ספר של צללים

טוב, היו לי הרבה התלבטויות לגבי הפרק הזה. האם לחבר אותו לפרק הראשון או לא, אני אשמח לשמוע את דעתכם.

פרק שני-מאז ועד פה


התחברנו. באמת התחברנו. כל אחד כל כך שונה מהשני, אבל לדעתי, זה מה שחיבר אותנו.
זה מוזר, הרי הם סיפרו לי שיש להם אחים בהוגוורטס, אז למה הם לא ישבו איתם? חשבתי לעצמי אחרי הנסיעה
התברר לי שרוז היא רוז וויזלי, הבת של רון והרמיוני וויזלי ואלבוס, אלבוס הוא הבן של הארי וג'יני פוטר. הרגשתי בר מזל, לשבת ליד שני הילדים של ה-גיבורים שלי, איזה צירוף מקרים מוזר.

~*~*~

הרכבת עצרה בחריקה גדולה, ונראה לי שכל הילדים בה סתמו את אוזניהם בחוזקה.
כולם החלו לצאת, לא כל כך הבנתי מה אני צריך לעשות אז עקבתי אחרי אלבוס ורוז. הם הלכו לאיזה ענק ענקי (כי הוא היה פשוט כל כך ענקי, הסתכלתי למעלה ולא ראיתי את הפרצוף שלו) והוא הורה לנו ללכת לסירות.
הפלגנו בסירות לעבר טירת הוגוורטס. מעולם לא ראיתי מקום כזה, הוא נראה כמו הטירות המפחידות האלה שאף אחד לא רוצה להתקרב אליהם, אבל לא הייתה לי ברירה.
עגנו ליד הפתח. מי שקיבל את פנינו היה פרופסור מגושם ושמו נוויל, הוא הסביר לנו מהו טקס מצנפת המיון (לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר) ואז הוא הכניס את כל התלמידים לאולם הגדול.
במילה אחת, וואו. בשתי מילים וו-או. בשלוש ווא ווא וויווה. אין לי מושג איך הם עשו את זה אבל הם גרמו לאלפי נרות לעוף מעלינו, התקרה נראתה כמו שטיח קריסטל, שבו כל אור קטן גורם לניצוצות. בסוף האולם עמד שולחן מפואר ועליו ישבו המורים, בכיסא סמכותי יותר ישבה אישה (לא ראו לה את הפנים מרוב קמטים), כנראה שהיא המנהלת.
פתאום המצנפת החלה לדבר או לשיר בצורה דיבורית.
"אני היא המצנפת, מחולקת בנפשי
ארבעה חלקים מוזרים, ישנם בתוכי
סלית'רין, רייבנקלו, הפלפאף וגריפינדר
אתכם אשלח ודלת ביתכם תיפתח.

לרייבנקלו יבוא, מי שהחכמה שולטת אצלו.
להפלפאף ימוין, כל מי שליבו גדול כבנין.
בסלית'רין יהיו, השאפתנים שיתאימו.
ולגריפינדור יגיע, מי שרוצה להשפיע.

אך אל ישכח, כל תלמיד ותלמיד.
כולנו משפחה אחת, ובמשפחה לא הכל כמו שצריך.
חוו ותהנו מהחוויה, כי הוא מגיע.
חופר דרכו באדמת הבזלת.
רוקם את הדרך אלינו."
וכך נגמר השיר המוזר ביותר בתולדות האנושות.

נוויל החל לקרוא בשמות.
"דונה טייט" קרא נוויל בסמכותיות
הוא שם את המצנפת על ראשה ובלי היסוס היא קראה:"גריפינדור!" לפתע, כל השולחן השמאלי הקיצוני מחא כפיים בהתלהבות.
"ליונה נורקס" המשיך נוויל. גם הפעם הוא שם את המצנפת על ראשה והיא צעקה ללא היסוס "הפלפאף!".
כך התהליך המשיך, רוז ואלבוס מוינו לבית גריפינדור, למרות שכשאלבוס עלה על השרפרף המצנפת התלבטה מעט. הגיע תורי, נוויל קרא:"וויליאם האנטרוז" צעדתי בחשש לעבר השרפרף הרעוע ושמתי על ראשי את המצנפת, לאחר כעשרים שניות של חשיבה היא צעקה בקול חזק "סלית'רין!" התנודדתי בבושת פנים לעבר השולחן הימני הקיצוני, אבל אז המצנפת אמרה "חזור הנה! אני רוצה לתת לך חמשת אלפים אוניות" (טוב, בלי החלק האחרון) חזרתי בבלבול לשרפרף ושמתי על ראשי את המצנפת ואז היא קראה "גריפינדור!" אף אחד לא מחא כפיים, כי אף אחד לא ידע מה לעשות.
הסתכלתי על המנהלת בבלבול, והיא החזירה לי את אותו מבט ששלחתי לה.
הלכתי לשולחן של גריפינדור ואז, חברי בית גריפינדור החלו למחוא את סוג הכפיים האלו שאתה מוחא כשאתה לא יודע מה בדיוק צריך לעשות, זה היה מאוד מביך.

לא הרבה השתנה בשש השנים האחרונות, אלבוס החליף שגעונות (הוא רצה להיות דובון גומי לכל הרוחות!), השנה הוא החליט שהוא רוצה להיות אנימאגוס.
אלבוס לא כל כך אוהב ללמוד. בשיעור שיקויים הוא גרם לרוז להיות דובון גומי, בתגובה לכך הוא אמר:"חלומי התגשם!"
הוא היה די פרוע, ולא כל כך אהב להכין שיעורים. אבל הוא הכי שנא את שיעור היסטוריית הקסם (לא פלא, כל שיעור שם זה חמש שנים). האמת, כולם שנאו את השיעור הזה.
כל פעם מחדש הוא הפתיע ולא הוציא נכשל, אבל ההפתעה הכי גדולה הייתה בבחינות הבגרות, שם הוא קיבל שלושה הל"מים ושני קס"מים.
ובקשר לאהבות של אלבוס, זה מסובך (בלשון המעטה). הוא תמיד יתאהב באנשים מוזרים. בשנה השלישית הוא החליט שאישתו לעתיד היא המורה לאסטרונומיה אורורה סינסטרה, הוא אפילו כתב לה שיר קצר.
"אורורה שלי, את האור שבתוכי.
את התקווה שבליבי.
אורורה את הזוהר הצפוני שלי."
מפה נגמרת החריזה הלירית, אבל אל דאגה הוא ממשיך.
"אני פנוי מחר בשבע,
אולי נלך לבית התה של מדאם פוטיפוט?
בואי כבר! יא מורה אחת!
נו! נו! נו כבר, בואי לדייט!"
שיר מדהים.
בשנה הרביעית הוא החליט שהוא פשוט מאוהב בדריה לנגטרוס, תלמידת שנה שנייה.
לצערי הוא לא כתב לה שיר, אבל הוא כן הזמין אותה לצאת והיא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה. אני ממליץ לכם לפחות פעם בחיים לראות את החבר הכי טוב שלכם מנסה להזמין לדייט ילדה שלא מבינה על מה הוא מדבר, מומלץ מניסיון.

אתם יודעים משהו, רוז היא ילדה מקדימה, כלומר שהיא מקדימה את כולם בכמה שנים לפחות. כמעט בכל השיעורים היא יודעת את התשובות לכל השאלות ואחרי כל תשובה היא משחררת את אנחת ה-זה קל מדי המפורסמת שלה. אני חושב שהיא יודעת את השאלות לפני שהמורים שואלים אותם, זה מפחיד.
היא ילדה מאוד אחראית ודי נהנית משיעורי בית ומבחנים, השיעור היחיד שהיא סובלת הוא השיעור של מר בינס (אל תדאגו, גם שם היא יודעת את כל התשובות). אתם תהיו מאוד מופתעים ממה שאני הולך לספר לכם עכשיו על רוז, בבגרויות היא נשברה. היא קיבלה, הל"מ אחד! לא רצף של קס"מים אלא הל"מ.
אבל אל תחשבו שזה פגע בחיי החברה שלה, כמו שאמרתי קודם היא הקדימה את כולם, לפעמים בשנתיים ולפעמים בעשר. עם כל -אהבת הלמידה- הזו שלה כל הבנים בהוגוורטס התאהבו בה. החבר הראשון שלה היה בשנה השנייה, הנשיקה הראשונה שלה הייתה חצי שנה מאוחר יותר בתחילת השנה השלישית (לא עם אותו אחד). תמיד היינו חברים טובים, היינו שלישיה כזו. רוז ואלבוס אמרו שהם נשמע להם מוכר וצחקו, אבל אני לא כל כך הבנתי למה הם מתכוונים.
תמיד חשבתי שרוז היא חמודה, אבל לא עד כדי כך שאני מאוהב בה. בניגוד אלי עומדים כל הבנים מהשנה הרביעית, החמישית, השישית והשביעית.

ונכון לכל האנשים טובי הלב בעלי המטרה הנעלה (טוב, אין לנו מטרה נעלה אבל אנחנו טובי לב! בערך...) יש אנשים שרוצים להפריע להם.
אז לנו היה את מאלפוי, סקורפיוס מאלפוי. אני הייתי החבר הכי טוב שלו לשעבר, כך שמי לא יציק לחבר הכי טוב שלו לשעבר הא?
והיי, למה לא לנצל הזדמנות לפגוע עוד קצת במשפחת פוטר ווויזלי.
למאלפוי יש את החבורה שלו או כמו שאנחנו קוראים להם 'החיז"לים החיים'. יש לו את ג'וש מאק וקוונטין דנזר. הם לא עוזבים אותו לרגע.
ובקשר לחיי החברה שלו, כמו רוז הוא הקדים אותנו. הנשיקה הראשונה שלו הייתה בשנה ראשונה ורשימת החברות שלו ארוכה כמו שיעור של מר בינס (תאמינו לי, זה ארוך.)
הלוואי שהוא היה פשוט מוכר פנקייקים, זה הכי טוב בשבילו (ובשבילי).

~*~*~

שנה חדשה, התחלה חדשה חשבתי לעצמי והתחלתי להריח את דודתי אנה. (כן, לפעמים לדודה שלי יש ריח של התחלה חדשה, זו אמורה להיות בעיה?)
בתגובה לכך היא שאלה:"מה לכל הרוחות אתה עושה?"
"אני מתחיל מחדש" אמרתי בשמחה
"טוב" אמרה בקצרה, משכה בכתיפה והמשיכה בעיסוקים שלה.
לאחר שסיימנו את כל ההכנות (ואני את הפנקייק שלי) היא התעתקה איתי מצד לצד אל תחנת הרכבת קינגס קרוס.
עברתי בקיר אל תחנת תשע ושלושה רבעים, ואז ראיתי את זה. לא הצלחתי להוציא מילה מפי לכן צעקתי במוחי "מה?!"

הפרק הקודם		הפרק הבא