משחקי הרעב 50.

בשעה שמונה כולם היו בחדר האוכל. אני, היימיטץ', סול ודיוויד. היה כל כך הרבה אוכל לא כמו במחוז 12. כולם אכלו עד שהיו שבעים כאילו זאת הארוחה האחרונה מה שדי נכון, זאת אחת הארוחות האחרונות שלנו לפחות ביחד, אם נודה באמת להיימיץ ולדיוויד יש סיכוי די טוב, הם חזקים וגם חכמים מאוד אבל לי ולסול הסיכויים לא משהוא.

אפי אמרה לנו שאין לנו מדריך, והיא זו שתעזור לנו להשיג נותני חסות אבל היא לא תוכל להסביר לנו איך להתמודד בזירה, נו בטח חשבתי יש להם הכל בקפיטול שהם יצטרכו להתמודד עם משהוא חס וחלילה. אחרי שכולם סיימו לאכול ניגשנו לטלוויזיה, לראות את המתמודדים מהמחוזות האחרים. אחרי שראינו את כל המתמודדים כולם הלכו לחדרים היימיץ ביקש ללבות אותי לחדר הסכמתי, די פחדתי להישאר לבד וגם שמחתי שהוא הציע לי להתקלח בחדר שלו אבל בסוף התקלחנו בחדר שלי. כשהגענו לחדר שלי נפרדנו לשלום והיימיטץ' הלך לחדרו. נכנסתי לחדר ושמתי על עצמי פיזמה ונכנסתי למיטה.

שכבתי במיטה שעות ולא הצלחתי להירדם כשלפתע שמעתי צעקות, זיהיתי את הקול כמעט מיד זה היה היימיטץ', בלי לחשוב פעמיים נעלתי נעליים והלכתי לחדר של היימיטץ'. כשנכנסתי מצאתי אותו שוכב במיטה עם תחתוני בוקסר וכולו מזיעה. הסתכלתי עליו לא רציתי להאיר אותו ואז הוא צעק לא יכולתי לראות אותו סובל והערתי אותו. הוא קם עם עיניים אדומות וכלו זיעה קרה התרחקתי מעט כדי שיוכל לקלוט מה קרה.

"אתה בסדר?" שאלתי אחרי כמה דקות.

"כן, תודה בואי" הוא פינה לי מקום לידו על המיטה "מה את עושה פה?" שאל.

"שמעתי אותך צורח ובאתי, מצטערת שהערתי אותך אבל לא יכולתי לראות אותך ככה." אמרתי.

הוא חייך ואמר "אני מצטער שהערתי אותך, מה צרחתי כל כך חזק שהערתי אותך".

חייכתי "אני לא חושבת שצרחתה כל כך חזק, אני פשוט לא ישנתי ושמעתי, אפשר לשמוע ברכבת הזאת אפילו צרצר" .

היימיטץ' משך אותי אליו בצורה שראשי על חזהו, הוא כיסה אותי בשמיכה וחיבק אותי חזק וגיחך "עכשיו אני יכול לישון".

"מה?" שאלתי כשאני מצחקקת "אתה רוצה שאני אשן כאן?".

"כן" אמר היימיטץ' "יש בעיה כל שהיא שתשני כאן? וחוץ מזה יהיו לי פחות סיוטים אם תהי לידי" הסמכתי והוא אמר "את שוב מסמיכה את יודעת כן?".

"די כבר" אמרתי. היימיטץ' חיבק אותי חזק ונרדמתי.

כשהתעוררתי היימיטץ' בדיוק יצא מהמקלחת "בוקר טוב לך" אמר וחייך "ישנת טוב?".

"כן תודה" אמרתי וחייכתי "איך אתה ישנת בלי סיוטים?".

"בלי סיוטים" הוא יתיישב על המיטה לידי ואני התרוממתי "את תהיי בסדר נכון?".

"היימיץ" אמרתי בקול רועד "אין לי סיכויי לשרוד, ואתה יודע את זה, אני מקווה שאני אצליח לשרוד את היום הראשון, רק לך או לדיוויד יש סיכוי..." "יש לך סיכוי בדיוק כמו שלי עם לא יותר, ואת נשבעת לי שאת תישארי בחיים" היימיץ אמר בקול רם וכועס. "אני לא אמרת את זה, אני נשבעתי שאני לא ישכח אותך ואני לא אשכח אבל כדאי שתבין שאין לי סיכוי" אמרתי, היימיץ ניסה למחות אבל אני שמתי יד על שפתיו והמשכתי "אני לא יודעת להשתמש בסכין, כידון או קשת, יכול להיות שאני ישרוד את היום הראשון אבל אין לי שום סיכוי לנצח, אני מקווה שאתה תחייה כדי שאני לא אמות סתם, ומשהו אחר ינצח".

"את לא הולכת לוותר, אם את תמותי גם אני אמות, איך אני יוכל להסתכל על אחותך ולראות בעיניים שלה אותך, אני צריך אותך כדי לחיות, לפני שנבחרנו תמיד חיכיתי לשעות שלנו ביחד, לראות אותך מבשלת וצוחקת רק בשביל זה אני חי, בשביל זה אני מחכה ליום המחר אליסון אני ..." היימיטץ' אמר בקול חלש עד שאני קטעתי אותו "היימיטץ' לא, אני השלמתי עם העובדה שאני אמות, בבקשה על תעשה את זה אני לא יוכל להמשיך בבקשה לא" אמרתי בקול מתחנן.

היימיטץ' ליטף לי את השיער ואמר "אני חייב להגיד לך את זה לפני המשחקים, אני לא רוצה שאת תחשבי שאני משקר בגלל המצלמות, אליסון...אני אוהב אותך" את שלושת המילים האחרונות הוא אמר בלחש לתוך אוזני.

התיישבתי בישיבת אובר ובכיתי "למה אמרת לי את זה אני השלמתי עם העובדה שאתה תנצח ואני אמות" אמרתי ומיררתי בבכי "אני גם אוהבת אותך" אמרתי וחיבקתי אותו, כנראה הוא לא ציפה לזה והוא נפל אחורה כשהוא מחבק אותי חזק ככל יכולתו. אחרי דקות ארוכות הוא אמר "בואי אנחנו צריכים לאכול" הוא התרומם והרים אותי יחד אתו "יש לנו עוד כמה ימים עד שנמות, אל תדאגי, בואי" הוא גרר אני לדלת.

"אני צריכה להתקלח ולהחליף בגדים" אמרתי והחזקתי בידו כל כך חזק שהוא התחיל להתפתל מכאב. כשהגענו לחדר האוכל אפי הטיפה לנו על זה שאיחרנו וכמה זה לא בסדר. אחרי שישבנו לאכול אפי אמרה שאנחנו נתחיל את האימונים לזירה איך שנגיע לקפיטול כי השנה יש יותר מתמודדים.

הפרק הקודם		הפרק הבא