סיפורו של מסע

פרק 2

לפני שהארי עזב, רון שאל אותו למה הוא רוצה לעשות דבר כה שטותי ולעלות על הדבר הגדול והמעופף הזה (והמאוד לא בטיחותי), אם ההתעתקות הייתה פשוטה יותר ומהירה יותר. אבל הארי מעולם לא טס במטוס, הוא רצה לעשות את זה לפחות פעם אחת בחייו וחשב שזה היה הרגע המתאים לעשות זאת. היה קוסם אחד ששכר כמה בקתות באלפים השוויצריים. רון שאל למה הוא צריך ללכת לאלפים השוויצרים אם באנגליה גם היה שלג, הרים ובקתות. מעט חסר סבלנות, הארי כבר לא ניסה לתת לו הסברים. זה היה כמו שרון היה שואל את עצמו למה לעשות חישובים כל כך מסובכים בראש אם היה לו את הרמיוני כדי שתפתור לו אותם. בדרך כלל אותם ויכוחים לא הובילו לשום דבר במקרים האלה ולכולם, חוץ מרון, היה נהרס מצב הרוח.

בשבוע הראשון לאחר עזיבתו של הארי, הרמיוני התיישבה לקרוא ספר כשיפומטיקה. מישהו דפק בדלת והיא הניחה את הספר על שולחן התה, קמה ופתחה את הדלת. חברה הג'ינג'י היה מהעבר השני של הדלת, מחייך כתמיד.

"באתי לאסוף אותך." הוא אמר לה, מסיר את גלימתו ותולה אותה על המתלה לידו.

"המממ..."

"בלי תירוצים, הרמיוני. זה סוף שבוע, מה יש לך לעשות?"

"אני באמצע לקרוא ספר..."

"אני לא רוצה לשמוע, אני לא רוצה לשמוע!" קטע אותה רון. "קדימה הרמיוני, זה סוף שבוע. בבקשה."

כשרון הסתכל עליה באותו מבט מתחנן, הרמיוני נאנחה והנהנה בתבוסה. היה משהו במבטים מהסוג הזה שתמיד הצליח לשכנע אותה. ובמקרה של רון, כמעט כל דבר. במקרה של הארי, זה בדרך כלל השאיר אותה עם מוח חלול לחלוטין במשך מספר שניות, ואז הייתה מסכימה לכל דבר.

"אני רק צריכה להחליף בגדים."

"ברור. אני אחכה. לא משהו מידי אלגנטי!" צעק לעברה רון כשהיא כבר הייתה באמצע לבחור משהו מארון הבגדים שלה.

הרמיוני חזרה כמה דקות אחרי, נותנת לרון מכה בראש כשהוא אמר לה שהיא נראית נפלא, והיא ענתה לו שהיא בסך הכל החליפה חולצה ואספה את שיערה.

שניהם הלכו לאחד הברים בהוגסמיד, שם להקה בשם 'השרביט של מורגנה' הופיעה. הכל היה מושלם ודי רועש. אחרי שעה וחצי של ההופעה מישהו שבר שולחן, כיסא התעופף מעל ראשיהם ורון היה צריך למשוך את הרמיוני כדי שזה לא ייפול על ראשה. 'השרביט של מורגנה' המשיך לנגן את השיר 'זה כתוב בכוכבים', אבל כשזה שראה כוכבים היה הסולן בכבודו ובעצמו - לאחר שזרקו עליו בקבוק ברצפת (מלא) ישר בראש - המופע בוטל. הקהל זעם, איש שיכור עבר לידם וירה ניצוצות משרביטו והרמיוני הזעיפה את פניה כשהקוסם לבסוף הפך שולחן ואלו שישבו מסביבו החלו להכות אותו. חבורה קטנה ורועשת של מכשפות (קטינות, לפי האופן בו ניסו להראות אחרת) שברו בקבוק ברנדי 'דון דראגון' על ראשו של קוסם מבוגר מהם שהטריד אותן, ומיד לאחר מכן קללות נזרקו מצד לצד, ורון והרמיוני רצו לעבר היציאה, יחד עם שאר ההמון שעדין נותר בו היגיון כלשהו.

כשהם חזרו זה כבר היה קרוב לארבע לפנות-בוקר.

 "אווירה מעניינת." אמר לה רון שהתיישב על הספה והשעין את ראשו לאחור.

"אתה אומר את זה בגלל אותה מכשפה שהורידה את החצאית וזרקה את עצמה על הסולן כשהם התחילו לנגן 'החצאית שלי היא מפתח מעבר'? כי אני לא חושבת שזה משהו שהייתי קוראת לו מעניין." אמרה הרמיוני, הולכת אל המטבח.

בעיניים עצומות, רון חייך.

"לא בדיוק, אבל תודה שהזכרת לי."

בתוך המטבח, הרמיוני גלגלה את עיניה בעודה מכינה לעצמה כוס קפה. כשחזרה, רון עדין היה עם עיניים עצומות וראשו היה על כר שמצא בסביבה. הבחורה התיישבה לידו ולגמה מעט מהספל שבידיה. היא לא ידעה איך בדיוק זה קרה, אבל לפתע ידו של רון נחה על ידה והיא לא זזה ממקומה, מבטה נעוץ קדימה.

"הרמיוני..." נדמה היה לה שקולו של רון נשמע עמוק יותר מתמיד, אבל היא נותרה בשקט. "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר."

"טוב." הייתה התשובה.

"טוב." אמר רון, וכחכח בגרונו.

היא- פחדה?- מהרגע הזה מאז...היא לא ידעה בדיוק ממתי, אבל היא אזרה אומץ והסבה את ראשה כדי להסתכל עליו. עיניו הכחולות כאילו חיפשו את הסכמתה והיא ניסתה להגיד לו במבטה שימשיך.

"אני שומעת." היא אמרה לו לבסוף, כשהוא כנראה לא הבין את המסר.

"אני חושב ש..." אמר לה רון בגמגום. "זה ברור מעליו, לא?" הוא הסיט את מבטו מעט, נח לבסוף על הספר שהיה על השולחן. הרמיוני נשכה את שפתה, מתבוננת בידה, שבאותם רגעים הייתה תחת ידו של רון.

"אני מניחה שכן...רון...אני...לא יודעת."

רון נתן לאוויר העצור בריאותיו להשתחרר וצחק, קצת בהקלה וקצת בעצבנות. 

"פשוט...לכל השדים, זה צריך להיות יותר פשוט להגיד."

"אני מבינה אותך." אמרה לו הרמיוני.

רון הרים את מבטו והפעם היא לא היססה לחפש את עיניו.

"מה עשינו כל הזמן הזה, הרמיוני? כי עבר הרבה מאוד זמן. המון. עכשיו נראה שזה...מאוחר."

מבטו נעשה קודר מעט. אבל היא הבינה אותו. היא הורידה את עיניה אל ידיהם המאוחדות.

"אני מצטערת, רון."

הבחור הג'ינג'י נאנח ולאט לאט הרחיק את ידיו מידיה.

"לא. זה בסדר. זאת אומרת, זה בסדר, הרמיוני."

היא הרימה את מבטה ובחנה אותו באיטיות ורכנה לחבק אותו. רון, תמיד כל כך מוכשר בלהראות את רגשותיו.

"אין לנו תקנה..." אמרה לו הרמיוני.

רון חייך, מקרב אותה אליו יותר. "מה היה קורה אם הייתי מנשק אותך בתשוקה בשנה רביעית?"

מתרחקת מעט ממנו, הרמיוני הביטה בו במצח מקומט.

"הייתי עורפת לך את הראש."

"איזה פחד. לא יכול להיות לנו סוף שמח יותר, הרמיוני?" שאל אותה רון, עם היכולת שלו לגרום שדברים ישמעו רציניים ומבודחים באותו זמן.

 "אני באמת לא יודעת, רון. אולי הדברים היו יכולים להיות אחרת אז..במשך הרבה מאוד זמן חיכיתי שמשהו יקרה. אני חושבת שאז אני אפילו לא ידעתי מה אני באמת רוצה, ועכשיו...הדברים השתנו, רון ואני יודעת...שמה שאני מחפשת..."

"זה לא אני." סיים רון. הוא הוריד את מבטו והסתכל על ידיו אבל נראה היה שהוא מתבונן במשהו אחר לגמרי. "הייתי פחדן הרבה זמן, הרמיוני...בהתחלה התכחשתי לרגשותיי ואחר כך חיכיתי לרגע המתאים..." הוא צחק במרירות והרים את מבטו. "כנראה שזה מגיע לי. אבל גם את לא עזרת הרבה."

הרמיוני שילבה את ידיה והסתכלה עליו בעלבון.

"ומה ציפית שאני אעשה?"

"טוב, הקטע עם הציפורים לא היה ממש רומנטי!"

הרמיוני הורידה את ידיה והסתכלה על הרצפה. זה היה משהו שהיא התביישה בו. היא הרימה את ראשה והסתכלה עליו שוב.

"ומה אתה יכול לומר לי על לבנדר? גם זה לא היה מאוד..."

רון הרים את ידיו ונענע אותן באוויר, קוטע אותה.

"אני לא מאמין שאנחנו מתווכחים על זה."

הרמיוני נאנחה. הוא צדק, זה היה מאוד לא הגיוני שאחרי כל כך הרבה זמן הם עדיין ניהלו את הוויכוחים האלה.

"ובקשר לשאלתך, אני לא מרגישה אומללה ברגע זה." ענתה הרמיוני, מושכת בכתפיה ומשעינה את ראשה על כתפו.

"גם אני לא."

"אז התשובה היא שכן יכול להיות לנו סוף שמח."

"כל-יודעת."

"תודה."

הם נשארו בשקט למשך מספר דקות, והרמיוני הרגישה שמשהו בחזה שלה מפסיק ללחוץ על הלב עם כל דקה שעוברת. לבסוף, רון נעמד וצעד לכיוון היציאה, ואז לקח את גלימתו שהייתה תלויה על המתלה. הוא לבש אותה והביט בהרמיוני לשנייה קצרה. הוא הכניס יד אחת אל כיס מכנסיו והוציא דף נייר קטן, מקופל, והושיט אותו להרמיוני.

"תשמרי אותו את, סביר יותר שאני אאבד אותו."

"מה זה?"

"הארי נתן לי אותו, זה המיקום שלו."

"למה לך?" הייתה השאלה הראשונה שעלתה בדעתה לשאול, בעודה מתבוננת בפיסת הנייר.

"אני לא יודע, הרמיוני...אני חושב שהוא לא היה ממש סגור על זה. אבל הוא אמר שזה רעיון טוב, אם יקרה משהו...את יודעת, נראה שלא יכול לעבור זמן רב מבלי שלאחד מאיתנו תהיה תחושה שמשהו רע עומד לקרות."

הרמיוני הרימה את גבותיה, והנהנה מעט בראשה. אפילו כשהטלפון בדירתה צלצל, היא הייתה צריכה לענות לו לפני הצלצול הרביעי, אחרת היה לה זמן רב מידי לדמיין טרגדיות נוראות. אבל היא הייתה כמעט בטוחה (או היא רצתה להיות בטוחה) שעם הזמן, היא תחדל מלחוש את אותן תחושות.

"למה אתה נותן לי את זה רק עכשיו?" שאלה אותו, מתבוננת בו משל היה חשוד בפשע.

רון משך בכתפיו.

"אני מניח שלא רציתי שתרוצי לחפש אותו כי הדוויג הלכה לאיבוד."

"הדוויג הלכה לאיבוד?!" שאלה הרמיוני, פוערת את עיניה. התנשמת של הארי נשארה תחת השגחתו של רון בזמן היעדרו של חברם. אחר כך היא הרהרה מעט בדברים. "רון, יותר סביר שאתה תלך לאיבוד מאשר הדוויג."

רון חייך בלגלוג מה.

"כמובן שהיא לא הלכה לאיבוד, הרמיוני. זו הייתה רק דוגמא. חשבתי שזה יהיה יותר זהיר לא להגיד לך עד שיעבור זמן מה."

"זהיר, אתה?" אמרה לו הרמיוני, מרימה את גבתה ומשלבת את זרועותיה.

רון ניענע בראשו, כאילו מנסה להגיד שגם אם היא לא מאמינה, הוא יכל להיות כזה.

"אל תאמיני. הרמיוני, אם אני זוכר נכון, היום הראשון שהוא לא היה את בכית כי שמת לב שהארי שכח את הצעיף שסרגת לו. לא הייתי מתפלא אם היית נוסעת רק כדי למסור לו את הצעיף, שלא יתקרר."

הרמיוני פתחה את פיה כדי למחות, אבל לא אמרה דבר. זה היה נכון. לפחות החלק הראשון. בנוגע לחלק השני, כמובן שהיא לא הייתה עושה זאת. אבל מצד שני היא לא יכלה להתווכח עם זה. רון חייך בשביעות רצון.

"להתראות, הרמיוני." הוא אמר לה לבסוף, מנשק אותה על הלחי.

"ביי, רון."

חברה נעצר על מפתן הדלת. הוא גרד את ראשו, ולחץ את שפתיו בהחלטיות.

"מרלין, הרמיוני...אל תכרתי לי את הראש."

הרמיוני לא הספיקה לקמט את מצחה, כשהרגישה את ידיו של רון תופסות את פניה ואת שפתיו על שפתיה.

"רונאלד וויזלי!" היא צעקה כששפתיה חזרו אליה.

"רק אל תחתכי לי את הראש!" ענה הבחור, רץ אל המסדרון.

"אם אתפוס אותך אני---!"

"להתראות בשבוע הבא, הרמיוני!"

והוא רץ כל הדרך במורד המדרגות. למיטב שמיעתה של הרמיוני, הוא יותר נכון התגלגל כל הדרך למטה. אז היא בהחלט קיוותה שזה כאב כמו שזה נשמע! היא טרקה את הדלת, מקללת עדיין את הג'ינג'י. היא הלכה אל חדרה, דורכת על הזנב של קרוקשנקס המסכן, שלרוע המזל עבר שם במקרה.

יותר רגועה, היא חיפשה את הספר האהוב עליה, פותחת אותו באמצע ומניחה בתוכו את פיסת הנייר שרון מסר לה מספר דקות לפני כן.

מקללת את רון, במשך דקה אחת או שתיים, היא הורידה את בגדיה כדי ללבוש פיג'מה. ברגע שהייתה לבושה בבגדי השינה שלה, היא התיישבה במיטה, כשהספר סגור בזרועותיה.

"אני לא הולך לתמיד, הרמיוני."

עבר רק שבוע. נדמה היה לה שזה נמשך נצח.

הפרק הקודם		הפרק הבא