משחקי הרעב 50.

ישבנו ברכבת ארבעתנו כשאפי נכנסה והקריאה את לוח הזמנים וסיפרה כמה הקפיטול הוא מקום נפלא, וכמה אנחנו נהנה גם אם זה רק לזמן קצר.

היא הטיפה לנו כמה חשוב להגיע בזמן, והמשיחה לחפור וזה נראה כמו שעות. אחרי שהסבירה לנו איפה נמצא כל חדר ברכבת אמרה שארוחת הערב בשעה שמונה ועד אז אפשר לעשות מה שרוצים ואז יצאה מהקרון. בשעה טובה חשבתי לעצמי.

היימיץ נגש אלי ושאל "רוצה לעשות סיבוב ברכבת, אולי יש שם משהו מיוחד" וחייך.

"כן בטח" אמרתי בפרצוף עקום.

יצאנו מהקרון ששנינו שותקים זה יה די מוזר בהתחשב בעובדה שאנחנו הולכים למות עוד פחות משבוע.

אחרי שעברנו שני קרונות היימיץ אמר "מי היה מאמין לא? רק אתמול ישבנו במחוז 12 ודיברנו על המשחקים ועכשיו אנחנו בדרך לקפיטול, מעניין עם זה באמת יהיה מקום כל כך יפה כמו שאפי סיפרה".

"אני לא מבינה אותך היימיץ באמת שלא, למה לכל הרוחות אתה צוחק, עוד פחות משבוע יהמרו אם תמות או תחייה מה יש לך ממתי אתה כזה?" אמרתי בקול תקיף דמעות זלגו על עיני והיימיץ חיבק אותי ידעתי שמאחורי כל הצחוקים והשאננות הוא מאוד מאוד מפחד.

"אני מצטער" אמר בשקט "אני לא התכוונתי, את יודעת שאני לא כזה, אני... אני פשוט מפחד לאבד אותך, את יותר חשובה לי ממה שאת חושבת ...אני...אני פשוט מצטער."

דמעות זלגו גם על עיניו והוא מהר למחוט אותם, די שאני לא אראה אותן, הוא טפס בידי ולקח אותי לחדרו לפי ההוראות של אפי. החדר היה ענק אפילו יותר משאפי תארה אותו לקח לנו כמה רגעים לקלוט את החדר הענק ואז היימיץ הסתובב ונעל את הדלת.

אני ישבתי על המיטה שהייתה רקה ונעימה, לא כמו המיטות שלנו בבית, במחוז 12, המיטות הקשות מה הייתי נותנת כדי לחזור לישון על המיטה שלי בחדר.

היימיץ התיישב לידי על המיטה והסתכל עליי "מה?" שאלתי בקול תקיף.

"כלום" הוא אמר וחייך.

"מה כלום? למה אתה מסתכל עלי?" אמרתי באותו טון.

"את ממש חמודה וגם יפה מאוד" הוא אמר כמעט בלחש, הסמכתי והוא חייך "מה אף פעם לא אמרו לך שאת יפה?" שאל עדיין לוחש.

"כן, אמרו לי, אבל לא אתה" אמרתי הרגשתי שהלב שלי קופץ, ממתי אני מרגישה ככה כלפי היימיץ. "באמת, לא אמרתי את זה?, מוזר" היימיץ התקרב אלי ואמר "אני צריך שתבטיחי לי משהו".

"מה?" שאלתי והוא התקרב עוד יותר. הרכנתי את ראשי אבל הוא הרים אותו ואמר "תבטחי לי שבחיים לא תשכחי ממני גם אם אני אמות".

דמעות זלגו על עייני ממתי אני כזאת בכיינית, בדרך כלל אני בכלל לא בוכה מה יש לי היום "למה אתה אומר את זה היימיץ?" אמרתי בקול רועד.

הוא נגב את דמעותיי ואמר "תבטחי לי, בבקשה, אני..." הוא מלמל משהו שלא הבנתי. "מה אמרת?" שאלתי. "בבקשה תבטיחי לי" אמר כשהוא עדיין אוחז בפניי כאילו מפחד שאני שוב אשפיל מבט או אברח משם, "אני מבטיחה" אמרתי בשקט.

היימיץ חיבק אותי, לא התנגדתי אני לא יודעת למה אבל הרגשתי מוגנת, הלווי שיהיה עולם יותר טוב ואנחנו לא נצטרך להיפרד אחד מהשני, חשבתי לעצמי. אחרי כמה דקות היימיץ שחרר אותי מהחיבוק רק עכשיו אני מבינה כמה חזק היה החיבוק כי קצת קשה לי לנשום ואני כנראה אדומה כי היימיץ שם יד על המצח שלי ושאל עם אני בסדר הנהנתי, וקמתי מהמיטה.

"אני צריכה ללכת להתקלח" אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ.

"חכי" היימיץ אמר "תישארי בבקשה, גם בחדר שלי יש מקלחת בבקשה אל תלכי".

"טוב בוא איתי אלי לחדר אני צריכה בגדים, אם אתה גם רוצה להתקלח תיקח גם אתה בגדים" אמרתי.

"תודה" הוא חייך והלך להביא בגדים.

הפרק הקודם		הפרק הבא