U.N.I

תחנות רכבת תמיד היו מקום סוער ועמוס, במיוחד רציף תשע ושלושה רבעים. רוז יכלה שאין מקום יותר עמוס וסוער מרציף תשע ושלושה רבעים בדקות המעטות שלפני השעה אחת עשרה בראשון בספטמבר. אך אפילו במקום העמוס ביותר בעולם יש זמנים שבהם הוא ריק, כמו למשל בשעה רבע לעשר בבוקר. 

רוז אף פעם לא הבינה למה הם צריכים להגיע כל כך מוקדם, אך אמה, הרמיוני, תמיד התעקשה שיגיעו לשם לפחות שעה וחצי לפני שהרכבת עתידה הייתה לצאת, כדי שלא היה שום סיכוי שילדיה יפספסו אותה. 

הרכבת כבר הייתה שמה, רוז הייתה בטוחה שהיא פשוט מופיעה שם בדרך קסם, אך מלבדה ומלבד הוריה ואחיה הקטן, לא היה שום אף אחד. 

היא ישבה על ספסל מול הרכבת, השעינה את ידיה על ראשה והניחה למחשבותיה לנדוד ממנה. ממולה, חג אביה, רון, סביב אחיה הקטן, הוגו, וניסה לשכנע אותו ללבוש סוודר מעל חולצת הטי שלו, לפי פקודותיה של אמה שנצבה לידם, למרות שבעצמו חשב שהדבר מיותר. כל אדם אחר שהיה רואה את המחזה היה בוודאי פורץ מצחוק, אך רוז, שכבר הייתה רגילה לכך, לא מצאה שום דבר מצחיק בדבר ופשוט המשיכה לבהות ולחשוב. 

היא שיחזרה שוב ושוב את רגעי הפרידה מהחבר האחרון שלה, מייקל. הזיכרון כאב כל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים דמיינה זאת. היה זה יום קייצי וחם במיוחד, היא ישבה בחדרה ותכננה לא לעשות כלום שלפתע, דפיקה נשמע בדלת... 

"ילדם!" קראה הרמיוני מחדר העבודה שלה, "שמישהו ילך לבדוק מי מצלצל!" 

רוז החליטה להתעלם מהקריאה, אולי יתקיים נס והוגו ילך לפתוח את הדלת, אולי הוא בכלל לא תצטרך לקום ותוכל להשאר בקור המגונן של חדרה? 

"רוז!!!!! לכי לפתוח את הדלת!! אמא אמרה לפתוח את הדלת!!!" 

כמובן שלא. 

רוז קמה באיטיות ממיטת האפריון שלה, וירדה מטה בדרך הלא-ארוכה-אך-מתישה אל דלת הכניסה. היא פתחה את דלת הכניסה בשעמום בולט, והופתעה לראות את מייקל, החבר שלה, עומד שם. 

"אממ.. היי רוז," הוא נראה מובך, "אני יכול להכנס?" 

רוז לא הבינה מה הוא עושה שמה, או למה הוא נראה כל כך נבוך, אבל נתנה לא להכנס. רוז ומייקל יצאו מאמצע השנה החמישית שלהם. הוא למד איתה יחד בגרינפנדור. הוא היה כל מה שרוז יכלה לחלום עליו: תלמיד טוב, מנומס ונחמד, אדיב, וספורטאי מצטיין. יחד עם ג'יימס פוטר, הוא הוביל את נבחרת גרינפדור לאליפות, כל פעם שבה היא לא הפסידה לסלית'רן. רוז, שתמיד הייתה ילדה מחושבת מאוד, ראתה בה את בחיר ליבה, החצי השני שלה, ההתאמה המושלמת שלה, ולא יכלה להעלות על הדעת שיום אחד הם יפרדו. 

אך היא קטעה את מחשבותיה והזמינה את מייקל להכנס. 

הם עלו לחדרה (הוגו שרק שהם עברו לידו, והדבר זיכה אותה בכרית בפנים מרוז) והתיישבו אחד מול השני על המיטה הלבנה הגדולה שלה. 

"רוז," אמר מייקל ברשמיות משהו, "אנחנו צריכים לדבר."
"אני מקשיבה..."

בכמה דקות הבאות ניסה מייקל להסביר לה שהוא רוצה להפרד, בצורה הכי פחות מכאיבה שהוא יכל להעלות על הדעת. למרות כל נסיונותיו של מייקל (ולזכותו יאמר שהוא אכן ניסה) רוז לא יכלה שלהפסיק לחשוב שזהו זה, הוא זורק אותה. היא עזרה את כל כוחה כדי לא להתחיל לבכות (רק זה חסר לה, לא רק שהוא זרק אותה, הוא יחשוב שהיא גם בכיינית) ולנהוג בגבורה. היא הצליחה להגיד למייקל שהיא עצובה שזה נגמר, אך עם זה מה שהוא חושב אז אין מה לעשות, ולסגור אחריו את הדלת לפני שפרצה בבכי תמרורים. היא בכתה כמו שהיא לא בכתה כל חייה, כאב לה כל כך. היא הרגישה כאילו מייקל תלש חלק מגופה ולקח אותו איתו. היא בכתה ובכתה ובכתה, אך בכל זאת לא הצליחה להסתיר את התחושה הקטנה בה שצפתה שזה עומד לקראות. 

רוז לא ידעה עם היא מחכה לראות את מייקל שוב. מצד אחד, היא עבדה כל כך קשה בניסיון לשכוח אותו, וחשבה שלראות אותו שוב לידו כל יום לא ממש יעזור, אך מצד שני היא גם התגעגעה עליו כל כך, ורק רצתה להביט בו שוב ולהתחנן שיתן לא עוד הזדמנות. 

היא גם עוד עיניין, שלו לא חיכתה רוז בקוצר רוח, וזה היה התגובות של האנשים בשכבה. חוץ מלאחיה, משתי שותפות לחדר שגם היו חברות טובות ביותר שלה, מבן דודה אלבוס שהיא ללא ספק החבר הכי טוב שלה ומבת דודה הצעירה, דומיניק, והייתה כמו אחות בשבילה, לא סיפרה רוז לאף אחד שהיא ומייקל נפרדו. שמייקל זרק אותה. היא ציפתה שחלק גדול מחבריהם המשותפים כבר ידע, מסיפורים של מייקל או מרסיסי שמועות, ומי שעוד לא ידע, ידע עד סוף היום. היא לא רצתה את המבטים המרחמים ואת הלחישות. היא רק רצתה שיניחו לה לנפשה, וידעה שזה לא יקרה. 

לאט לאט החלה תחנת הרכבת להתמלא. זה התחיל בסביבות השעה עשר וחצי, וכל רגע נכנסו יותר ויותר אנשים על הרציף הקטן. ליד רוז חלפו חברותיה וחבריה. היא חיבקה ונישקה אותם מנסה להראות שמחה ככל יכולתה, אך פעם אחר פעם דחתה את הצעותיהם שלהצטרף עליהם בקרון. 

"אני אתפוס אותכם יותר מאוחר," סירבה בנימוס "אני רק מחכה לאל." 

אחרי רבע שעה גם זה נמאס עליה. נדמה לה היה שברבע שעה האחרונה דיברה וחיבקה יותר ילדים מאשר במשך כל חופשת הקיץ. זה הרגיש כאילו כל תלמיד בהווגורטס שאי פעם החליף עימה מילה מרגיש את הצורך המוזר הזה לעצור לדבר איתה. כנראה שזה לא היה באמת ככה, אך לרוז העצבנית כך זה הרגיש.

באחת הפעמים היא אפילו ראתה את מייקל חולף לידה. לרגע מבטיהם הצלטבו, היא הרימה את ידה לנפנוף קטן והרגישה כיצד הלב שלה פועם בחוזקה, אך הוא מצדו רק השפיל את מבטו והמשיך הלאה. רוז הרגישה כל כך מושפלת אז. 

בנתיים, נאסף להם שבט הפוטר-ווילזי ליד המסילה. 

לרוז הייתה משפחה גדולה. לאביה היו שישה אחים, וכולם (חוץ מדוד פרד, שנהרג במלחמת הקוסמים השנייה, וצ'רלי, שפשוט מעולם לא התחתן) נישאו והקימו משפחה. היו כל כך הרבה וויזלים קטנים (או פוטרים, דודה ג'ני נישאה להארי פוטר המפורסם, ושם המשפחה של ילדיה היה פוטר ולא וויזלי ככל השאר), שהיו נדירות הפעמים שבה התכנסו כולם יחד. תמיד היה מישהו שלא יכל להגיע, או שלא היה מספיק מקום בבית כדי להזמין את כולם. אך הייתה פעם אחת בשנה, בראשון לספטמבר, ביום הראשון שבה תמיד כולם הגיעו, לא משנה אם הם כבר סיימו ללמוד בהווגורסט, או אפילו אם הילדים שלהם סיימו ללמוד בהווגורטס (סבא ארתור וסבתא מולי התעקשו תמיד להגיע, ולמרות שרוז תמיד חשבה שזה קצת מוזר ומיותר, כי הרי הרבע שעה של פרידה לא ישנו הרבה, זה היה אחד הדברים שהכי אהבה אצלם). 

באותו הזמן, היו כבר עוסקים הורי בשיחה עם דוד פרד ודודה אנג'ליקה. דוד פרסי ואשתו, אודרי, הרצו לדוד ביל ודודה פלאר על משהו ארוך ומשעמם, והם ניסו ככל יכולתם להראות מתעניינים. סבתא מולי תחקרה את דוד צ'רלי על חייו ("מתי אתה עומד להתחתן כבר?" שאלה אותו שוב ושוב, וצ'רלי ענה לה כל פעם "להתחתן זה לא בתוכניות שלי. אני כבר זקן בשביל זה.") וסבא ארתור נכנס ויצא מהרציף, וסיפר בעיניים מלאות התרגשות על מה שהמוגלגים עושים בצדו השני של קיר האבנים. 

גם כל הילדים היו עסוקים כבר בניהם. לואיס, לוסי ורוקסן, שלושתם בשנה השנייה, השוו בהתרגשות את אוספי קלפי צפרדע השוקולד. לואיס היה המנצח מתוכם, עם יותר מארבע מאות קלפים שונים בחפיסה שלו ("חלקם ממש נדירים!" קראה לילי בהתלהבות, לואיס רק הנהן בחשיבות). מולי, שעמדה להתחיל את שנתה השלישית, הרצתה להוגו המסכן, שהיה בשנה הרביעית, עד כמה היא מתרגשת לתחילת שנת הלימודים ("בכיליון עיניים! הוגו! אני כל כך מתרגשת! ממש בקוצר רוח!") ועל מה הוא עתיד ללמוד השנה ("זה חומר קל ביותר, הוגו, כלומר, לאלה שמבינים אותו..."). הוגו פזל כל הזמן לכיוון קבוצת החברים שלו, שישבה לא רחוק, ורק ניסה למצוא הזדמנות לברוח ממולי. רוז יכלה להשבע שראתה אותו מחניק פיהוק. 

בדיוק מהצד השני של התחנה, עזב פרד את חבריו, כולם תלמידי השנה השביעית, שעמדו ליד אחד מקרונות הכניסה לרכבת וניסו, בעזרת צחוקים וכמה בדיחות עלובות במיוחד, לנסות להתעלם מהעובדה העצובה שזו הפעם האחרונה בה יתחילו שנת לימודים בהווגוטס, ובשביל חלק מהם, אפילו פעם אחת לפני האחרונה בה יסעו בהווגורטס אקספרס. הוא ניגש לדומיניק, בת דודתו, שלמדה בשנה החמישית והייתה אחת הבנות היפות ביותר בכל הווגורסט ("זה דם הויולה שלה!" תמיד הייתה אומרת איימי, אחת מחברותיה הטובות של רוז, כשקינאה בה על הקלות בה השיגה את כל הבנים שאיימי חפצה בהם, "הוא סוד הקסם שלה!"). דומיניק בדיוק החזיקה את האחיין שלה, התינוק של אחותה ויקטואר וטדי, בן הסנדקות של דוד הארי, שנקרא רמוס, או בקיצור רמי, על שם סבו המת. פרד החל להציק לדומיניק ולנסות לתפוס את תשומת לבו של הזאטוט הקטן, ודומיניק צרחה וברחה ממנו, עם רמי על הידיים. אמו של רמי, ואביו, עמדו במרחק לא רב מהם וניסו להשתלב בשיחת הבוגרים, מה שלא בדיוק הלך להם בצורה חלקה. 

כולם היו שם, כל שבט הוויזלים. טוב, חוץ מהילדים של דוד הארי ודודה ג'יני: לילי, (שנה רביעית), אלבוס, (שנה שישית) וג'יימס (שנה שביעית). הם איחרו. כמו תמיד. 

הם היו סך הכל אחד עשר וויזלים שלמדו בהווגורטס, לא מספר רב במיוחד, אך היה נדמה לרוז שהם מציפים את בית הספר. היא הרגישה שלאן שלא תפנה, בהווגורסט היא תתקל בוויזלי אחד לפחות, אך ברוב הפעמים אפילו ביותר. שכן הם נהגו להסתובב בחבורות. 

רוז חיכתה שאלבוס יגיע. היא אהבה את כל המשפחה שלה, והיו לה חברות רבות, אך אלבוס היה הקרוב אליה מכולם. הוא היה כמו אח בשבילה, כמו אחיה התאום. היא הייתה מספרת לו הכל והוא לה. היא ידעה שאם יש בן אדם אחד שיכול לעודד אותה, כאן, כשהיא עצובה, זה רק אל. 

בעודה עומדת מול מחסום הלבנים ומצפה שמשפחת פוטר תופיע מתוכו, שמעה רוז קול מאחוריה. 

"אוה רוז..." 

היא הסתובבה במהירות, תוהה למי לעזאזל יש את החוצפה להציק לה עכשיו, ושאם זה יהיה עוד אדם שבה לחבק אותה היא פשוט תבעט בו ותלך, אך לא ציפתה למי שראתה שעמד מאחוריה. 

זה היה סקורפיוס מאלפיו. החבר הכי טוב של אלבוס. 

בני משפחת וויזלי לא שובצו כולם לגרינפנדור, הימים האלה כבר חלפו. רובם היו בגרינפנדור, אך היו מעט, כמו הוגו, לואיס ורוקסן, ששובצו לרייבנלנקו, וכמו מולי, לוסי ששובצו להפאלפף ("אני לא מבין איך לעזאזל קיבלו את מולי להפאלפף! זה אמור להיות הבית של טובי הלב! היא מרשעת! אבל כנראה לא קיבלו אותה לשום בית אחר וזה היה האחרון שנשאר!" היה צועק פרד בכל הזדמנות. הוא חשב שמולי היא התגלמות השטן והרשע מאז אותה פעם שהטילה עליו כישוף שגרם לו לשבור כמעט את כל העצמות. היא טענה שזו הייתה "בטעות" ושהיא לא התכוונה בכלל לפגוע בפרד, למרות שזה היה מוטל בספק, מכיוון שהוא הרס לה בטעות את הבובה האהובה עליה יום קודם, אך פרד הוא זה ששהה בקדוש מנגו במשך שבועיים לשיקום וסבל מכאבי תופת. לו לא היה אכפת ממה שאמרה), אך היה אחד שהתקבל לסלית'רן, אלבוס. 

כולם היו בהלם שמצנפת המיון הכריזה "אלבוס פוטר, סלית'רן!". זה לא היה נשמע הגיוני. בנו של הארי פוטר הגדול מויין לסלית'רן, הבית של האויבים הכי גדולים שלו, אך זה מה שהיה. אלבוס מויין לסלית'רן, וזה היה סופי.

מאוחר יותר, סיפר אלבוס לרוז שהוא דווקא רצה להתמיין לסלית'רן.

"להיות קצת שונה", הוא אמר לה, "לא כמו כולם. לא כמו כל המשפחה שלי. ללכת לכיוון קצת אחר, לא לחיות תחת הצל של אבא ושל ג'יימס. חוץ מזה, אבא אמר לי שהאדם הכי אמיץ שהוא אי פעם הכיר למד בסלית'רן, אז זה לא יכל להיות כל כך גרוע." 

רוז חשבה שהוא צודק. מה רע בסלית'רן? במילא המוניטין של הבית השתנה פלאים לאחר מלחמת הקוסמים השנייה, שכבר לא היה מלא בתומכיו של אדון האופל. 

בסלית'רן, פגש אלבוס את סקרופיוס מאלפוי, בנו של דארקו מאלפוי ונכדו של לוציוס מאלפוי הידוע לשמצה. בניגוד לכל התחזיות, הוא ואלבוס דווקא התחברו, והפכו במהרה לחברים הכי טובים. רוז עדיין הייתה הקרובה ביותר לאלבוס, אך סקרופיוס הגיע ממש אחריה. 

רוז וסקרופיוס לא היו ידידים. 

זה לא שהם שנאו אחד את השני, למעשה הם בקושי דיברו והכירו, אך הם לא ממש חיבבו אחד את השנייה גם, וזה התבטא בהערות עוקצניות אחד לשני כל פעם שכן נפגשו. 

זה למה רוז התפלאה כל כך לגלות שסקופיוס קרא לה. 

"למה שהוא ירצה לדבר איתי? מה כבר קרה?" חשבה, ואמרה "כן מאלפוי, מה אתה רוצה?" 

סקרופיוס היה מוקף, כמו תמיד, בחבורת החברים שלו. הוא היה אחד הבנים הפופלריים בכל הווגוורסט, וללא ספק אחד היפים מבניהם. היו היה בעל שיער בלונדיני חלק, עיניים כחולות גדולות, גוף שרירי אך לא מוצק מידי ועור בהיר, אך לא חיוור. הוא היה נראה כמו דגם משופר של אביו, שלפי מה ששמע את אימה פעם אומרת לדודה ג'יני שכחשבה שהם ואביה לא שומעים, היה "הילד החתיך ביותר בהווגורטס. ברצינות. הוא היה פשוט מהמם." 

סקרופיוס לא נרתע מהקול התוקפני של רוז. "מה קרה וויזלי? את במחזור?" 

גל הצחקוקים שנשמע אחריו גרם לרוז להסמיק מעט, אך היא התעטשה כעבור רגע. "לא מאלפוי, לא היום. אתה?" 

סקרופיוס לא נלחץ גם מזה. "אוויש, פגעת בי וויזלי, פגעת בי חזק," אמר בקול ציני, "אבל לא באתי בשביל לפטפט, עד כמה שהשיחה איתך מהנה. את ראית את אל במקרה?" 

"לא. לא ראיתי את אל. אני מחכה לו גם." 

"טוב, אז אם הוא מופיע, תגידי לו שאני מחפש אותו, אוקיי?" אמר, ובמילים אלה פנה והלך, יחד עם כל החברים שהקיפו אותו. 

רוז קרסה על הספסל לידה ונאנחה בקול.

בחמישה לאחת עשרה הופיע משפחת פוטר ברציף תשע ושלושה רבעים.

"מה קרה הפעם? על מה האיחור?" קרא פרד, שניגש לחבק את ג'יימס ואלבוס ולתת כיף ללילי הקטנה.

"זה שוב אלבוס," אמר ג'יימס ופרע את שערותיו של אחיו הקטן, "הוא התעכב שעות באמבטיה, הבחורה הקטנה!"

"אוויש סתום!" קרא אלבוס, "אני זז מפה" הוא התקדם לכיוון רוז, בדיוק כשהיא קמה מהספסל והבחינה בו.

"אלבוס!" קרא בשמחה ורצה לחבק אותו. היא התגעגעה עליו ממש, למרות שראתה אותו לאחרונה רק לפני מספר ימים, "חיכיתי לך!"

"רוז.. " קרא אלבוס והחזיק לה חיבוק, "מי יאמין שאנחנו כבר בשנה השישית?" שאל.

"אף אחד! אבל בוא, נלך לתפוס קרון, הרכבת אוטוטו יוצאת."

הם נפרדו מהמשפחה, שחיבקה אותם וקראה להם שוב ושוב לשמור על עצמם, ועלו על רכבת הישנה (רוז תהתה תמיד איך זה הגיוני שלמשרות שהרכבת פעלה על קסם, יצא עשן מארובותיה. היא הבטיחה לעצמה שהשנה תברר זאת. המנהלת מקונגל בוודאי תדע את התשובה.

בדיוק שעלו על הקרון, הופיע דמות בלונדינית גבוה מולם, סקרופיוס.

"סקופ!" קרא אלבוס בשמחה וחיבק את חברו הטוב, "מה נשמע, אחי?"

"אחלה, גבר," ענה סקופיוס והתעלם לחלוטין מרוז שעמדה ליד, "בא לתפוס קרון?"

"כן ברור," ענה אלבוס, "רוז את באה?"

רוז, שהעדיפה את חברתו של אלבוס אלפי מונים מאשר חברותיה, שהייתה בטוחה לגמרי שכעת לא מדברות על דבר מלבד הפרידה שלה ושל מייקל, הנהנה והתקדמה עם אלבוס וסקופיוס לאורך המעבר.

הפרק הקודם