בתוך האגדה

זה התרחש במה שהיא קראה לו ניקוי האביב, למרות שכלל לא היתה בטוחה שזה אביב. היא היתה לוקחת את הספרים האהובים אליה לחדר השינה, את הספרים הנחמדים במדפים הקרובים, ואת הפחות טובים במדפים הרחוקים. אחרי שהייתה עושה את הסדר הזה היא סרקה את כל האזור בחיפוש אחר דבר מה שהוא לא ספר או מדף מאובק. פעם היא מצאה כאן גזיה. פעם היא מצאה כאן שמיכה, (ומזל כי כנראה היה אז חורף והיא כמעט קפאה מקור). פעם אחת היא מצאה כאן בקבוק תינוקות שהיא השתמשה בו כדי לתת ל"קטנים" כפי שכינתה את הצעירים בין החיות, חלב. היא תמיד מצאה באזור הזה דברים שימושיים. היום היא החליטה שהיא יוצאת ממתחם ספרות הנוער, ומרחיקה לכת עד לאגף הצמוד, היא לא היתה בטוחה איזה אגף זה בכלל, אבל היא הביאה את הספרים שנראו לה מעניינים. תוך כדי כל הסדר הזה היא ניקתה קצת, ונשנשה חביתה קרה. כשסיימה את הסדר, (שבטח סידר לא יותר מעשירית מהספרייה), היא הוציאה ספר אקראי מתוך השקית בה היא הניחה באופן זמני את הספרים האהובים עליה, לא היה לה כוח לפרוק אותם, אז במקום זה היא צללה לתוך העולם של "דמדומים", תוך שהיא מתעסקת ברגלה עם השקית בה הספרים. כשלפתע נשמע קול צרחה ומישהו אמר דבר מה שהיא לא הצליחה להבין. היא הרימה את ראשה מין הספר, וגילתה שהיא כבר לא יושבת על מיטתה, אלא על ספה מפוארת בתוך סלון רחב ידיים, ופתאום במהירות על אנושית הופיעו בחדר 4 אנשים, ולאחר עוד במה שניות עוד שניים, (הפעם במהירות קצת יותר נורמאלית). "מי את?" שאל אחד מהם, אבל בשבילה היה זה ג'יבריש גמור. ובכול זאת היא זיהתה את האנשים שסביבה שכלל לא היו אנשים משפחת קאלן היא חשבה זה בטח היה אדוארד "מוזר...", מלמל אדוארד. "מה מוזר?" שאלה עוד אחת מהנוכחות שהיא זיהתה כבלה. "הילדה הזאת מוזרה. היא חושבת בצורה משונה", אמר אדוארד לא מצליח לחלוטין להסביר את זה, "לא הבנתי כלום", הכריזה אליס. "זה כאילו שבמקום שהיא תחשוב בקול היא חושבת בכתב", אמר אדוארד, עדיין לא מצליח להסביר לגמרי למה הוא מתכוון. אני באמת מצטערת שאני מפריעה לשיחת החולין שלך, אבל אתה יכול להסביר לי איך הגעתי לעזאזל לבית משפחת קאלן ומה אדוארד, בלה, ג'ספר, אליס, ג'ייקוב ורנסמיי רוצים ממני?!! חשבה לעצמה, או ליתר דיוק לאדוארד. "כל כך משונה...", אמר אדוארד בשנית אתה רוצה אולי שאני אכתוב, ככה כולם יבינו מה אני אומרת, חשבה וגרמה לחיוך לעלות על פניו, המילה "אומרת", הצחיקה אותו עד מאוד בהקשר זה שמחה שאני מבדרת אותך, חשבה במרירות. "סליחה" הוא מלמל למרות שהיא לא הבינה מילה מדבריו.

וכך התחיל המפגש שלה עם משפחת קאלן.

הפרק הקודם		הפרק הבא