הפכים - כי כל סוף הוא התחלה חדשה

פרק א': רציף תשע ושלושה רבעים, 1/9/2017.

הדלתות נטרקו בזו אחר זו לכל אורך הרכבת, והצלליות המטושטשות של ההורים מיהרו קדימה לחלק נשיקות אחרונות ותזכורות של הרגע האחרון. אלבוס קפץ אל תוך הקרון וג'יני סגרה את הדלת אחריו. תלמידים שרבבו את ראשיהם מהחלונות הקרובים אליהם. נדמה היה שרבים מהפרצופים, גם על הרכבת וגם על הרציף, מופנים כלפי הארי.

"למה כולם מסתכלים?" שאל אלבוס, והוא ורוז הפנו את ראשיהם כדי להביט בשאר התלמידים.

"שזה לא ידאיג אותך," אמר רון. "זה אני, אני נורא מפורסם."

אלבוס, רוז, הוגו ולילי צחקו. הרכבת התחילה לנוע, והארי פסע לצידה והביט בפניו הרזים של בנו, שכבר זרחו מרוב התלהבות. הארי המשיך לחייך ולנופף, למרות שהיה ברגע הזה טעם של שכול, לצפות בבנו המתרחק ממנו אט-אט...

שרידי הקיטור האחרונים התפוגגו באוויר הסתיו. הרכבת פנתה בסיבוב. ידו של הארי עוד הייתה מונפת לפרידה.

"הוא יסתדר," מלמלה ג'יני.

כשהארי הביט בה, הוא הוריד את ידו מבלי משים ונגע בצלקת הברק שעל מצחו.

"אני יודע."

הצלקת לא הציקה להארי כבר תשע-עשרה שנים. הכול היה טוב...

כמעט הכול.

הארי וג'יני עזבו את הרציף מחובקים, כלל לא מודעים לדמות האפלה שעקבה אחריהם מצללי התחנה הכהים.

***

הארי וג'יני חזרו לביתם, בכיכר גרימולד מספר 12. הייתה זו הבחירה הטבעית. לאחר מותו של וולדמורט ופירוק המסדר נשאר הבית ריק, מחכה רק להם.

ברור היה שהם צריכים לשפץ, ולהפטר מרוב הדברים הזוועתיים ההם, קבעה ג'יני, ומראשים של גמדוני בית קשישים ועד התמונה של אימו של סיריוס, את כולם היא זרקה במוקדם או במאוחר. הארי לא שמח על כל זה, כי אחרי הכל, היו אלו הדברים של סיריוס, גם אם הוא לא ישתמש בהם יותר. אבל אין מה לעשות נגד ג'יני בהתקף ניקיון!

הארי נאנח כשחשב על כך בזמן שעמד מול דלת ביתו ופשפש בכיסיו אחר המפתח. ג'יני נאנחה בשעשוע והושיטה לו את המפתח, שהיה מונח בכף ידה. הארי חייך ולקח את המפתח. הוא הכניסו למנעול הדלת, אך לפתע עצר וכרה אוזנו בחשד. נדמה היה לו ששמע קולות מתוך הבית. הוא אותת לג'יני להתרחק משם מעט, ואחר פתח את הדלת והתגנב פנימה בשקט.

הארי היה הילאי ואדם מפורסם גם ככה, ולמרות שהבית שמור בכישופי מגן חזקים, הוא חייב לנקוט תמיד בצעדי זהירות.

הוא נכנס לבית בשקט, חוטף תוך כדי את גלימת ההעלמות מוו התלייה הסמוך לדלת. הוא התעטף בגלימה, ולאחר בדיקה קצרה שאף חלק מגופו אינו נראה לעין חזר הארי להתגנב במסדרונות הבית. משהו נפל במטבח והתנפץ בקול רעש גדול, והארי קפץ פנימה ושלח קדימה לחש משתק.

בניגוד לצפוי, במקום לקפוץ קדימה הארי עף אחורה, גלימת ההעלמות נושרת מגופו ומותירה אותו חשוף, הוא נחת על גבו בחבטה מרוקנת ריאות – וכל זאת בחצי מהזמן שלוקח לבוגארט לשנות את צורתו.

"אופס," נשמע קול מעל הארי. "אני מאוד מצטער."

הארי חיכה עד שראייתו התבהרה. מעליו עמד גבר כבן תשע עשרה, גבוה ושחור שיער, ועיניו הכחולות הביטו בהארי בצער כן.

"מה קורה שם?" צעקה ג'יני מבחוץ.

"בוא," אמר ג'ד והושיט את ידו לעזור להארי. "אנחנו לא רוצים לתת לה לחכות."

"לא, אנחנו לא." הסכים הארי בחיוך, וביחד הם הלכו אל הדלת.

"ג'ד," קראה ג'יני בהפתעה. "כל כך טוב לראות אותך!"

"כן, לא ביקרתי כבר חודשיים," אמר ג'ד, "מאז סוף הסמסטר."

"אבל מה עשית כל הזמן הזה?" חקרה ג'יני. "אתה מוכרח לגלות לי!"

"ג'יני, עזבי את הילד." אמר הארי. "תני לו לנוח קצת."

"- וחוץ מזה," התערב ג'ד, "זה לא מעניין עד כדי כך..."

"אני לא הייתי מאמין לזה," אמר הארי, אך בקול חלש וקודר יותר הוסיף "אבל עדיף שהיא תחשוב כך, ולא תדע מה באמת עשית."

לאחר שג'ד הפתיע את הארי ונטרל אותו בחבטה אחת מוצלחת ומהירה – להארי כבר לא נשאר מקום לספק – ג'ד אוּמן ללחימה בקוסמים.

כעבור מספר דקות של שיחה ערה הוסכם שג'ד צריך לנוח, שג'יני תעזוב אותו לנפשו עד מחר, וש - כן, מחר הוא יספר לה הכל. ג'ד התשוש עלה במדרגות העץ החורקות עד שהגיע לדלת חדרו.

הייתה זו דלת עץ כבדה, חזקה למראה, שננעלה ע"י מערכת מתוחכמת שג'ד פיתח על מנת לשמור על פרטיותו. פתגם עתיק אומר שבבית מלא קוסמים אף דלת לא נשארת נעולה לנצח. ובכן, המנעול של ג'ד מבטל את האמרה הזו. לחש ה'אלוהומורה' לא יכול היה למנעול הזה, וגם כל הפורצים המקצועיים, כי ברגע בו לשונית המנעול נשלפת מהמשקוף, באופן אוטומטי לשונית שנייה נשלחת מהמשקוף לתוך הדלת – וכשזו משתחררת הקודמת ננעלת, וחוזר חלילה. כך שהדרך היחידה לפתוח את הדלת הייתה ע"י מפתח, שג'ד נשא עימו תמיד, ועכשיו הוציא מכיסו. הוא השחיל את המפתח לחריץ המנעול וסובב כמה פעמים. הקליק המיוחל נשמע, והדלת נפתחה לרווחה.

***

דלת מטה ההילאים נפרצה בסערה, והארי פוטר עבר בה, צועד בהחלטיות לעבר משרדו של ראש המטה. הארי כעס, או ליתר דיוק רתח, והדבר ניכר בפרצופו הקודר, וגרם לכל העוברים ושבים להתרחק. להארי יצא מוניטין כהילאי מצטיין והוא נודע כיורשו של מודי "עין הזעם". אף אחד לא רצה להתעמת עימו כשהוא כועס.

הארי הגיע אל דלת המשרד והתפרץ פנימה ללא רשות, מונע ע"י כעסו. ראש המטה ישב על כיסאו בנוחות, לפניו שולחן עבודה גדול ועליו ערמות של טפסים מסוגים שונים.

"למה?!" התפרץ הארי. "למה לעזאזל אתה מעוניין בילד?!"

"אז אתה יודע, הא?" אמר ראש המטה בנינוחות.

"כן," השיב הארי, "אני יודע."

"אז אתה בטח מבין מה הניע אותי להציע לו לעבוד בשבילנו."

הארי התיישב בכסא מולו והקדיר פנים. "יש לו כמה יתרונות, אני מודה." אמר. "אבל יכולת להתייעץ איתי לפני, יכולתי אפילו להכשיר אותו!"

"אבל כבר עשית זאת," אמר ראש המטה בפשטות. "במהלך השנים הוא למד ממך המון על כישוף ודרכי הקסם, ואנחנו רק לימדנו אותו לחימה והגנה עצמית ללא יכולות כישוף - מידע שכמובן לא יכולת ללמד בעצמך."

"טוב," ענה הארי, מבין את ההיגיון שבדבר, "אבל מה אתה הולך לעשות איתו? אחרי הכל, הוא לא יכול להטיל קסמים, מה ששם אותו בעמדת נחיתות כהילאי."

"ובכן, מסתבר שג'ד חכם ביותר," השיב ראש המטה. "הוא מפתח כלים שעוזרים לו לעשות את כל מה שנדרש. ובנוסף, לג'ד יוצמד הילאי מיומן, שיעזור לו וילמד אותו. אני מציב אותך לתפקיד."

הארי לא יכול היה לבקש יותר מזה.

***

מגורי בנות, בית הספר בובאטון, נערה נמה לאור הירח. קפלי השמיכה מדגישים את גזרתה הנאה, חזה עולה ויורד בקצב נשימותיה. מבעד לחלון הפתוח נשבה רוח סתיו קרירה, מבשמת את החדר בניחוחם הנעים של צמחי המדשאות. מבין צללי החדר עולה דמות אפלה, המרחפת לאטה מעל מיטת הנערה. ערפל מתערבל מן הדמות, והיא מרימה את ידה אל מול פני הישנה עם משמעות נסתרת כלשהי.

עפעפי הנערה נרעדים ועיניה נפקחות, אך היא לבדה בחדר. אבל שוב, היא איננה אותה האחת.

עד עכשיו היא הייתה סתם לוסיל, ללא משפחה או יחוס, אבל עכשיו היא ידעה מי היא. ליידי לוסיל, בת הלורד.

הפרק הקודם		הפרק הבא