חייהם של השוכנים בצללים

הפרק שלך

פטוניה באמת באמת אהבה את אחותה הקטנה לילי.

כשלילי הגיע הביתה בפעם הראשונה, כזאת פצפונת ומתוקה, פטוניה ישר הביאה לה את הצעצועים הכי חדשים שלה, כאלה עם חלקים קטנים, כשההורים גילו את זה הם ממש כעסו, לאט ובעדינות הם הסבירו לה שלילי לא יכולה לשחק עם כאלה צעצועים, שהיא עוד קטנה מדי. אבל פטוניה ראתה את הכעס בעיניהם.

כשגדלו ולילי יכלה לשחק עם פטוניה גם בבובות העדינות פטוניה שכחה מהמקרה.

לילי הייתה כזו חמודה, עם העיניים הירוקות המבריקות שלה, ושתי הצמות שאמה שלהן סידרה להן כול בוקר. הן היו החברות הכי טובות, הן יצאו כול יום לגן השעשועים.

ואז לילי התחילה עם הדברים המדהימים, היא הייתה גורמת לזלזל ענף מת לחזור ולהיות שוב ירוק, היא הייתה קוטפת פרחים וגורמת לעליהם להיפתח ולהסגר לבד. פטוניה רצתה גם, היא רצתה באופן חזק כול כך עד שזה ממש כאב, אבל לא משנה מה ניסתה הענפים לא היו נעשים ירוקים שוב, היא ניסתה להתרכז פעם כול כך חזק עד שטיפות זעה זלגו במורד מצחה לתוך עיניה, אבל היא לא מחתה אותן, היא לא נתנה לריכוז להישבר, אחרי חצי שעה מבוזבזת של מאמצים פטוניה שיחררה צעקה מתוסכלת ושברה את הענף לשתים, בלילה היא שפכה את כול דמעותיה לתוך הכרית, מאז היא לא יכלה להסתכל על לילי עושה את קסמיה.

בכנות, היא פחדה מלילי אבל גם רצתה להיות כמוה. אבל פטוניה מעולם לא יכולה להיות כנה עם עצמה.

כשבאה אישה מוזרה וטענה שהיא מבית ספר לכישוף ולקוסמות ואמרה שלילי מוכשרת בזה ויש לה מקום בבית הספר לילי צרחה מרוב שימחה, פטוניה שאלה את האישה המוזרה אם גם היא באה לבית הספר הזה עם לילי, האישה אמרה שלצערה פטוניה לא יכולה להגיע לבית הספר אין לה –קסם. שם נשתלו זרעי הקנאה.

מאז אותו הרגע פטוניה לא יכלה לסלוח לאחותה, היא הלכה לבית ספר אחר, בלעדיה, בלי אחותה הגדולה. פטוניה לא יכלה לשמוע יותר את המילים לילי וקסם באותו המשפט.

בפעם הראשונה שלילי הראתה לפטוניה את השרביט שלה פטוניה חשבה שהיא הולכת להפוך אותו לעציץ, אבל היא סתם הדליקה איתו אור, פטוניה גיכחה, את זה היא יכולה לעשות גם עם פנס, היא לא צירה ללמוד שנה שלמה בשביל זה, אמרה לה. אבל בליבה התפתחה הקנאה, ויחד איתה גם. השנאה

דמעות לעדו בעיניים של לילי אבל פטוניה לא יכלה לחזור בה, היא רק עמדה שם, גבוהה ושותקת. גבוהה שותקת ומרה.

ואז לילי התחתנה, עם משהו מטורלל כמוה, עוד קוסם על מקל מעץ ששמו 'שרביט'.

פטוניה סירבה לבוא לחתונה. לא היה לה אכפת כמה ההורים שלה כועסים עליה. היא לא רצתה ללכת לחתונה שבטח תהיה מלאה בקוסמים ולדעת שהיא היא רוצה להיות בדיוק כמוהם. אבל היא לא יכולה.

כשלילי נכנסה להריון ההורים שלה נראו ממש מאושרים, יום אחרי ששמעה את החדשות שהם סיפרו לה בקול מאושר היא אמרה לוורנון שהיא גם רוצה ילד.

ואז לילי מתה, נרצחה.

פטוניה סירבה להגיע להלוויה יחד עם כול האנשים, שעה אחרי שכול האורחים התפנו חזרה לבתיהם פטוניה הגיע לקבר של אחותה, את הילד שלה היא השאירה בבית, ושם משוחררת מכול המעצורים היא בכתה, דמעות שטפו את הפניה וליבה נעשה מר, מעל הקבר החדש היא הבטיחה ללילי שתדאג לילד שלה, שתטפל בו לנצח.

אבל זו הייתה שבועה שהיא לא הייתה מסוגלת למלא, כבר שהתינוק בא לבתיהם פטוניה ראתה שהוא דומה לאביו, הילד של לילי ירש רק את עיניה, העיניים הירוקות שפטוניה רצתה תמיד.העולל היה רך אבל הקנאה רק התחזקה אצלה עם השנים וכעת נשפכה על היחיד שהיה ראוי לספוג אותה לדעתה, אחיינה. במראה שלו הוא היה דומה לאביו, יותר מדי דומה לקוסם השחצן, הנאה. רק הצלקת הקטנה הבדילה אותו מכולם.

פטוניה לא הייתה מסוגלת להתבונן בילד הזה, או לאהוב אותו, הוא היה הילד של לילי, הוא היה קוסם, למה תינוק כזה פצפון יהיה ראוי להיות קוסם והיא פטוניה לא? כבר מהיום הראשון שראתה את התינוק שנאה אותו.

ואהבה אותו. בגלל שהוא היה הבן של לילי, בגלל שהוא היה קוסם.

אבל השנאה גברה על האהבה.

הבן שלי לילי

הארי פוטר

הפרק הקודם		הפרק הבא