משחקי הרעב 74.5

"ראד... ראד... תתעורר!" הפצרתי בו בעודי כמעט נרדמת בעמידה.

"עזבי אותי כבר..." אמר ראד והתגלגל אל הצד השני.

"נו, קום!" נערתי אותו. ובתגובה הוא השליך עליי את הכרית שלו.

שפשפתי שוב את עיניי ומשכתי את השמיכה מעליו ולהפתעתי גיליתי את איימי לצידו. הוא נצמד אלייה בתנוחה מעט עוברית, בעודו מחייך, עדיין בעיניים סגורות.

"קומו כבר, היום זה יום האסיף!" דחקתי בהם והתקדמתי אל המטבח.

אני חייבת לציין שכל הבית שלנו מורכב מחדר אחד שבו יש שתי מיטות, מטבח וחדר נוסף שמשמש כחדר אמבטייה. איימי שלבשה חולצה גדולה של ראד, קמה והחלה להתלבש. בערך אחרי חצי שנה אחרי הפטירה של אמא, חוש ההומור של ראד התחיל לחזור אליו וגם הרצון שלו להיות עם איימי. לקח לו שנה לחזר אחרייה אבל לבסוף היא נענתה להם. לאחרונה, כשמלאו לראד 20, הוא לקח את טבעת האירוסין שאבא קנה לאמא עוד כשגר אצל הוריו הסוחרים והציעה לה להינשא לו, היא כמובן לא יכלה לסרב. ומאז היא כמעט כל לילה מתגנבת מבית הוריה אל התפר בלוויו של ראד כמובן אל ביתנו ונשארת לישון. הם לא עושים דבר לפני שהם מבררים שאני נרדמת. או לפחות ככה אני מקווה.

היות ואני בת 17 ועדיין לא גדולה מספיק כדי לחיות לבדי, ראד ואיימי לא מתכוונים להתחתן בגלל הפחד שאם הם יעברו לגור בנפרד, ילשינו עליי לרשויות ויעבירו אותי לבית היתומים במחוז. אז לעת אתה הם מחכים ליום בו אני אהיה בת 18 וסכנת האסיף כבר תפסיק לרחף מעליי. גם יום הולדתו של לוקאס חל לא מזמן, והוא חגג 20 שנים להולדתו. חגגנו לו חגיגה צנועה בביתם של הזוג היימברידג' בעוד האופה, שבנו פיטה חזר מהמשחקים, סיפק עוגת תפוזים פשוטה ונפלאה.

עד לא מזמן חזרו קטניס אוורדין ופיטה מלארק מסבב הניצחון ובקפיטול חוגגים על הרכילות שהם התחתנו. אבל הם בקושי מדברים. מאז שפיטה חזר מהמשחקים, כל פעם שהוא מבקר בחנות דודיו הוא נראה מדוכדך. זה די צפוי ממנצח מהמחוזות העניים. אבל לדעתי זה לא רק בגלל הזוועות שבהן הוא חזה, אלא בדחייה היום יומית שהוא מקבל מצד הנערה הלוהטת. היא לעומת זאת, מבלה מידי יום בחברתו של גייל, שאותו לפחות אני מכירה אישית. לא ברמת קירבה גדולה מידי, אבל ברמת הנהון לשלום בפעמים שעברו זה ליד זה. מה שהוא עבר בשבועות שהיא הייתה בקפיטול, לא היו חיים. אני לא יודעת מה היה עובר עליו אם היא הייתה נהרגת במשחקים. אני משערת שדעתו הייתה נטרפת. אבל היום, האסיף כל אחד חרד לקרוביו ולחבריו. איימי חזרה לביתה על מנת להתלבש ואני וראד התכוננו בעצמנו.

ראד, לחוץ בשבילי. כי הרי הוא לא השתתף באסיף כבר שנתיים. אבל הוא עדיין חרד לגורלי. וגם אני. לבשתי שמלה שבאסיף שגברת היימברידג' נתנה לי באסיף הראשון שהתחלתי לעבוד אצלה ואצל בעלה בחנות. הרי בגדים יש להם בשפע.

אבל זו לא שמלה כמו של הילדות העשירות. אלא שמלה פשוטה וחלקה, בצבע ירוק בקבוק. לשיער נתתי להתייבש בטבעיות והשארתי אותו פזור. צמה זה קטניסי לטעמי, ועכשיו כל בנות המחוז עושות צמה כדי להרגיש כמוה, אפילו קצת. אבל לא הייתי רוצה להרגיש כמוה לעולם. כי אני יודעת כמה סבל היא עברה. סבל מעט דומה לשלי. ואותו לא הייתי רוצה להרגיש שנית. ראד לבש חולצה לבנה מכופתרת שהייתה שייכת לאבא מהימים שגר באיזור המסחר אצל הוריו. לאבא וראד בגיל 20 הייתה גזרה דומה, אני משערת. כי החולצה ישבה עליו באופן משביע רצון. צעדנו בשקט אל הכיכר בשתיקה. כשהגענו אליה נעמדתי עם שכבת בני גילי. נעמדתי עם ליליאן, שאחזה בתינוק שלה. היא ילדה אותו לפני פחות משנה והיה לו שיער אדום כמו של אבא שלו, לואיס אחיו התאום הלא זהה של אוכף השקט דאריוס שהיה בעצמו גם אוכף שקט. הם הכירו עוד כשהיא הייתה "עובדת" אצל קריי על מנת להאכיל את פיותיהם של אחייה. בזמן שלואיס ראה אותה פעם נכנסת נבולה ומיואשת לביתו של קריי הוא משך אותה משם והשאר כבר היסטוריה. היא נשרה מהלימודים וגרה עם לואיס ודאריוס עכשיו, כי ההורים שלה לא יכולים לפרנס עוד פה. היא הכניסה הרבה פעמים את שמה על מנת לקבל אסימונים בשנים קודמות כשגרה בבית ועזרה להוריה לפרנס את אחיה. אבל עכשיו היא בעיקר מתפללת שלא להבחר, כי למרות שהיא סומכת על כישוריו האבהיים של לואיס, היא לא רוצה להשאיר את בנה בלי אמא. אחרי שראש העיר הקריא את אמנת הבגידה, אפי מהקפיטול עלתה על הבימה, ליליאן חבקה את בנה בחוזקה.

"שלום לכולם. בעקבות השנה המוצלחת כל-כך שהייתה לנו במשחקים הקודמים אני אעדיף להקריא את השמות מוקדם ככל האפשרי!" אמרה וחיוך שדחה אותי עלה על פניה. "אז השנה נגריל קודם את הבנים." ידה פשפשה לרגע בכדור הזכוכית, עד שננעלה על פתק אחד. במוחי עלתה המחשבה, זהו עכשיו גורלו של המסכן ששמו על הפתק נחרץ.

היא הרימה אותו והקריאה "איידן היימברידג'." אחיו הצעיר של לוקאס. הייתי קפואה. הוא בן גילי, ואחד הנערים שהכי חיבבתי במחוז. בילינו כל-כך הרבה שעות בחברת זה של זה. אם בעבודה בחנות או בכיתה בבית הספר. הסבתי את מבט קפוא לעבר משפחת היימברידג'. אימו המתייפחת מחזיקה את ריאן בזרועות, האב כיסה את ידיו בפניו ולוקאס, לוקאס שלי, עומד בפה פעור. כולם מביטים באיידן, צועד בשקט אל הבמה, בעוד דממת מוות שררה בכיכר. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרוא לנער בפאנם, להבחר למשחקי הרעב. כי סביר להניח שלא יחזור. ואם יחזור, הוא לא יחזור אותו הדבר.

"אז יש לנו מיועד ראשון, קבלו בבקשה את איידן הייברידג'!" אמרה אפי בשמחה ואיידן נשך את שפתו התחתונה על מנת לא לפרוץ בבכי. וכמו בכל שנה לא נשמעו מחיאות כפיים. "אז עכשיו," המשיכה אפי "נבחר את הנערה." היא לקחה את הפתק הראשון בערמה שבכדור והקריאה: "לייסי אייבנדיר".

דמי קפא בעורקיי. כי הרי, זה שמי. לא העזתי להסתכל באחי, בלוקאס, בליליאן או במישהו מלבד האדמה. הרגשתי את הגוש בגרון. לא העזתי להביט בדבר מלבד האדמה מהחשש שאפרוץ בבכי בשידור חי בכל פאנם.

עליתי על הבימה והבטתי בקהל. בהיתי בנקודה מסוימת בקהל, לא יכלתי לישר מבט לאף אחד שהכרתי. "לייסי אייבנדיר, נכון?" שאלה אפי, שהשנה בחרה בצבע פאה ירוק זרחני מחריד. הנהנתי. לא העזתי אפילו לפצות את הפה מחשש שהדמעות יפרצו בכוח. זה היה הרגע הראשון שהבחנתי בהם. מלבד הייטמיץ' על הבמה ישבו גם פיטה וקטניס, מביטים בי בדממה שופטת.

"אז קבלו את המיועדים שלכם למשחקי הרעב ה-74, איידן היימברידג' ולייסי איירבנדיר!" קולה של אפי הדהד בכיכר.

הפרק הקודם		הפרק הבא