עיניים

בתוך שניות היריד התרוקן מאנשים שרצו לכל עבר והפכו בדרכם את הדוכנים,האוהלים וכל מה שחסם אותם מלהגיע למקום בטוח.
רציתי גם אני לברוח, אך הרגליים שלי לא הקשיבו לי כלל. 
הן פשוט קפאו.
עברו כמה דקות שבמהלכן האש כבר הגיעה לתוך הכפר והתקרבה לנקודה בה עמדתי.שמתי לב אליה רק במעורפל, את מוחי הציפו תמונות מהפעם הקודמת שהפורעים הגיעו.
זכרתי בעיקר צרחות, כמו היום, אש ויציאה מבוהלת ממערה כשהם הסתלקו. כשחזרנו אז הבייתה, הוא היה שרוף לגמרי ולאורך כל הדרך היו אנשים פצועים וגופות.הפורעים ההם לקחו הכל: אוכל, כסף בגדים, אפילו חיות, (מרלין יודע איך הם סחבו אותן איתם על הסוסים בלי להשתגע-החיות של הכפר מפונקות מאוד...) והשאירו אותנו לקפוא למוות בקור.

"טרה!" צרח פתאום קול מאחורי והצליח להעיר אותי מההלם.
הסתובבתי לכיוונו וראיתי את אריאנה בבגדים קרועים ופנים שחורים מעשן.
"מה עובר עלייך?!רוצי!" היא קראה ודחפה אותי בכח.
למזלי באותו רגע הרגליים שלי כן הקשיבו (כנראה שלאריאנה יש השפעה מיוחדת על אנשים-ע"ע אלסנדרו) והצלחתי לקרטע בעקבותיה.
"למה לא ברחת?" היא שאלה, מתנשמת, כשהצרחות מאחורינו נחלשו קצת.
"לא הצלחתי...הגוף שלי ננעל..." פלטתי תוך כדי ריצה.
חלפנו מול עוד כמה בניינים הרוסים ואז היא פתאום עצרה, תפסה בכתפיי וניערה אותי,מכריחה אותי להסתכל לתוך עיניה הכחולות.
"טרה,תקשיבי טוב. את חייבת לצאת מכאן. לכי לאלביון ותזעיקי עזרה אם תוכלי. בכל מקרה אל תחזרי לכאן לבד. זה מסוכן מדי." פקדה עליי.
"מה?אבל מה עם אבא אמא ואלסנדרו? הם גם ברחו?" אבל השאלה האמיתית ששאלתי ניבטה מעיניי. 'הם חיים?'
היא הסבה לשנייה את מבטה בחוסר נוחות ומלמלה משהו כמו "הם יהיו בסדר..." מתחמק.
הנהנתי בחוסר ברירה והסתכלתי עליה חוזרת לכפר. 
אני נותרתי מחוץ לכפר,בשדה בר שהתחיל לקפוא. חתכתי את העשבים שעמדו בדרכי בזמן שרצתי ונכנסתי בהקלה לביטחון של היער. אך עדיין הכל יחסי, כי אם לא נזהרים אפשר בקלות להיאבד או להיטרף בידי זאבים.
גיששתי קצת בחושך עד שמצאתי שביל נוח להליכה בין העצים והתקדמתי בו בזהירות. הדבר לקח זמן,אבל לאט לאט הבנתי עד כמה המצב שלי עגום: אני לבד,באמצע שום-מקום,בלי יכולת לחזור והמשפחה שלי לכודה בכפר ויכול מאוד להיות שהם מתו.
הדמעות התחילו לרדת מעיני מייד באופן בלתי רצוני ואילצו אותי להאט.
את שארית הדרך אני לא ממש זוכרת חוץ מזה שלא הפסקתי למעוד על שורשי עצים ולהישרט מכל ענף בדרך.הצללים המרוחקים של התנים גם כן לא עזרו הרבה.
כשהשמש זרחה לבסוף הייתי אסירת תודה ומותשת. 
אך אז גם הבנתי שהשביל היה בעצם ירידה לנהר, מה שיכל מאוד לעזור לי אם היתה דרך כלשהי לעבור אותו - ולא, לא היתה שום דרך. הוא היה עמוק ורחב מידי.
רכנתי אל המים הקפואים ושתיתי עד כמה שיכולתי, מבלי להתפוצץ ובלי להקפיא לעצמי את הגרון, אך כנראה התקרבתי יותר מדי למים כי בגאונותי הרבה הצלחתי איכשהו ליפול לתוכם.

הפרק הקודם		הפרק הבא