בתוך האגדה

רק שתיהן נשארו בחדר, רנסמיי הניחה את ידה על פניה, וניסתה להעביר אליה את ידע השפה, היא ניסתה להיזכר איך היא למדה לדבר, היא העבירה לה את צורת ביטוי האותיות, היא ניסתה להסביר ללא קול את כול ידע השפה. היא מצידה השתוקקה לידע הזה ולגמה כל פיסת ידע על דרך ביטוי המילים, היתה לה תחושה שהידע הזה לא יישאר לזמן רב. כשסיימה רנסמיי את מלאכתה היא התיישבה על הספה, מותשת, וכמו לפי סימן הופיעו בחדר כל הערפדים המתגוררים בבית, וג'ייקוב, אבל הוא לא נחשב. "היא מבינה אותנו עכשיו?" שאלה אסמה, "אני לא בטוח, היא עדיין חושבת בכתב", הכריז אדוארד, "כן, אבל גם אם היא קיבלה את הידע זה לא אמור לשנות את צורת החשיבה שלה, למעשה שום דבר לא אמור לשנות את צורת החשיבה של האדם"
"גם לא שינוי לערפד", מלמל אמט וצחוק מילא את החדר, צחוק אנושי לחלוטין, ללא טיפת ערפדיות, (או זאביות), "כן אתה צודק", היא אמרה, מודעת בכול כולה שאלו המילים הראשונות שהיא מוציאה מפיה, "כן", "אתה" ו-"צודק", חבל, היא ציפתה למילים קצת יותר מרשימות. מבטם של כל הערפדים היה ממוקד בילדה שברגע אמרה את משפטה הראשון, מבטו של ג'ייקוב לעומת זאת לא מש מרנסמיי. 

הפרק הקודם