מאחורי הקנבס

הימים האלה, שפעם נראו קשים למדי, פשוט היו הכנה למה שמצפה לי בעתיד, כמו שיעור היסטוריה, רק חי וקיים. לפחות עכשיו זה נראה ככה. הכל השתנה מאז אותה שנה ראשונה בכיתה א'. הכל! לאן נעלמו הימים האלה?

כל זה עבר לי בראש, בזמן שהתזתי כתמי צבע כהים על הבד, מבטא את הכעס שלי בתוכו. זאת הייתה הדרך שלי להתמודד, מה גם, שציור היה הדבר היחיד מהעבר שעוד הרשו לנו לעסוק בו. השאר היה שייך להיסטוריה. להיסטוריה של כולם, מלבדי. אבל ככה זה, הזמן עובר, יום רודף יום, וכולם שכחו, לא זכרו את זה, לא זכרו דבר. אבל אני, אני לא אשכח את היום האחרון לכיתה א', איך נכנס הקצין לכיתה ואמר לכולנו: "עידן חדש בפתח, היום, נעבור בכל בית ונאסוף כל חפץ שלא ראוי להמשיך לעידן הטכנולוגיה המתקדמת שלנו, כדוגמת: מחברות, ספרים, עיפרון, עט, טלוויזיה, ועוד, אנו מבקשים מכולכם ללכת הביתה, להוציא את כל הדברים ולשכוח." למילה האחרונה שאמר היה כוח בלתי רגיל, כבר אז ידעתי את זה, רק לא ידעתי כמה. זה התגלה לי רק לאחר שנים רבות.

הפרק הקודם