הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

הוריי ישבו על הספה הזוגית ונראו מתוחים.

האגריד, לעומתם, תפס את הספה שנועדה לשלושה אנשים, ונראה נינוח לחלוטין.

משלא נשאר מקום בסלון, הלכתי למטבח להביא לי כיסא, ובדרך גם צלוחית עם עוגיות לאורח שלנו, שהיה גם צפוי וגם לא-צפוי.

"טוב, אה.. נעים לי מאוד להכיר אתכם, מר וגבר גריינג'ר. באמת, יש לכם פה בית מקסים".

"תודה רבה" השיבה אמי בחיוך מנומס. אבא שלי בהה בהאגריד בדממה.

"אז אני באתי לפה כדי להגיד לכם שהבת שלכם היא מכשפה. היא מסוגלת לעשות קסמים!"
האגריד נראה נרגש ושמח מדבריו, אך הוריי נראו טיפה מסתייגים.

"אני בטוח שזה מאוד חדש ומוזר לכם, אתם בטח חושבים שאני מתלוצץ. ובכן, זה בהחלט מצב מאוד נדיר, אתם רואים, לא כל יום מתקבלת להוגוורטס מכשפה להורים מוגלגים".

"מוגלגים?" שאל אבי.

האגריד כחכח מעט בגרונו, "חסרי קסם".

אבא הנהן, מבטו מרוחק.

"אנחנו, אה, לרוב לא מכניסים מוגלגים לעולם הזה, הוא מאוד סודי, אתם מבינים. עדיף שלא כולם ידעו על הקהילה שלנו, זה יכול להיות מאוד... מסוכן".

"תוכל להראות לנו קסמים?" התפרצה אמא שלי.

כולנו הבטנו בה בהפתעה. היא התכווצה ונשענה שוב אחורה, לא בטוחה אם היא אמרה את הדבר הנכון.

"בודאי, כן. אני רק אנסה פה משהו קטן..."

האגריד הוציא את המטריה הוורודה שלו, וניגש אל עציץ קטן שהיה מונח בפינת החדר. הוא מלמל משהו, ואז הכה במטריה כמה פעמים, מה שגרם לה לפלוט ניצוצות כחולים.

אמי צווחה, ואבי קם על רגליו בתדהמה, כשהצמח החל לגדול, עד שהגיע לגובה הסנטר של האגריד.

"מספיק טוב?" הוא שאל בהתנצלות, מושך בכתפיו הגדולות. גם ככה היה כפוף בגלל התקרה, שלא התאימה לגודלו.

הוריי הנהנו, חסרי מילים.

"מר האגריד" פניתי אליו בנימוס, והוא חייך אליי בחום (כבר אז חיבבתי אותו).

"מה מחכה לי שם?" שאלתי, "זה שונה מתיכון רגיל? אני אמורה לעלות לתיכון סנט גרג וללמוד מתמטיקה ומדעים. זה דומה?"

האגריד צחק. "הו לא, זה לא דומה בכלל".

הוריי ההלומים התיישבו בחזרה על הספה, וגם האגריד התמקם בנוחות, והתחיל להסביר לנו על בית הספר, על מה שלומדים שם, על השיעורים השונים, ועל הרכבת.

הוא גם ציין כמה וכמה פעמים שיש לי הרבה מזל, ושלא כולם זכו ללמוד אצל – "פרופסור דמבלדור כבודו! הוא כבר מחכה לך! כן, הוא דאג אישית שאני כאן אבוא לפה".

הורי החליפו מבטים רבים ביניהם, ושוב ושוב הסתכלו על הצמח שגדל לגובה אדם.

האגריד הסביר לנו על הכסף של הקוסמים, איך אפשר להמיר סנטים לגוזים וחרמשים, ועוד כל מיני דברים שרשמתי לי על פתק, כדי שאזכור אותם.

הוא שאל את הוריי אם זה בסדר מצדם שנלך להמיר את הכסף מחר ונקנה את הציוד הדרוש לשיעורים בבית הספר.

הוריי נראו חוששים מעט לגבי גודלו של האגריד, והם כנראה פחדו ממנו קצת, כי בסך הכול הוא איש זר. וענקי, יש לציין. אך לבסוף הם התרצו, והסכימו שנבוא איתו מחר אל "סמטת דיאגון".

זה נשמע נפלא. והזוי. וקסום.

ולגמרי לא אמיתי.

הצמח הגדול נמצא עדיין בסלון, ועכשיו, אחרי שהאגריד כבר הלך, אני שוכבת במיטה הרכה שלי, ולא לגמרי מאמינה שהכל באמת קרה. אני משחזרת בראשי את השיחה עם האגריד כשליוויתי אותו לדלת.

איך הוא עודד אותי, איך הוא אמר שאני אכיר חברים חדשים, ואלמד דברים שמעולם לא חלמתי עליהם.

אבל האמת שכן חלמתי, ואני ממשיכה לחלום עליהם ברגע זה. עד שאמא תעיר אותי מחר ותבשר לי שהיום הוא יום חדש.

היום שבו ישתנו חיי לחלוטין, ותהיה לי התחלה חדשה.

הפרק הקודם		הפרק הבא