זואי ווילקס

תודה על כל התגובות של כולם, ומצטערת שלקח לי זמן להעלות את הפרק, פשוט לא הייתי בבית כמעט כל השבוע, אז תהנו :)


התעוררתי בבוקר יום שבת כשהתריסים נפתחו והשמש סינוורה אותי.
"אנה, מה לעזאזל?" שאלתי אותה בקול ישנוני ושמתי כרית על הראש.
"בוקר טוב!" היא אמרה בקול נמרץ ולקחה לי את הכרית.
"למה הערת אותי ב..." הסתכלתי על השעון שעמד על השידה שלי "שש בבוקר ביום שבת?"
"כי אנחנו יוצאות לריצה!" היא אמרה ואני הרמתי את ראשי ופקחתי עין אחת.
היא הייתה לבושה בטייץ וגופייה, והכי מוזר- נעלה נעלי ספורט.
תמיד ראיתי אותה או עם הנעליים שחורות של התלבושת, או, עם נעליי הבית הפרוותיות שלה בצורת כלבים, או, בחופשים, עם נעלי עקב של עשרה סנטימטרים.
"אני מניחה שב'יוצאות', את מתכוונת אלייך ואל השמחה המטורפת שלך", עניתי לה. "אז תהנו! אני חוזרת לישון," אמרתי ונשכבתי בחזרה,  מושכת את הסדין עד הסנטר.
"לא! אל תחזרי לישון!" היא אמרה ולקחה לי את השמיכה.
"תקשיבי," הא אמרה והתיישבה על המיטה. "אני יודעת שהיה לך שבוע קשה, אז מה יעזור לך יותר מאשר ריצה באוויר הצח של הבוקר?"
"אני יכולה לחשוב על עשרים מיליון דברים שיעזרו לי יותר מריצה ב'אוויר הצח של הבוקר', אמרתי וסימנתי מרכאות באוויר.
"נו, זואי, בבקשה! אם ממש תסבלי אז נחזור, מבטיחה."
"מבטיחה?" שאלתי אותה, רק כדי להיות בטוחה.
"בסדר, בסדר, ניצחת", אמרתי, כי ידעתי שהיא לא תעזוב אותי עד שאסכים.
התארגנתי תוך כמה דקות, הפעם בדקתי שהפוני שלי מסודר, ואז יצאנו לחדר המועדון, שהיה ריק, כמובן.
"וואו, איזה שקט", היא לחשה.
"ברור ששקט, אנה, כולם ישנים!"
יצאנו מחדר המועדון, וכמעט הנגשנו בפרופסור פליטיק.
"בנות, לאן אתן הולכות כל כך מוקדם בבוקר?" הוא שאל בקולו הצפצפני.
"לריצת בוקר, פרופסור", עניתי בקול מתוק.
הוא בחן אותנו לרגע אבל ידעתי שהוא לא יעשה כלום, לא לנו, שתי הבנות המצטיינות של השכבה, שתמיד התנהגו למופת, שלא לדבר על זה שאנה היא גם מדריכה.
"אוקיי, תהנו," הוא אמר והמשיך בדרכו.
כשיצאנו החוצה, הייתי חייבת להודות שאנה צדקה.
עוד לא היה חם כמו בשעות אחר הצהריים הלוהטות, והרוח הקרירה באמת ריעננה אותי.
התחלנו לרוץ על גבול היער האסור, שנראה אפילו יותר מסתורי עם החצר הריקה, והשמש הזורחת.
"היי, זואי," אנה עצרה אותי פתאום. "ממתי יש דובים בהוגוורטס?" היא שאלה אותי מתנשפת והצביעה על נקודה לפניונו.
ממבט ראשון נראה כאילו היא צדקה.
חיה ענקית ושחורה עמדה שם, אבל אחרי התעמקות קצרה, ראיתי שזה בעצם כלב.
"זה לא דוב, זה כלב", עניתי לה צוחקת.
"אוקיי, אז ממתי יש כלבים בגודל של דובים בהוגוורטס?"
הסתכלתי על הכלב, שבאמת היה גדול כמו דוב,שעכשיו הרים את מבטו אלינו.
ברגע שהוא ראה אותנו הוא הסתובב וברח, ממש כאילו הוא לא רוצה שנראה אותו, או כאילו הוא מפחד, שזה מוזר, כי אם הייתם שואלים אותי מי ינצח, כלב בגודל של דוב, או שתי בנות צעירות, לא חזקות במיוחד ונטולות שרביטים, הייתי הולכת על הכלב בלי לחשוב פעמיים.
"מה בשם מרלין זה היה?" היא שאלה כשהמשכנו לרוץ.
"אין לי מושג, אבל תמיד אמרו לנו הרי לא להכנס ליער האסור, נכון? אולי בגלל חיות כאלה", אמרתי, אבל לא הייתי ממש משוכנעת בזה בעצמי, כי למרות החזות החיצונית של הכלב, הוא לא נראה לי מזיק בכלל.
היא משכה בכתפיה, והכלב המוזר נשכח מאיתנו במהרה כשהמשכנו לרוץ, מצביעות על עצים עם צורה מוזרה ועל הדיונון הענק, שמפעם לפעם הוציא יד ענקית מהמים.
אוקיי, צדקת", אמרתי לה כשהתמוטטנו על הדשא, מתנשפות אחרי שלושה סיבובי ריצה מסביב לכל שטח הטירה.
"רואה? אמרתי לך", היא אמרה, אבל הטון המנצח שלה קצת נהרס כשהיא בקושי נשמה.
"טוב, כל זה הרעיב אותי, בואי," אמרתי וקמתי והושטתי לה יד.

בילינו את יום שבת בדיוק כמו שאני אוהבת- לא לעשות כלום.
אחרי ארוחת הבוקר אנה ואני יצאנו החוצה עם 'תולדות הקסם', והבטחנו לעצמינו שנעשה שיעורים.
בהתחלה זה הצליח, אאבל אז גם רייצ'ל לינד הגיעה, והשיחה גלשה במהרה לרכילות הכי חמה בהוגוורטס, וכשהבנים מהשכבה שלנו התיישבו גם הם לידינו, ויתרנו על הניסיון ללמוד.
עד מהרה התחלתי לאבד ריכוז בשיחה הקלילה של כולם ומבטי נדד על פני כל החצר.
פתאום נתקלתי בחבורה הקטנה של סיריוס בלק וג'יימס פוטר.
רמוס לופין, שהיה המדריך הראשי, וגם הבן אדם הכי פחות משוגע בחבורה שלהם בלי ספק, נשען על עץ וקרא ספר, או לפחות ניסה לקרא ספר, כי ג'יימס פוטר לא הפסיק לדקור אותו עם עיפרון ולזרוק עליו אגוזים.
סיריוס נראה משועמם מהחברים שלו, והוא בחן את כל החצר, עד שהוא נתקל בי שטוב, פחות או יותר בהיתי בהם, והוא נופף וקרץ לי, ואני באלגנטיות הרבה שלי הסמקתי והרכנתי את הראש.
"זואי, מי גורם לך להסמיק ככה?" רייצ'ל שאלה אותי בקול שובב ומיהרה להרים את ראשה, להסתכל מי 'גורם לי להסמיק ככה'.
"לא! סיריוס בלק? מתי דיברת איתו?"
למזלי, לא הייתי צריכה להשיב לה, כי בדיוק אז ליאם קם והכריז שהוא 'מת מרעב', ואני מיהרתי לקום ולרוץ לידו, הכל, רק כדי להתחמק מרייצ'ל.
"היי, זואי, בקושי דיברנו מתחילת השנה," הוא אמר ושם את זרועו על כתפי, ואני כרכתי את ידי סביב מותניו.
אפשר להגיד שליאם היה החבר הכי טוב שלי, אחרי אנה ורייצ'ל, כמובן.
הקשר שלנו קצת התנתק במהלך החופש, ומתחילת השנה לא דיברנו הרבה.
"היי, אתה זה שהיית עסוק בקווידיץ' ולימודים מתחילת השנה," הזכרתי לו.
"ווא, לימודים בבית ספר, מוזר אהה? אבל מצטער, אני צריך לשמור על המקום שלי כראשון בכיתה."
"שקר!" אמרתי, אבל לא נשמעתי תקיפה במיוחד כי צחקתי.
"אוקיי, אז אולי לא ראשון בכיתה, אבל מה את מתייחסת לקטנות?"
"סליחה, אתה צודק," התנצלתי וניסיתי להשמע הכי רצינית שאני יכולה.
"והקווידיץ' זה לא אשמתי, ג'יימס לא נותן לנו רגע אחד של מנוחה," הוא אמר וגלגל את עיניו. "אין לכם סיכוי מולינו," הוא השתחצן.
"אני אגיד לנבחרת, כי אני לא בתוכה, ובבקשה אל תתחיל עם זה, כי נמאס לי כבר מההרצאות של אנה," הזהרתי אותו.
"אוקיי, איך שאת רוצה, אבל לפחות תבואי איתי היום להתאמן? בבקשה?" הוא עשה את הפרצוף המתחנן הכי חמוד שלו, והייתי חייבת להסכים.
"טוב, בסדר, אני אבוא איתך," אמרתי בחיוך.
"את פשוט לא עומדת בקסם שלי, נכון?"
"בדיוק, עלית עליי," צחקתי והוא נתן לי נשיקה על הלחי והלך לשולחן גריפינדור, ואני הלכתי לשולחן של רייבנקלו.
"תהיי מוכנה בשש!" הוא קרא אליי ואני הסתובבתי אליו וחייכתי.
ברגע שהתיישבתי רייצ'ל התנפלה עליי.
"בריצינות, זוו, גם סיר..."
"רייצ'ל, בפעם האלף, אל תקראי לי זוו, השם שלי מספיק קצר גם ככה," אמרתי בכעס.
"אוקיי, סליחה, זוו," היא אמרה בחיוך.
"ברצינות, ריי," החזרתי לה.
"אוקיי, הבנתי, זואי," היא אמרה.
"מעולה," עניתי ולקחתי את הקערה של הסלט.
"אז, זואי, מה שהתחלתי להגיד, גם סיריוס בלק וגם ליאם? את פשוט מגנט לחתיכים, אהה?"
"אין סיריוס בלק, רייצ'ל," מיהרתי להרגיע אותה לפני שתעשה מזה סיפור. "וליאם לא... חתיך."
"את רצינית?" אנה הצטרפה לשיחה שלנו, "אם הוא לא היה דלוק עלייך, לגמרי הייתי מתחילה איתו."
"הוא לא דלוק עליי," גלגלתי את עיניים והסתובבתי לשולחן של גריפינדור.
"הוא ישב שם ודיבר עם ג'ייסון, וכשהסתכלתי עליו, יכולתי לראות למה הבנות חשבו שהוא חתיך.
היו לו תווי פנים מאוד... גבריים, עם אף ישר ונוקשה, פה דק, שיער בלונדיני קצוץ ועיניים גדולות בצבע חום דבש.
הוא היה גבוה, עם כתפיים רחבות, שמתאימות בדיוק לשומר קווידיץ'.
"אוי לא, אל תגרמו לי לחשוב על זה!" הסתובבתי בחזרה לשולחן וניערתי את ראשי, מנסה להוציא את המחשבה.
"עכשיו אני אתחיל לחבב אותו ונהפוך לזוג ונריב וכל החברות בינינו תיהרס וכל בית גריפינדור ישנא אותי, אז רייבנקלו יחזירו להם ו..."
"מרלין, זואי תרגעי!" אנה ציחקקה.
"שום דבר מזה לא יקרה!" רייצ'ל הוסיפה ומזגה לי כוס מים.
"פשוט תשכחי שאמרנו את זה, אוקיי? סתם רצינו לעצבן אותך, לא להכניס אותך ללחץ."
"לא, ברור שלא, הכל בסדר," אמרתי ולגמתי מהמים.
"יופי, אז מה את לובשת לדייט שלכם היום?"

יצאתי מחדר המועדון בשבע וחמישה, וליאם חיכה שם, נשען על הקיר ובוהה בנשר על הדלת של חדר המועדון, אנשים לא מרייבנקלו, שנקלעו במקרה למסדרון שלנו קרא לו השנר המפולחץ המלחיץ.
"סופסוף, חשבתי שהחלטת להשאר ולמרוח לק או משהו, נסיכה," הוא אמר ואני חייכתי, לא יכולתי שלא.
הוא התחיל לקרא לי ככה כשהוא שמע את רייצ'ל, את אנה ואותי מנהלות שיחה שלמה על לק בצבע אפרסק.
"נראה לך? בחיים לא. שאני אפסיד פגישה איתך?"
"וואו, הנסיכה מתאהבת באחד מפשוטי העם?"
"אתה אמרת בעצמך, אני פשוט לא עומדת בקסם שלך."
הוא חייך ונכנס לחדר ההלבשה ויצא עם שני מטאטאים ביד אחת, ועם הקופסא של הכדורים של הקווידיץ' ביד השנייה.
"נו, בוא נראה מה את שווה," הוא אמר והוציא את הקואפל, זרק אותו אליי ואז עלה על המטאטא ועף לכיוון החישוקים.
עליתי גם אני על המטאטא ועפתי לקראתו.
עפתי מסביבו, קודם כל נהנית מהקסם שבטיסה על מטאטא, ויותר חשוב, מבלבלת אותו.
כיוונתי את היד עם הקואפל לחישוק הימני.
ליאם טס לכיוון הזה, ואני זרקתי את הכדור לחישוק השמאלי ו... קלעתי.
"וואו, נסיכה, ממש השתפרת," הוא זרק אליי את הקואפל בחזרה.
"על מה אתה מדבר? כאילו שלא ידעת שאני עומדת לעשות את זה!"
ליאם היה אחד השומרים הכי טובים שהיו לגריפינדור, הוא היה בנבחרת מאז השנה השנייה שלו, וג'יימס פוטר בחיים לא היה מוותר עליו.
"אוקיי, יכול להיות שקצת וויתרתי לך."
"קצת?"
הוא משך בכתפיו והסתובב מסביב לחישוקים.
"נו? ממשיכים או לא? הפעם אני לא אוותר לך, תאמיני לי."
הסתכלתי עליו בחשדנות ואז זרקתי את הקואפל, והוא עצר אותו בקלות.
אחרי שעה וחצי שהיינו באוויר, הצלחתי להטביע אולי עשר פעמים, ואני כמעט בטוחה שבשלוש מהן הוא אפילו לא ניסה.
ירדנו מהמטאטא רק אחרי שקלטנו שזב כבר הרבה אחרי כיבוי אורות.
"תביא, אני אשים את המטאטאים בחדר הלבשה," אמרתי והושטתי את היד, והוא נתן לי את המטאטא שלו.
לקחתי את המטאטאים לחדר ההלבשה, אבל כשפתחתי את הדלת גיליתי שמישהו עמד שם עם הגב אליי והחליף חולצה.
"אוי אלוהים, מצטערת", אמרתי והתכוונתי לצאת, אבל אז הוא הסתובב אליי, ומי זה יכול להיות חוץ מסיריוס בלק?
"אנחו אי פעם ניפגש כששנינו לבושים?" שאלתי אותו בזעף, אין לי מושג מאיפה היה לי האומץ להגיד משהו בנימה כזאת לסיריוס בלק.
"היי, זה חדר הלבשה, כמו שאת רואה, אני מתלבש", הוא אמר והצביע על פלג גופו העליון, שהיה חשוף.
כשפגשתי אותך בפעם הראשונה... טוב, אם למדת, אני לא למדתי את החומר הזה כשהייתי בשנה שישית", הוא אמר, וידעתי שאני מסמיקה.
"בכל מקרה, את לא חושבת שזה מוזר שאני יודע איך את נראית בלי חולצה, אבל אני לא יודע את השם לך?" הוא שאל, ושמחתי שהחדר הקטן חשוך ושהוא לא יכול לראות את הפנים שלי, שהייתי בטוחה שאדומות לגמרי.
"אני זואי, זואי ווילקס", אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה.
"אני סיריוס, סיריוס בלק", הוא לחץ את ידי.
אין לי מושג למה הוא הציג את עצמו.
היה לי ברור שהוא יודע שאני יודעת מי הוא.
"אז, זואי, מה מישהי כמוך עושה פה כל כך הרבה זמן אחרי כיבוי אורות?" הוא שאל כשסידרתי את המטאטאים.
"התאמנתי."
"התאמנת? במה?"
"קווידיץ," עניתי, ולא היה לי מושג לאן אני מכניסה את עצמי.
"את משחקת קווידיץ'? לא היית בנבחרת שנה שעברה, נכון? הייתי זוכר אותך," הוא אמר בחיוך.
"לא, אני לא רוצה להיות בנבחרת", אמרתי וסגרתי את התיק.
"אההה, את לא מספיק טובה", הוא אמר והנהן, כאילו הוא משתתף בצערי.
"מה זה אמור להביע?" שאלתי אותו ושמתי את ידיי על מותניי.
"לא, כלום, פשוט שאם היית יכולה להתקבל לנבחרת, אז בטח היית עושה את זה", הוא אמר בתמימות.
"אמרתי לך, אני יכולה", אמרתי בכעס, מתעלמת לגמרי ממה שאמרתי לעצמי ולאנה בכל פעם שהנושא עלה.
"אז תוכיחי."
"להוכיח איך?"
"תתקבלי לנבחרת של ריינבקלו", הוא משך בכתפיו.
"אין בעיה, אני אתקבל ל... רגע, מה?" עצרתי את עצמי בזמן, לפני שאני אסתבך במשהו שאני ממש לא רוצה להכנס אליו.
"אני לא יכולה להיות בנבחרת," אמרתי לו בהחלטתיות.
"למה לא?"
"כי יש לי... דברים לעשות."
"אה כן, כמו מה?" הוא שאל בחיוך מתריס.
"כמו... שיעורי בית," מיהרתי להמציא משהו, וידעתי שזה נשמע ממש רע.
"מצטער, שיעורי בית אף פעם לא עצרו אותי, זה לא תירוץ," הוא אמר בהחלטיות.
הוא הסתכל עליי במבט לגלגני, עד שהייתי חייבת להראות לו שהוא לא תמיד צודק.
"בסדר, אני אעשה את זה," אמרתי וזקפתי את ראשי.
"מעולה," הוא אמר ולבש את החולצה שלו.
"היי, אם אתה צוחק עליי על הקווידיץ' שלי, למה שאתה לא תנסה להתקבל לנבחרת של גריפינדור?" שאלתי לפני שיצא מהחדר.
"אהה, אני לא מספיק טוב," הוא חייך ואז יצא וסגר את הדלת, משאיר אותי (עוד פעם) בלי מילים.
"ראיתי הרגע את סיריוס בלק יוצא מפה?" ליאם נכנס ושאל.
לא עניתי לו, אלא רק לקחתי עוד פעם את המטאטאים מהארון.
"מה?" הוא שאל, מרים גבה כשהושטתי לו אותם.
"אני צריכה להתאמן, אחרת אני לא אתקבל לנבחרת," אמרתי והמשכתי ללכת, בלי לחכות לתגובה שלו או לחקירה שלו.
וכשעליתי עוד פעם על המטאטא, ראיתי את סיריוס בלק מלמטה, מסתכל עליי בחיוך לגלגני, והייתי צריכה לעצור את עצמי מלזרוק עליו את הקואפל ואולי להרוס קצת את הפרצוף שלו, למחוק לו את החיוך הלגלגני מהפנים.

הפרק הקודם		הפרק הבא