הו לילי!

"סנייפ!"
סוורוס קם בבוקר כשדלי מים הפוך על ראשו.
והדלי היה מלא במים.
'סנייפ'! אין לי שם פרטי? חשב.
הוא הסיר את הדלי מראשו. הארבעה עמדו מולו וצחקו. או יותר נכון, התפקעו מצחקוקים, שהפכו לצחוק מתגלגל של ממש.
"אתם... מה אתם רוצים ממני?" גמגם.
"אתה הבכת את ג'יימס אתמול," ענה סריוס. "אז החזרנו לך."
"אני הבכתי אותו? הוא לקח לי את השרביט!" סוורוס נראה קרוב לבכי ונראה שמצב זה רק משמח את ארבעת הבנים. "רוצה לבכות לאמא'לה?"
ושוב. אותה המערבולת שמתחילה בבטן ועולה במעלה החזה, מסחררת סביבה את כל קרביו.
מערבולת של שנאה. חוסר צדק. כעס. אבל בעיקר שנאה.
השנאה הזו הייתה יצר חזק בסוורוס וכבר מצעירותו ידע שעליו להישמר ממנה. אמו אמרה לו זאת פעם. הוא זוכר את זה. כל הזמן. ומנסה להדחיק את הכעס.
אבל לרוב הוא לא מצליח. היא אמרה לו, שעליו להישמר. והנה, בכל זאת הוא קיבל את ג'יימס. מתנה מהגורל.
"מגדת עתידות אמרה לי," היא נאנקה. "ש... שעליך להישמר. לשנאה יש כוח חזק עליך, סוורוס. אם יִמַצַא לך אויב אמיתי שתשנא בלב ובנפש... היזהר. הישמר מהשנאה שלך."
להישמר מעצמו. זה החריד את סוורוס. מה הוא יעשה? הוא יסלח לעצמו?
והוא פשוט ידע שלא.
הוא חשק בכוח רב יותר, שיעזור לו לשלוט בעצמו. לעצור בו.
אבל הם מדרדרים. כל פעולה שלהם נהיית נועזת יותר ויותר...
הוא התיישב. מפרקי ידיו הלבינו מכמות הכוח הפיזי והמאמץ שהשקיע כדי שלא ינועו אוטומטית ויפעילו אלימות פיזית נגד הרבעייה.
אם הרבעייה הייתה שמה לב לבעת פניו, הם היו בורחים משם, מְפחד מאותה הבעה קרה, מסוכנת.
אבל הם היו עסוקים בלצחוק.
וסוורוס החל להיחלש בשליטה העצמית שלו.
"טוב," צחק פיטר. "נשאיר אותו ככה?"
"ברור, זנב-תולע. אנחנו עומדים לעזור לו?אז בשביל מה שפכנו עליו מים?" ג'יימס נאנח אנחה מזויפת.
השלושה החלו לצחוק ופיטר הצטרף, למרות שידע שהבדיחה היא על חשבונו.
הם יצאו מהחדר וסוורוס שחרר את ידיו.
בשביל לילי.

               ***

"סוורוס!" לילי מיהרה אליו כשיצא מהאולם הגדול. "למה איחרת?"
היא הניחה יד על מצחו כדי למדוד לו חום ונרתעה אחורנית. "ולמה אתה רטוב?"
"א... אני..." גמגם סוורוס.
"סוורוס... זה שוב הם?"
הוא הנהן.
היא נאנחה. "צריך לשים לזה סוף. סֵו, דווח לפרופסור דמבלדור. אתה זוכר? בשיעור הוא אמר שהוא פתוח לדיווחים ולהתייעצויות.
הרווחנו את המורה הזה, אני אומרת לך. לך. לך אליו."
סוורוס נאנח בתוכו. כל כך תמימה, הלילי הזו. הם לא יעברו על זה בשתיקה. הם ינקמו.
ונמאס לו לספוג מהם נקמות.
"אני... אני לא יכול."
דאגה עלתה על פניה של לילי. דאגה אמיתית. לילי... דואגת לי.
"אבל... הם ימשיכו להציק לך, סו." נסתה שוב.
"לך הם מציקים?" תקף אותה סוורוס, מייסר את עצמו.
לילי השפילה את מבטה. "לא."
"אז איך את יודעת מה לעשות?"
היא החלה לרוץ במסדרון ולהתרחק ממנו.הצער מילא אותו והוא התחרט.
"לילי, חכי!" הוא אהב אותה. באמת. "לילי!"
היא נעצרה והסתובבה. "אתה לא כועס?"
"לא." הוא חייך אליה. "באמת."
"אל תלך. אתה... אתה צודק. גם בטח הם רק יגדילו את הגועליות שבמעשים שלהם. הם לא מקשיבים למורים.
עונשים לא מעניינים אותם." היא הנהנה.
סוורוס חייך. "אני שמח שיש לי אותך. רק אותך יש לי מכל בית הספר הזה. אפילו בסתית'רין אין לי
תומכים. הרי אני מסתובב עם גריפינדורית ולא אכפת לי." הוא הניח את ידו על כתפה.
"תודה, לילי."
לילי חייכה. "חברים, לא?"
סוורוס חייך חיוך גדול יותר. "חברים."
שני חברי האמת המשיכו ללכה לשיעור, אך היה פגם אחד בחברות שלהם.
סוורוס רצה חברות אחרת.

________________________________________________________________________________________________________________________________________

תגובות בבקשה!
התגובות שלכם מאוד משמות אותי!!!
רק אל תכתבו דברים רעים מאוד, תהיו עדינים...

הפרק הקודם		הפרק הבא