ספר של צללים

כובעים מלבלבים-

הבטתי בעיניה העמוקות, הן זהרו בצבע זהבהב ירקרק. שערה היה פזור והוא התנודד בהתרגשות. חיוכה היה קסום, אפשר היה לחשוב שזהו יום חתונתה. ריחה היה מבושם בבושם מכושף, שהקסים אותי ומשך אותי אליה.
אני יודע שהיא הייתה עם הרבה בחורים, אבל נראה לי שהיא מתרגשת. אבל האמת, שגם אני.
היא החלה להתקרב אליי, ובתנועה מהירה קירבת את פי אל פיה.
כל העולם נעצר, שום דבר לא זז. רק אני והיא, רק היא ואני. אין אף אחד שיכול להפריע לי עכשיו.

הבטתי בה, ואז בו ואז בשניהם והתחלתי לגמגם:"אבל...מה...למה...איך...מדוע...איה...מתי...מאלפוי!"
הבטתי בהם בשנאה, ובמבט רצחני אמרתי:"איך אתה מעז להטיל עליה אימפריוס?"
לא נראה לי שהוא שמע אותי, הם פשוט לא הפסיקו להתנשק. הם התנשקו כמו איזה זוג רומנטי נדוש, נראה לי שהם מתנשקים יותר ויותר חזק כל שנייה.
הסטתי את מבטי בגועל והמשכתי ללכת, עצוב.
לפתע ראיתי את אלבוס וההורים שלו "שלום" אמרתי
"היי וויל" אמר אלבוס
"מה קורה?" שאל אותי הארי
"מצוין" אמרתי בחיוך מזויף
"מתרגש לקראת שנת הלימודים החדשה?" שאלה ג'יני, כצפוי.
"כן, בהחלט" אמרתי מנסה להראות נרגש
"טוב, אז לכו לכם בנים" אמר הארי
שמעתי אותו לוחש משהו לג'יני.
"אתה לא מאמין מה ראיתי" אמרתי בשניה שהייתי בטוח שהארי וג'יני מחוץ לטווח השמיעה
"מה כבר יכול להיות כזה גרוע?" שאל אלבוס בחיוך
"טוב, אני לא מאמין שזה אבל ראיתי ש-" אלבוס קטע אותי. הוא נראה כאילו הוא הולך להגיד את הדבר החשוב ביותר בחייו "מקי היא אנימאגוסית!"
"נו אז?" שאלתי באכזבה.
"גם אני רוצה להיות אחד, אני רוצה להיות כוננית!" הוא אמר לי בגאווה.
שחררתי מעט צחוק מזויף ואמרתי "אבל אתה יודע שצריך להיות מעל גיל שבע עשרה, לעשות מבחנים, לקבל רישיון, לעשות הדרכה ,להרשם אצל משרד הקסמים ואל תשכח שזה רק מאית מהחפירות שתקבל כשתודיע את זה לרוז" כשאמרתי את שמה עלתה בי תחושת גועל וכעס. אני לא יודע למה, זה לא אמור להכעיס אותי.
הוא שחרר אנחה של אני-כבר-התבגרתי ואמר:"אני יודע את זה, לכן רק שנתחיל לעבוד על זה נספר לה"
"זה טיפשי לגמרי, איך לכל הרוחות אתה חושב שתצליח להפוך לאנימאגוס אם אתה לא יודע איך לעשות את זה, ויותר חשוב אם אין לך את רוז." השבתי.
הנה זה שוב, התחושה המעצבנת הזו.
"לא חשבתי על זה" הוא אמר וצחק. אותי זה לא הצחיק.
נכנסו לרכבת, הפעם בלי כל המולת האחים של רוז ואלבוס אבל הייתה לי הרגשה לא פחות גרועה.
נכנסנו לתא הקבוע שלנו, זה מצד שמאל כמעט בסוף הקרון החמישי.
והפלא ופלא מי נמצא שם, רוז וסקורפיוס מתנשקים. הנשיקות שלהם היו כל כך איטיות, זה פשוט לא נגמר.
'לא אמור להגמר להם האוויר כבר?!' חשבתי בכעס.
להפתעתי הרבה אלבוס לא כעס או התעצבן, (נראה לי שהוא אכל קצת יותר מדי דובוני גומי) הוא רק נאנח.
לא נראה שהם שמים לב אלינו אז התיישבנו בספסל מולם. לאחר דקה הם נפרדו ורוז אמרה:"היי" ראיתי על פניה שהיא לא הרגישה שאנחנו פה.
היא התיישבה וסידרה את בגדיה. "טוב" אמרתי ברוגע "מה לכל הרוחות זה היה?!" צעקתי בהיסטריה.
"מה? אני בסך הכל עם מאלפוי, יש בעיה?" היא אמרה כלא מבינה.
"תקשיבי לעצמך, את עם סקורפיוס" אמרתי והדגשתי את המילה האחרונה.
"כן, לגבי זה" היא אמרה בהיסוס "הוא חמוד, הוא שונה." היא אמרה וניסתה לתת לי את מבט הכלבלב שלה, זה לא עבד.
"איך הוא שונה?" אמרתי ולא הבנתי מה היא מוצאת בו.
"הוא נחמד יותר, והוא לא יציק לנו." היא אמרה בתקווה שאני אבין אותה. אבל לא, אין סיכוי.
"תעזור לי פה" קראתי לאלבוס. הוא לא זז. "אתה יודע?" שאלתי בהפתעה.
הוא הנהן בעצב.
"ממתי?" שאלתי באכזבה.
"אוגוסט" הוא בלע את רוקו "משפחת מאלפוי התארחה אצל משפחת פוטר והוויזלים גם באו. כמובן שאני ורוז לא כל כך הסתדרנו עם סקורפיו."
רוז המשיכה אותו "טוב, הפעם אנחנו היינו רעים אנחנו שמנו בחדר שלי מעל הדלת אבקת אקרומנטולה" זה עוד צעצוע של ג'ורג' וויזלי, כשמפזרים את זה עליך אתה אומר לכולם מה שאתה חושב בפרצוף "הכל נשפך עליו, ברגע שהוא שם לב מה עשינו לו הוא אמר" טוב, אני לא אכתוב את המשך המשפט הזה אבל אחר כך הוא "יצא מהחדר והלך להוריו, מנסה להתחמק מדיבורים. אחרי ארוחת הערב בתמימותינו הזמנו אותו החוצה וירדנו עליו, אמרנו לו ש-"טוב, גם את משפט זה אני לא אמשיך, כי אם אני אמשיך יתבעו אותי בגין הוצאת דיבה. לילי המשיכה "נראה לי שהוא אפילו בכה, הוא הלך הצידה ואני הלכתי אחריו, אלבוס חזר הביתה. ברגע ששנינו היינו לבד הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. לא ידעתי מה לעשות ואז הוא פשוט נישק אותי." ואז היא פצחה בתיאור נדוש על נשיקות של אבירים ועל אהבת אמת, אני לא חושב שהם יחזיקו שבועיים ביחד.
"טוב" אמרתי ביאוש "אלבוס רוצה להיות אנימאגוס שהופך לכוננית."
לפעמים ניסיונות עלובים לצאת ממצב מביך עובדים, אבל רק לפעמים.
לפתע פתחנו בשיחה שוצפת על איך אלבוס לא יכול להיות אנימאגוס, היא כללה הסבר מלא (רק במקומות הנכונים) של איך אפשר להפוך לאנימאגוס, כמובן את הסבר ה'זה מסוכן, אל תעשה את זה' של רוז ואל תשכחו את הנאום המרגש, שאני מכיר בעל פה מרוב חזרות, על איך הוא חייב להיות אנימאגוס או רואה חשבון או דובון גומי או רקדן סטפס.
הזמן עבר כהרף עין, ומיד שמעתי את חריקת הרכבת הנוסטלגית. יצאתי ממנה בשמחה. 'שנה חדשה, התחלה חדשה' הזכרתי לעצמי והלכתי יחד עם רוז ואלבוס אל עבר האגריד.
"שלום" אמרנו לו יחדיו.
"או, הנה אתם." קרא האגריד בשמחה "מה שלומכם?"
"בסדר גמור" אמרתי וקרצתי לו.
הוא ניסה להחזיר קריצה אבל זה נראה כאילו יש לו עיוותים בעין אז סימנתי לו להפסיק.
לאחר שיחת חולין קצרה, הוא המשיך בקריאות ה"שנה א' בואו לפה" שלו, ואנחנו נדדנו אל עבר הכרכרות חסרות הסוסים.
הגענו אל הטירה הענקית. היא מעוררת בי הרבה זכרונות.
נכנסתי בדלתות האלון הגדולות והלכתי אל עבר האולם הגדול.
האולם היה מקושט בנרות מרחפים שהזילו דמעות של שעווה (מה לעשות? השתדרגנו קצת), כאשר דמעה נופלת על מישהו זה מסמל מזל. הלכתי לעבר השולחן וחפץ כלשהו פגע בעורפי, לא התייחסתי לזה במיוחד.
טקס המיון החל, השרפרף המוכר והטוב והמצנפת שאני לא מבין איך לא מחליפים אותם אחרי יותר מאלף שנות עבודה. כרגיל היא שרה את שירה, כל פעם שיר שונה הפעם הוא הלך כך.
"ארבעה מייסדים הקימו מקום.
מקום חדש, מקום שכאן עד היום.
בית זה היה, מקום לקוסמים.
ולארבעה בתים, לשם הם הולכים.

גריפינדור, אמיץ כאריה.
רייבנקלו, שנון כתער העורב.
הפלפאף, טוב לב הנוזל מכפותיו הפרוותיות.
וסלית'רין, שאפתנות מתפלת.

שנים עברו, שנים הלכו
והננו כאן, באותו מקום.
אנו הולכים לתלמידים להועיל
אז תנו לטקס להתחיל."
מוזר. הפעם לא היו אזהרות של "הוא מגיע!" ושל "עזרה דרושה" וכדומה, שיר רגיל.
פרופסור לונגבוטום החל לקרוא שמות. כאשר הוא סיים הצטרפו עוד כארבעים תלמידים לבית גריפינדור.
ציפיתי להרמת היד הגואלת של מקגונגל שמביאה עמה את המטמעים של הוגוורטס, אבל לא זכיתי לקבלה.
לאחר שהאגריד התהלך כדי לקחת היא המצנפת נשמעה זעקה מקפיאת דם, התלמידים החלו להשתולל וקרניים לבנות נשלחו לכל עבר, הם פגעו בתלמידים והם התעלפו. פעולה זו גרמה לעוד פאניקה מצד הילדים. קרני האור פגעו באלבוס וברוז וברוב התלמידים. לבסוף קרן אור לבנה הגיעה גם אליי.

הפרק הקודם		הפרק הבא