ריילי

דמות עטופה ברדס הלכה במהירות, מחזיקה שרביט בזרועה הימנית וחבילה בזרועה השמאלית. למרות הגשם השוטף, הדמות לא אחזה במטרייה. למעשה, הדמות לבשה רק שכבה דקה של בד מרופט תחת ברדסה, אך נראה שזה לא אכפת לה. היא התעלמה מהגשם ונראתה להוטה להיפטר מהחבילה שבידה.

הדמות הלכה זקופה ולא נרתעה מדברים פשוטים כגון גשמים וסופות ברקים. נראה היה ששום דבר לא יעצור אותה.

לפתע היא נעמדה באחת, מבטה מקובע בנקודה מסוימת אי שם באופק, נקודה שהתגלתה כקוסם חמוש העומד על משמרתו בליל גשום שכזה.

"מי שם?" קרא השומר בבהלה וכיוון את שרביטו אל האפלה. "בוצדמים? טינופות?"

"הרגע, פנריר, זאת אני." לחשה הדמות תחת הברדס, נטועה במקומה ומביטה באדם-הזאב בפקפקנות. "ואני טהורת דם, לא בוצדמית מטונפת." הוסיפה בזעם.

"כמובן- זאת את. את מבינה- אדון האופל-"

"אני מודעת לדבריו של אדוני, פנריר, יותר ממך."

אדם הזאב חשף את שיניו ברוגז ונהם בקול. הוא הביט בה, מחכה שתתרחק ותעזוב אותו, אך היא נשארה במקומה והביטה בו.

"אוכל לעזור לך במשהו, מדאם?" הוא שאל, עצבנות ברורה נשמעה בקולו.

"תסתלק." היא אמרה בפשטות ופזלה לעבר החבילה. באפלה השרויה, אדם הזאב לא הבחין בתנועתה.

"סליחה?!" הוא אמר, ספק בכעס ספק בהפתעה. "מה אמרת?"

"אמרתי שתסתלק, פנריר, שתסתלק." היא דיברה אליו כאל תינוק ופזלה שוב לחבילה שבזרועה בקוצר-רוח.

"לא ידעתי שהאדון מרשה לגברות לעמוד על המשמר-"

"תסתלק, אדיוט." היא חזרה על דבריה וזיק של סכנה ניצת בעיניה.

אדם הזאב חשף את שיניו ואמר: "הרשי לי להציג בפניך דבר חדש שלמדתי לאחרונה. רציתי להציג אותו קודם בפני אדונך, אבל בנסיבות הנוכחיות…" הוא נענע בראשו, ואז התרכז בדבר מה.

לאט-לאט, לנגד עיניה הפעורות לרווחה, האדם הפך לזאב.

"אבל… הירח לא מלא…" היא מלמלה, והגאווה וההתנשאות שאפפו אותה נמוגו כהרף עין.

הזאב התקרב אליה באיום ונבח עליה. היא נרתעה לאחור.

"בסדר, בסדר." היא נכנעה במהירות. "אני פשוט אלך לי!"

היא הביטה בו בהסתייגות בעת שחזר לדמותו האנושית. הוא חייך אליה בצורה זאבית למדי ובעיניו ניצת זיק של הנאה.

"למה שלא נפטפט לנו מעט קודם?" הוא הציע בחיוך מתקתק, כשטן הלובש מסיכה שקופה על פניו.

"מצטערת, אני ממהרת. אולי בפעם אחרת…" הוא התקדם אליה במהירות ואילץ אותה לסגת מעט אחורה.

"מה אתה רוצה?" היא שאלה, מביטה בעיניו השחורות כעיניה.

"לא הרבה, רק שתסבירי לי לאן מועדות פנייך." הוא אמר.

"אני לא יכולה. אדון האופל אסר עליי-"

"האדון שלך לא מעניין אותי! תיזהרי, אני עוד עלול בטעות לאכול אותך, ואז לא תוכלי לבצע את המשימה החשובה שלך." הוא הוסיף בזלזול.

היא ניסתה לברוח, אך הוא היה מהיר ממנה ואחז בזרועה בחזקה. היא נאבקה בכוח והצליחה להשתחרר ממנו, אך החבילה שבזרועה נשמטה ונפלה בקול חבטה על הארץ. לפני שהספיקה להתכופף, החבילה הייתה בידי אדם-הזאב, שעל פניו היה מרוח חיוך ענקי.

"שלא תעז לפתוח!" היא הזהירה והושיטה את ידה. הוא סתר לה על לחייה בחזקה ולחש: "לא שאלתי אותך."

היא התאבנה מהלם, המומה מזה שמישהו העז לסתור לה.

"איך אתה מעז?!" היא צווחה לאחר שהתאוששה מעט. "אבדה קד-" היא השתתקה כשהבחינה בכך שהחבילה פתוחה לגמרי וגרייבק מביט פנימה כמאובן.

"אני… אני…" היא גמגמה. לראשונה בחייה, לא היה לה מה לומר.

אדם-הזאב הכניס את ידו לחבילה ומקץ שנייה נשמעה צווחה חדה שהדהדה בשלוות הלילה.

"אלוהים." הוא לחש, מתעלם מהגברת המכוסה בברדס שהתקדמה לעברו בכעס. אותה גברת שלא רגילה לערעור על דבריה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" היא שאלה בקול אדיש, קר כקרח.

"מה היה אומר אדונך אילו ידע שאת מבריחה תינוקת בוצדמית?"

"אדיוט אחד," היא אמרה והאדימה מכעס. "איך אתה מעז! אני – מבריחה בוצדמים??? זאת הבת שלי!"

שתיקה מסתורית השתררה, ובמהלכה ניתן היה למשש את המתח באוויר הקר. הקול היחיד שנשמע מלבד קול טפטוף המים היה קול הפעוטה שצווחה מכאב.

"שקט, ילדה טיפשה!" השתיקה אותה אימה בגסות ומיהרה להחזירה לתוך החבילה.

"ולאן מועדות פניך ופני… ביתך?" שאל אדם-הזאב, עדיין המום.

"אני הולכת להיפטר ממנה." היא אמרה ובקולה לא נשמע אף לא שמץ של צער.

"את הולכת להרוג אותה?" הוא שאל בקול מופתע אך קר לא פחות.

"הלוואי ויכולתי, אך אדון האופל אסר עליי. הוא ביקש ממני להחביא אותה, לדאוג לבקר אותה ולספק את צרכיה עד שתגדל." היא הסבירה, שומרת על קור-רוח.

"סלחי לי, אבל מדוע את לא מגדלת אותה אצלך?" הוא שאל.

"כך אדון האופל ציווה עליי." היא אמרה בטון שלא ניתן לערער עליו.

"זה טירוף! זו מסירות יתר!" הוא נבח מכעס.

"אני בטוחה שלאדוני יש סיבה טובה לכך. לא לחינם הסתתרתי שבעה חודשים, בלי לראות אפילו את בעלי."

"אביה של הילדה אינו מודע לקיומה???"

"אכן."

"זה מטורף!"

"האומנם? אולי בעיני אדם-זאב." יהירותה שבה אליה, ועימה ההשפלה.

"בעיני כל יצור חי." הוא אמר, מבליג על עקיצתה המכוונת.

"לא בעיניי." היא עמדה על שלה, נשארה קרה ולא הנידה עפעף.

"גם בעינייך, אלא שגאוותך לא נותנת לך להודות בכך." הוא העמיד אותה על טעותה.

"הו, לא. כנראה נבצר מעיניהם של אנשי-הזאב להבין את בני-האדם." היא אמרה.

"כנראה." הוא אמר. "אדאג מחר לפתוח סקר המוני בקרב עמך –"

"הדבר הזה נשאר בסוד!" היא אמרה בתוקף, מבינה היטב לאן הוא חותר.

"במספר תנאים, מדאם." היא אמר בחיוך והביט בפעוטה.

"אתה מנוול!"

"אני יודע," הוא חייך. "ובכל זאת- כדי להבטיח שהדבר ישמר בסוד, עלייך לשלם מחיר."

"דבר, אדם-זאב."

"דבר ראשון, תראי לי איפה היא תגור ותאפשרי לי להיכנס אליה חופשי." היא נאנחה והנהנה בכניעה, דבר שכל-כך לא אפייני לה. "דבר שני, את לא תספרי לאף אחד על אירועי הלילה, כולל את אדונך היקר, האהוב והנסגד."

"לא לספר לאדון???" היא התחלחלה.

"בדיוק." הוא חייך שוב, "מקובל עלייך?"

היא שתקה לזמן-מה, ואז אמרה לאיטה: "בסדר. זהו?"

"רק עוד דבר אחרון." הוא חיכך את ידיו זו בזו בהנאה, רומז לה שזהו התנאי החשוב ביותר.

"כן?"

"שתפעילי לחץ על אדון האופל שיקבל אותי לשורותיו."
היא נחרה בבוז. אכן, חששותיו מתגובתה היו מוצדקות. היא חייכה בלעג ובהתנשאות והנהנה.

"וכמובן, אף מילה לבעלי!"

"מוסכם."

הם תקעו כף אל כף והמשיכו יחד בשתיקה, נושאים בזהירות את החבילה הזעירה.

-----

רוצים כבר לקרוא את הפרק הראשון?
תגיבו, הוא מחכה רק לכם!

		הפרק הבא