חייו של טום רידל/הלורד וולדמורט

אני לא רוצה להשאיר אתכם במתח יותר מדי זמן אז אני אכתוב פרקים קצרים. אם יהיו לפרק הזה 8 תגובות מאנשים שונים אז אני יכתוב את הפרק הבא. יותר תגובות = רצון לכתוב פרק מהר יותר.
ועוד משהו: אם אתם יכולים לעשות לי טובה תלחצו על 'המלץ!' תודה.
____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

"בוקר טוב! כולם לקום ולהתארגן מהר, עוד מעט יוצאים לטיול."
טום התהפך לצד השני. הוא מעולם לא אהב את הטיול השנתי.
הדלת נפתחה, ומרתה עמדה בפתח.
"נו, טום, אנחנו לא נחכה לך עוד פעם כמו שנה שעברה. אתה קם עכשיו ומיד! אני רוצה לראות אותך עוד עשר דקות למטה" אמרה מרתה ויצאה מהחדר.
טום פקח עיניים.
החדר היה קטן. רצפות שחורות ולבנות עיטרו את הרצפה והביאו לחדר מראה ישן. בצד החדר עמד ארון מעץ אלון עתיק בצבע חום דהוי, והוסיף אווירה דיכאונית לחדר. חוץ ממיטת הברזל עליה הוא שכב עכשיו לא היה בחדר שום דבר מעניין.
מחוץ לחדר נשמעו רעשי התארגנות ונראה שכל בית היתומים היה על הרגלים.
בתחושה שלא ממש נשארו לו ברירה אחרת קם טום מהמיטה וניגש לארון בשביל להתלבש.

לפתע נפתחה הדלת בחבטה ודניס בישופ עמד בפתח.
טום נעצר והביט בדניס בשנאה. הוא שנא את דניס.
דניס היה ילד נמוך ושמנמן עם שיער חום מתולתל ועיניים בצבע חום שנהנה להציק לכל מי שרק היה יכול.
דניס גם היה היחיד שלא ממש פחד מטום.
"טומי!" קרא דניס בקול. "אתה רוצה את אמאל'ה שתעזור לך להתלבש?"

טום התעצבן. הוא לא אהב שקוראים לו טומי. הוא גם לא אהב שצוחקים על אמא שלו.
הוא רץ לכיוון דניס בכוונה להרביץ לו ודניס ברח.
טום נעצר ביציאה מהחדר והסתכל על דניס שרץ לאורך המסדרון.
הכעס פעפעה בו עד שהרגיש שהוא יכול לזרוק את דניס מהחלון שבקומה השלישית.
אבל טום התאפק. הוא ידע שאם הוא יעשה משהו לדניס ישר יבאו גברת קול ומרתה ויגנו עליו כאילו הוא הבן שלהם ויענישו אותו.
טום חזר לחדר וטרק את הדלת בחוזקה. הוא פשט את הפיג'מה האפורה, לבש את הטריקו והג'ינס הרגלים שלו, וירד למטה לארוחת בוקר.
 
 
טום נכנס לחדר האוכל הרועש.
חדר האוכל היה די קטן לעומת מספר הילדים שהיו בו.
היה בו 6 שולחנות מרובעים וסביבם כסאות, כל אחד מסוג שונה.
החדר אוכל היה מלא ילדים, אוכלים, מדברים וזורקים אחד על השני מכל הבא ליד כאשר מרתה העוזרת מנסה להפריד ביניהם.
גברת קול השגיחה מהצד על הכל והכריחה את מי שהיה צריך שיאכל.
כאשר ראתה גברת קול את טום, מיהרה לעברו.
"התיישב מהר, יש ביצים וטוסט, אתה צריך לאכול כדי שיהיה לך כוח לטיול".
טום התיישב ולקח את הצלחת מגברת קול בלי לומר מילה.
הוא הסתכל על גברת קול ממהרת לכיוון המטבח.
גברת קול הייתה אישה רזה וטרודה למראה שכל הנהלת בית היתומים הייתה מונחת על כתפייה. טום לא אהב אותה בדיוק כמו שהיא לא אהבה אותו.
טום התחיל לאכול בשקט ונזהר מהטוסטים המעופפים שעפו בחלל החדר.

כשהסתיימה הארוחה וכל הילדים לקחו את הצלחות שלהם לשטיפה, קראה גברת קול לכולם ואמרה: "האוטובוס יוצא עוד שעה. תעלו עכשיו למעלה לארוז לכם תיקים קטנים עם מים ובגדים להחלפה. אני, מרתה וכל העוזרות נסתובב פה ונעזור
לכם. מובן?! אז קדימה, לחדרים!"
כולם עלו לכיוון החדרים ברעש אבל טום התקדם לאט.
אין לי במילא הרבה לארוז חשב טום והלך לכיוון חדרו באיטיות.
כשהגיע לחדר פַתח את הארון הישן, הוציא את התיק הקטן שלו, הכניס לבפנים את הזוג מכנסים והחולצה הנוספים היחידים שלו ולקח בקבוק מים מתחתית הארון.
טום סגר את התיק והתיישב על מיטת הברזל.
הוא נזכר בטיול של שנה שעברה.
יום לפני הטיול של שנה שעברה שיפי העוזרת (או כמו שקראו לה הילדים: 'שימפנזה', כי הייתה באמת דומה לאחת כזאת) תפסה את טום מבריח שוקולד מהמזווה. גברת קול רתחה מכעס.
"אבל איך הוא הצליח לפתוח את המזווה? הוא היה נעול!" שמע אותה אומרת אחר כך. האמת שגם טום לא ידע ממש איך הוא הצליח. הוא רק ידע שהוא נגע במנעול והוא פשוט נפתח.
זה לא הדבר המוזר היחיד שקרה לו.
גם הייתה את הפעם הזאת לפני שלוש שנים שמצאו נחש בחצר.
כולם נלחצו מאוד ומרתה הייתה על סף עילפון.
רק טום יצא החוצה, תפס את הנחש בידיים והכניס אותו לתוך צנצנת גדולה.
כולם חשבו שהוא מאוד אמיץ אבל לא ידעו את מה שקרה באמת.
הנחש דיבר אליו. הנחש לחש לו בקול שדמה ללחשוש איזה על זה שהוא ברח מהאקווריום שכלאו אותו בו במרחק שתי רחובות מכאן והוא הצליח לברוח ממנו. טום אמר לו שהוא יכלא אותו בבקבוק אבל הוא ישחרר אותו בלילה.
טום ניסה לבדוק אחר כך אם עוד מישהו שמע את הנחש מדבר אבל אף אחד לא נראה כאילו שמע נחש מדבר וגם נראה שלא שמעו את טום עצמו מדבר עם הנחש.

-        -        -        -        -        -        -        -        -        -        -

בכל מקרה, אחרי הסיפור עם גניבת השוקולד גברת קול נעלה את טום בחדר שלו עד הבוקר כעונש על הגניבה.
"ותחשוב על מה שעשית". אמרה וסגרה את הדלת.
טום שמע את המפתח מסתובב בחור המנעול, וידע שהוא שונא את גברת קול.

למחרת בבוקר כשהעירו את כולם ואמרו להם להתארגן מהר כי רוצים לצאת לטיול, טום נשאר לשכב במיטה. לא היה לו כוח לטיול.
כנראה שאף אחד לא שם לב לזה שהוא לא נמצא ורק בקריאת שמות באוטובוס שמה לב פתאום גברת קול שהוא לא נמצא.
הוא זוכר את הצעקות שהיא צעקה עליו כאילו זה היה אתמול.

"יאללה, כולם לאוטובוסים. לא לשכוח שום דבר!" נשמעה קריאה שהקיצה את טום ממחשבותיו.
טום קם והרים את התיק על הכתפיים.
במחשבה שלא יצא שום דבר טוב מהטיול הזה יצא טום מהחדר לכיוון האוטובוס.

חשב - וצדק.

הפרק הקודם