, הפתיים הטיפשיים, בלעו את דבריו כדבורים הרצות אל פרח חדש וביצעו והקימו את תולדות ובסיס תרבותנו, תרבות יוון. ואני, כעיוורת פעלתי על פי דרכם, וראו אותי עכשיו אנשים, ראו! אני אינני רוצה להיות חלק מכם. לא רוצה יותר דבר. המשאלה שלי לא תתגשם, כי יועדתי להיקבר בחיים בחדר כלולותיי, בו אנשי הממלכה המתים נמצאים. כי אל המזבח בו אני אשבע אמונים לאדם שישגיח עלי לעולמים, זה הזמן" היא אמרה ונשמה באי רצון. 

היא נגעה בצווארה, בחיפוש אחר קמע ההגנה שניתן לה לפני שנים, אך ידיה נתקלו רק בצעיף תחרה סגול, אשר רק באותו הרגע היא הבחינה בקיומו. היא זכרה את זה שקראון, דודה, נתן לה זאת מתנה לחתונתה, אם בנו. מתנה שהוא מעולם לא האמין שתגרום למותה. היא קשרה צד אחד של הצעיף אל צווארה בחוזקה וטיפסה במהירות על האבנים, עד שהגיעה לגובה המערה, שהייתה בחצי מטר יותר גבוהה ממנה. היא קשרה את הצד השני של הצעיף אל קצה מחודד של סלע "הניסים ימצאו אותי במותי ויגשימו את משאלתי,בעוד לכם אנשי תבי היקרה אני מאחלת שנה טובה .מקווה אני שתתעוררו מעיוורונכם,ועד אז היו מאושרים מחייכם.".

הפרק הקודם		הפרק הבא