דאדלי דרסלי

מרגרט דרסלי הביטה בטבעת שעל אצבעה, היא נאבקה בכדי להורידה אך לשווא. עמוק בליבה היא לא רצתה שהטבעת תרד. היא עדיין אהבה אותו, היא עדיין אהבה את המפלץ שהרס לה את החיים. היא אהבה את דאדלי, למרות שבגללו היא לעולם לא תראה את בנה הקטן, למרות שעזב אותה, למרות שהשאיר אותה עם השם הזה, ועכשיו היא תהיה לעד, מרגרט דרסלי. היא זכרה את היום ההוא כאילו היה אתמול, "מרגרט, זה כבר לא זה", הוא אמר לה. היא היתה בהלם, לא הצליחה להוציא מפיה מילה. היא לא הבינה למה הוא עושה לה את זה. באותו היום הוא הלך עם אלן הקטן שלה, נתן לה את מספר הטלפון שלו, והבטיח להחזיר את אליה את בנה הרך בשבוע הבא. יומיים אחרי זה הוא נעלם, נעלם יחד עם התינוק הקטן שלה. היא שנאה אותו על זה, היא שנאה אותו על שלקח לה את הבן שלה, היא שנאה אותו על שלקח ממנה אותו, היא כל כך שנאה אותו, ואם זאת היא אהבה אותו יותר מכל דבר אחר. היא זכרה את היום הזה, היום בו הודיעו לה שנמצאה גופתו, היא אפילו לא באה ללוויה. היא לא היתה מסוגלת להיפרד ממנו, היא אהבה אותו יותר מדי, היא רצתה אותו לצידה. היא לא העזה לבוא לקברו, גם אם הקבר ריק. גופתו נעלמה בערך שעה אחרי שנמצאה, היא כעסה על כך, מבחינתה אם גנבו את גופתו, גנבו את הדבר היחידי שמוכיח שהוא היה קיים. לא היה לה את אלן, ובתמונות היא לא האמינה ממזמן, אם היתה גופה היתה הוכחה, גם אם הוכחה כואבת שגורמת לסיוטים בלילה. היא התגעגעה לאלן הקטן שלה כמעט כמו שהתגעגעה לדאדלי. אוה... דאדלי שלה, היא כל כך רצתה להיות איתו שוב, היא כל כך רצתה אותו, היא היתה חייבת אותו. היא שוב הביטה על הטבעת שכבר עשתה לה סימן על האצבע, היא קירבה את ידה אל פניה ובחנה את הטבעת, היא הסתכלה על הטבעת וידעה מה היא צריכה לעשות, היא הלכה למטבח, הוציאה סכין גדולה, ובתנועה דרמטית תקעה אותו בליבה, ברגעיה האחרונים היא ראתה אותו, את דאדלי שלה, מבקש ממנה לא למות, "אני באה דאדלי שלי", היה משפטה האחרון.

הפרק הקודם