הקונדסאים

-כעבור כשלושה שבועות-

"ג'יימס! ג'יימס!" קראה אליס פוטר. לאן הפרחח הזה שוב נעלם?!
"אני כאן אמא!" שמעה אליס את התשובה דרך החלון הפתוח, מכיוון החצר, ולאחר כחצי דקה כבר ניצב ג'יימס לפנ אימו, שערו השחור פרוע (כרגיל...) עייניו בורקות, לחייו סמוקות מהתרוצצות, ומשקפיו תלויים, עקומים, על אפו. הוא נראה שמח.
"חשבתי... אולי נלך אתה, אבא ואני לסמטת דיאגון לקנות את הציוד להוגוורטס?" שאלה אליס.
"כן, אמא!" אמר ג'יימס, ועייניו אורו עוד יותר מקודם.
"מצוין," אמרה אליס. "רק אתארגן, ואבא יחזור עוד חמש דקות," הוסיפה, ופנתה לחדרה.
ג'יימס הלך גם הוא לחדרו. הוא יישר את המשקפיים על אפו, ופשפש בין חפציו כדי למצוא את המכתב ובו רשימת הציוד, אך אמו הופיעה בפתח, שרביטה בידה, ואמרה: "אציו, מכתב!",
והמכתב ריחף ישר לתוך ידה. היא הושיטה אותו לג'יימס.
בדיוק באותו רגע נשמעה טפיפת רגליים מחוץ לדלת, וראשו של כריס פוטר הופיע לפתח מאחורי גבה של אליס. "הולכים לקניות, מה?" שאל.
"כן," ענה ג'יימס בפיזור נפש, בעוד אימו מתאמצת ללא הצלחה ליישר מעט את שערו הפרוע.
"די, אמא!" קיטר ג'יימס, ואליס הניחה לשיערו, בעודה ממלמלת לעצמה ש"אני לא מבינה ממי הוא קיבל את השיער הזה..."

לאחר שהיו מוכנים, הלכו ג'יימס, כריס ואליס אל האח הביתית הגדולה, וכל אחד לקח בידו חופן אבקת פלו.
"אני אכנס ראשון, ג'יימס אחרי ואת אחריו," אמר כריס, ולאחר הוסיף: "אתה זוכר, ג'יימס, לדבר מאוד מאוד ברור!".
"כן," השיב ג'יימס בביטחון. כריס פסע במהירות לתוך האח, הכריז בקצרה: "לסמטת דיאגון!", זרק את אבקת הפלו לרגליו, ונעלם. ג'יימס נכנס אחריו, הושיט את ידו לפני גופו ואמר: "לסמטת דיאגון!", בעודו זורק, ממש כמו אביו, את אבקת הפלו על רצפת האח.
ג'יימס נסחף במערבולת של עשן ופיח, ולאחר כמה שניות מצא את עצמו באח שבאחת החנויות בסמת דיאגון. אביו חיכה לו שם, מיהר אליו והבריש ממנו במהירות את הפיח. אחרי כדקה הופיעה גם אליס מתוך האח. הם יצאו מהחנות הקטנה, הודו בניד ראש למוכר על הכניסה באח שלו, ופנו לכיוון גרינגוטס. לפני שנכנסו, ג'יימס פלט: "יפה כאן," והסתכל על מבנה הבנק, ראשו מסתובב ממראהו העצום של הבנק. בכניסה הכריז שלט קטן:
לנכנס ברוך הבא
אך דבר אחד תדע:
מי שבגזילה אשם
כך או ככה ישלם-
לא רק אוצרות תמצא
כאן בבטן האדמה.
אזהרה היא לבאים:
סוף גנב אינו נעים.
ג'יימס נכנס בעקבות הוריו, ולא הפסיק להסתכל ולהתפעל למראה האולם הענק, המרוצף שיש.
"לכספת מספר 127, בבקשה!" אמרה אליס לאחד הגובלינים שישב מאחורי הדלפק.
"משפחת פוטר... הממ... כן, בואו," אמר הגובלין, והוביל אותם בין דלתות רבות, עד שהגיעו לעגלה קטנה, שעמדה ללא נוע על מסילת ברזל חלודה. הגובלין הצביע על העגלה, וכריס עזה לג'יימס להחליק פנימה. הגובלין עלה אחריהם, והעגלה החלה לנוע.
העגלה עצרה כעבור כשתי דקות, וג'יימס, אליס וכריס ירדו ממנה.
הגובלין פתח את הכספת.
ג'יימס לא ביקר אף פעם קודם לכן בכספת של משפחתו. זה היה מראה מרהיב ממש: ערמות של גוזים, אוניות וחרמשים.
כריס אסף כמות זהב לתוך ארנקו, והם יצאו מהכספת. הגובלין נעל את הדלת הגדולה, ושוב עלתה המשפחה על העגלה הקטנה.
אחרי נסיעה מטלטלת נוספת הם יצאו מגרינגוטס.
ואז, פנו אליס וכריס אל גלימות לכל עת בהנהלת מדאם מלקין. הם נגשו למלאכה. לאחר מדידות מפרכות (שג'יימס שנא) אליס ומאדם מלקין היו מרוצות. המשפחה הקטנה יצאה מן החנות, וג'יימס פתח את הרשימה, ורפרף עליה בעייניו.
"אממ... עכשיו נלך ל..." הוא תר סביבו אחר החנות הקרובה ביותר, "ל... כרך ודף בע"מ?".
"קדימה," אמרה אליס, והם פנו לחנות.
ג'יימס נכנס לחנות, וכבר היה בטוח שהוא עומד להקיא: ערמות על ערמות של ספרים התנשאו לגובה על מדפים גבוהים.
ג'יימס הקריא למוכר הידידותי את הספרים שהוא זקוק להם, ולאחר שסיימו לשלם על הספרים, הלכו לקנות קדרה, מערכת בקבוקים, טלסקופ, מאזניים, והכי חשוב: תנשמת חומה בהירה, יפהפייה. ג'יימס החליט שהוא יקרא לה טולר.
"עכשיו נשאר רק שרביט, נכון, מתוק?" שאלה אליס.
"כן," ענה ג'יימס.
"בכוונה אנחנו קונים את השרביט אחרון. זו החוויה הכי גדולה," אמר כריס.
"אני יודע," אמר ג'יימס, ופנה לכיוון השלט שהכריז אוליבנדרס.
החנות היתה מוארת באור נגוהות, ובין המדפים ראה ג'יימס אדם בגיל העמידה, שסידר קופסאות מוארכות במקומן.
"הַיי, אדון אוליבנדר," אמר כריס. אוליבנדר פנה אליהם, ואמר: "שרביט בשביל הילד, כמדומני? מה שמך, נערי?"
"ג'יימס פוטר," אמר ג'יימס, ועקב בהשתאות אחר תנועותיו המהירות של אוליבנדר, שהוציא מבין המדפים קופסה מוארכת, פתח אותה, והושיט לג'יימס שרביט "אבוני ונוצת זנב של עוף חול, נוקשה למדי, שבעה עשר סנטימטרים," לדבריו.
ג'יימס החזיק את השרביט, נופף בו נפנוף אחד, והסולם נפל על הרצפה.
"לא..." מלמל אוליבנדר. לא נראה שהוא התרגש. אוליבנדר לקח את השרביט מידו של ג'יימס, והושיט לו אחר. "צינית ופרוות חד קרן, גמיש, תשעה עשר סנטימטרים."
ג'יימס לקח את השרביט, והרגיש חום גואה בתוכו. הוא נופף בשרביט, וזר פרחים הופיע כמו משום מקום. "נהדר! זה השרביט שלך, שמור עליו טוב, בחור צעיר," אמר אוליבנדר.
המבוגרים שלמו במהירות, ולאחר פנו ג'יימס, כריס ואליס לביתם.
ג'יימס היה עייף ומאושר. הוא הכניס את האצבע לכלוב של טולר, והתנשמת ניקרה אותה קלות.

***

סריוס כמובן לא חשב אפילו לרגע שהוריו יקחו אותו לסמטת דיאגון. אז הוא גנב מהם מעט כסף, לקח עוד מעט מחסכונותיו, ויצא לדרך, כשרשימת הקניות בידו. הוא לא רצה ללכת לגרינגוטס. לא יסכימו לו להיכנס לבד.
סיריוס כבר יצא לסמטת דיאגון בסתר כמה פעמים, ותמיד נכנס דרך קיר הלבנים. היו כמה קוסמים שהלכו בדרך ההיא, ולא בעזרת אבקת פלו. בבית, תמיד הסתירו ממנו את אבקת הפלו.
הוא נכנס לסמטה אחרי קוסם זקן אחד, הסתכל ברשימה, ופנה לקנות מערכת בקבוקים, מאזניים, טלסקופ וקדרה. חיה הוא לא קנה. הוריו ישימו לב אם חיה תסתובב בבית.
סיריוס פנה לחנות של מאדם מלקין. היא היתה אישה רזה, שערה אסוף בגולגול שכמה שערות צנחו ממנו, ועל פניה ארשת חביבה. היא פנתה אליו.
"איפה ההורים שלך, חמוד? אני יכולה לעזור?" דאגה מיד.
סיריוס הניף את ידו בתנועת ביטול. "אני סיריוס בלק. הורי לא מחבבים אותי כל כך, ואני לא אותם.
אני יכול למדוד גלימות וכובעים?" ניגש במהירות לעניין.
"כמובן. אני לא אגלה להוריך. אל תדאג," אמרה מאדם מלקין וקרצה לו.
סיריוס חייך, וניגש לשרפרף, שם עמד כל זמן שמדאם מלקין מדדה עליו גלימות שונות וכובעים שונים, תוך שהיא ממלמלת לעצמה.
אחר פנה לכרך ודף בע"מ. שם לא שאלו אותו על הוריו. המוכר החביב שאל אותו מיד אילו ספרים ירצה, וסיריוס הקריא במהירות מהרשימה. הוא שילם, פלט: "תודה," ויצא לקנות שרביט.
באוליבנדרס חיכה לו אוליבנדר, איש בגיל העמידה בעל פנים נעימים. "שמך?" שאל אוליבנדר.
"סיריוס בלק," ענה סיריוס, והישיר את מבטו אל אוליבנדר.
אוליבנדר כבר חיטט בין המדפים.
הוא הושיט לסיריוס שרביט, שהיה, לפי דבריו של אוליבנדר: "הובנה ונימי לב של דרקון, גמיש למדי, עשרים וחמישה סנטימטרים." סיריוס נופף בשרביט, וכארבעים קופסאות שרביטים יצאו ממקומן. "אני חושב שלא," אמר, והושיט את השרביט חזרה לאוליבנדר.
"נסה את זה," אמר אוליבנדר והושיט לסיריוס שרביט: "מהגוני ונוצת זנב של עוף חול, קשה מאוד, עשרים ואחד סנטימטרים." סיריוס לקח את השרביט, ומיד, ברגע שאצבעותיו נגעו בעץ – השרביט ניפץ כל כלי זכוכית שהיה בחדר.
"לא! בהחלט בהחלט לא!" נבהל אוליבנדר. סיריוס חשב לעצמו שמאוד קשה להוציא את האיש הזה משלוותו. הוא הצליח. סיריוס ניסה עוד כמה שרביטים, וכולם גרמו נזקים עצומים, אך כמובן, אוליבנדר תיקן הכל בהינף שרביטו.
לבסוף, אוליבנדר הושיט לו "סיסם ונימי לב של דרקון, גמיש למדי, עשרים סנטימטרים."
סריוס לקח את השרביט, וזיק חשמל ניצת בו. זה היה השרביט שלו. הוא הרגיש את זה.
"את זה אני רוצה," אמר סיריוס.
"הממ... כן, מתאים לך מאוד, נערי," אמר אוליבנדר.
"תודה, אני חושב," אמר סיריוס. הוא הניח על הדלפק סכום מטבעות, ויצא משם.
הוא חזר לביתו בשקט, הסתיר את החפצים, החזיר את הכסף שנשאר לו לקופת הוריו, נשכב, ונרדם ברגע שראשו נגע בכרית.

***

רמוס כבר היה כמה פעמים בסמטת דיאגון, אך התרגש כל פעם מחדש. זה היה מראה מהמם! נהר המכשפות והקוסמים הצועדים, בידיהם שרביטים, על ראשיהם מצנפות שחורות, וגלימות משתפלות מכתפיהם.
עכשיו, רמוס חוזר לשם עוד פעם.
"אמא, אבא, אני יכול להכנס ראשון עם אבקת הפלו?" שאל רמוס את הוריו, כששלושתם היו כבר קרוב לאח, קמצוצי אבקת פלו אחוזות בין אצבעותיהם. "כן, הרי שלשום השתמשת בה בצורה מושלמת," אמר אלכס.
"אני נכנס," הודיע רמוס, נכנס לתוך האח הגדולה, ואמר בקול רם וברור: "סמטת דיאגון!" הוא הסתחרר במערבולת של פיח ועשן למשך כמה שניות, ומצא את עצמו באח קטנה באחת החנויות שבסמטת דיאגון.
הוא ניער משערו ומבגדיו את הפיח שנצמד אליהם, והמתין להוריו, שהגיעו כעבור כמה דקות.
הם יצאו מהחנות. "לגרינגוטס?" שאלה אמנדה. "אממ... לא צריך. לקחתי כסף מהבית," אמר אלכס, וטפח על כיסו. לרמוס זה לא שינה. הוא כבר היה בגרינגוטס בערך פעמיים, והוא ממש לא אהב את העגלה הקטנה שיכולה ליפול מהמסילה כל רגע.
"נלך קודם לקנות לך ספרים," אמרה אמנדה, ובלי לחכות לתשובה, פנתה לעבר כרך ודף בע"מ.
רמוס אהב לקרוא. הוא היה תלמיד טוב, בעיקר באנגלית, ואולי הספרים היו אחת הסיבות לכך. אבל רמוס לא אהב להתפאר.
הם נכנסו לתוך חנות קטנה. כאן רמוס אף פעם לא היה. כל הקירות היו מכוסים באלפי ספרים. רמוס גמא את המראה בעיניו. "רמוס," אביו הוציא אותו מחלומותיו.
רמוס התנער. "מה?".
"תקריא למוכר את רשימת הספרים שאתה זקוק להם," אמר אביו בסבלנות. אלכס כבר ידע שרמוס חולם בהקיץ כשהוא רואה משהו שהוא אוהב, ואלה היו דברים מעטים מאוד.
רמוס הקריא למוכר את הרשימה, בזמן שאליס כבר הניחה על הדלפק סכום כסף. המוכר החזיר לה עודף, והם יצאו מהחנות. במרחק של כמה חנויות הם קנו מערכת בקבוקים, מאזניים, טלסקופ וקדרה, ואז הלכו לקנות חיה.
רמוס בחר אוח קטן, שנוצותיו חומות כהות. האוח יכול להעביר מכתבים בקלות אבל לא תופס הרבה מקום, ולא בולט מדי. רמוס החליט שיקרא לו קוקוס.
"עכשיו למאדם מלקין," אמרה אמנדה, ופנתה לעבר גלימות לכל עת בהנהלת מאדם מלקין.
אדם מלקין היתה אישה חביבה. היא נגשה ישר לעבודה, ומדדה לרמוס כמה גלימות, אותן קיצרה והאריכה לפי מידתו. הם קנו אצלה גם את שאר פריטי הלבוש הנחוצים, ופנו לעבר אוליבנדרס.
אדון אוליבנדר היה איש בגיל העמידה, בעל ארשת פנים חמימה ומזמינה. החנות הוארה קלות באור מנורה קטנה שנצבה על שולחן הקבלה, ועוד כמה מנורות באחורי החנות. היה שם נעים.
"שרביט בשביל הנער, נכון? מה שמך?" שאל אוליבנדר.
רמוס ענה: "רמוס לופין."
"נסה את זה," אמר אוליבנדר כשהושיט לרמוס שרביט: "סיסם ופרוות חד קרן, קשה מאוד, שלושה עשר סנטימטרים," לדבריו. רמוס נופף, ומיד, המנורות כבו. השתרר חושך. אוליבנדר הדליק שוב את המנורות, ומלמל לעצמו: "לא..." הוא לקח את השרביט מידו של רמוס. אלכס ואמנדה עמדו כל הזמן מאחורי רמוס, ולא הוציאו מילה. אוליבנדר הושיט לרמוס שרביט: "אגוז ונוצת זנב של עוף חול, גמיש למדי, עשרים ושישה סנטימטרים."
רמוס לקח את השרביט, ואפילו לא היה צריך לנופף בו כדי לדעת שזה השרביט שלו. הוא הרגיש חום גואה בו, וחשמל סטטי מעקצץ בקצות אצבעותיו.
"זה, אני חושב, אני פשוט מרגיש," אמר רמוס.
"אם אתה מרגיש- זה השרביט!" הודיע אוליבנדר בחגיגיות. אמנדה שילמה, והמשפחה יצאה מהחנות.
הם חזרו הביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, עייפים ושמחים.

***

"אמא! אני רוצה ללכת לקנות דברים להוגוורטס!" צרח פיטר פטיגרו ברחבי הבית.
"כמובן, פיטי!" ענתה לו ויולט. "אני אלך אתך, אבא עסוק."
"בסדר..." אמר פיטר. "אבא סתם מנדנד," הוסיף לעצמו בשקט.
"נצא בעוד כמה דקות! קח את רשימת הציוד אתך!" אמרה ויולט, והופיעה בסלון.
"לך תיקח את הרשימה מחדרך," חזרה שוב ויולט.
פיטר הלך לחדרו, והביא את הרשימה.
פיטר ואימו נעמדו מול האח. פיטר נכנס פנימה וקרא: "סמטת דיאגון!" הוא זרק את האבקה, והסתחרר במערבולת פיח. לאחר כמה שניות, הופיע שוב באח של אחת החנויות בסמטה.
הוא המתין לאימו, בעודו ממלמל לעצמו: "כמה זמן לוקח לה?".
ויולט הופיעה כעבור כשתי דקות, והם יצאו מהחנות.
"אתה רוצה להיכנס לגרינגוטס?" שאלה ויולט.
"לא, הגובלינים מעצבנים אותי. יש לך כסף, נכון? אז למה צריך גם ללכת לגרינגוטס?" ענה פיטר לאימו בחוצפה.
"אוי, פיטר..." היא נאנחה. "כן, יש לי כסף בארנק. אני חושבת שזה יספיק."
"יופי! נלך קודם לכרך ודף בע"מ. אני שונא ספרי לימוד ורוצה לגמור עם זה!" הכריז.
ויולט הובילה אותו אל כרך ודף בע"מ, ופיטר הקריא למוכר את הרשימה מהר מדי. כשהמוכר החביב שאל אותו פעם נוספת מהם הספרים, פיטר התעצבן. ויולט לקחה בזהירות את הרשימה מידו של פיטר והקריאה היא, תוך שהיא ממלמלת: "תסלח לי..."
פיטר ואימו יצאו מכרך ודף בע"מ, ופנו לקנות מערכת בקבוקים, מאזניים, טלסקופ וקדרה. פיטר לא רצה חיה. הוא טען שלא יהיה לו זמן לטפל בה, אבל למעשה הוא פשוט היה לא אחראי.
ויולט הובילה אותו אל עבר החנות של מאדם מלקין. הם חיכו מעט שמאדם מלקין תסיים לאסוף את חתיכות הבד שנשארו מהילד שהיה לפניהם, וכשסיימה, אמרה לה ויולט: "גלימות, כפפות, ומצנפת בשביל פיטר, בבקשה. יש אפשרות גם לכפפות ולמצנפת פה, נכון?" ווידאה.
"כמובן," ענתה מאדם מלקין בחיוך ידידותי.
היא מדדה לפיטר במשך כרבע שעה גלימות. קיצרה והאריכה, עד שלבסוף סיימה. ויולט שילמה, והם יצאו לכיוון אוליבנדרס.
פיטר פתח את הדלת, והדלת נפתחה בחריקה קלה. בפנים, ליד שולחן הקבלה, ישב איש בגיל העמידה. כנראה אדון אוליבנדר, חשב פיטר.
כשנכנסו, אדון אוליבנדר קם מיד. הוא שאל את פיטר: "מה שמך?"
ופיטר ענה: "פיטר פטיגרו."
אוליבנדר הלך לכיוון מדפי החנות המלאים בשרביטים, והוציא משם בזהירות קופסה מוארכת.
"זה שרביט מעץ דקל ונימי לב של דרקון, קשה, עשרים ושבעה סנטימטרים," אמר אוליבנדר, והושיט לפיטר את השרביט. פיטר אחז בשרביט, ולא היה צריך אפילו לנופף כדי לדעת שזה השרביט שלו.
"אני חושב שזה זה," אמר אוליבנדר, משראה את התרגשותו של פיטר.
"גם אני," אמר פיטר.
"זה מאוד נדיר, שהשרביט מוצא את הקוסם בניסיון הראשון. זכור, מר פטיגרו, השרביט בוחר את הקוסם," אמר אוליבנדר בסיפוק. ויולט נגשה אליו ושלמה לו, והם יצאו מהחנות, נרגשים.
כשפיטר חזר הביתה, הוא נרדם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני מתנצלת אם זה קצת משעמם, כי כמו ששמתם לב, האירועים קצת חוזרים על עצמם... 

הפרק הקודם		הפרק הבא