אחותו של הארי

הארי היה בשוק מהגילוי המרעיש. הוא התמוטט על הספה ולמשך כמה דקות לא הוציא מילה. "אם אתה רוצה אני יספר לך את כל הסיפור מההתחלה." אמרה לולה והארי הנהן בראשו לאות כן.

לולה פתחה בסיפורה, "אני הייתי בערך בת שנה כשאתה נולדתה אולי קצת פחות בכל אופן היית ילד מאוד שובב. אהבת להשתולל ולשחק. הימים היו הימים שזה שאין להגיד את שמו עלה לשילטון וההורים שלנו מאוד דאגו לנו אז אני הייתי בעיקר אצל סיריוס. אתה בטח לא מכיר אותו אבל זה היה חבר מאוד טוב של אמא ואבא."

"אני זוכר את סיריוס שמעתי עליו" קטע אותה הארי. היא המשיכה בסיפורה, "בכל אופן בלילה שההורים נרצחו הייתי אצל סיריוס, הוא הרגיש שמשהו לא כשורה והלך איתי לאיזה מערת מסתור של אחד שקראו לו אני חושבת.... פיטר פטיגרו אם אני לא טועה. הלכנו למערה ולא ראינו שם אף אחד, המקום היה מסודר נראה כאילו הפיטר הזה פשוט החליט לקום וללכת. סיריוס התחיל לדאוג ראיתי בפנים שלו חשש גדול לגבי אותו פיטר. סיריוס אסף אותי בידיו ורץ לאופנוע שלו, הוא קשר אותי בתוך הסירה הקטנה שהיתה ליד האופנוע וטס לבית של אמא ואבא."

לולה נשמה במהירות וג'יני נתנה לה כוס מים. לאחר כמה לגימות המשיכה לולה בסיפורה, "כשהגענו לשם הבית היה מפוצץ..." לולה לקחה כמה נשימות היה לה קשה לשחזר את אותו ערב נורא. "סיריוס הנחית את האופנוע במהירות וטס לבית, ראיתי את... ראיתי אותם מתים דוממים עם עיניים פקוחות...."

לולה התחילה לבכות. "היה שם המון הרס ובלגן. ואתה אתה הארי שרדת איך שהוא את הפיצוץ סיריוס לקח אותך בידיו ונתן לי להרגיע אותך אתה בכית.. ובמקום להרגיע אותך אני התחלתי לבכות יחד איתך. לבסוף מישהו ענק דיבר אם סיריוס משהו על דמבלדור והוגוורטס, סיריוס נתן לאותו אחד את האופנוע שלו ומאז לא ראיתי לא אותך ולא את סיריוס."

"רגע" אמר הארי "איך הגעת אל משפחת רוברטס?" "הם אמרו לי שהם מצאו אותי על מפתן ביתם והם החליטו לגדל אותי."

"איך גילית ששאת מכשפה?" שאל רון. "זה הגיע בגיל 7 התחלתי לעשות כל מיני דברים מוזרים ובגיל 11 קיבלתי את המכתב להוגוורטס."

"אבל לא ראיתי אותך מעולם במסדרונות" אמר הארי. "זה כי לא הסכמתי ללכת לשם, משהו בי לא נתן לי ללכת."

"טוב זה מספיק להיום" קראה גברת וויזלי, "כולכם זקוקים לשינה, לולה את רוצה לישון עם ג'יני והרמיוני?" "באמת שלא אכפת לי ואני גם מצטערת שנפלתי עליכם ככה." "שטויות" אמרה גברת וויזלי במבט אימהי "את מוזמנת תמיד." "תודה" אמרה לולה והרמיוני נתנה לה את אחת הכותנות שלה. 

"גברת וויזלי," אמר לפתע הארי, שהתקשה להתאפק. "אולי הדוויג הגיעה במקרה עם מכתב בשבילי?" 

"הדוויג יקירי?" אמרה גברת וויזלי בפיזור נפש, "לא... לא, לא קיבלנו בכלל דואר." רון והרמיוני הביטו בארי בסקרנות. הארי השיב להם מבט הרה משמעות ואמר, "זה בסדר מצידך אם אלך לזרוק את החפצים שלי בחדר שלך, רון?" 

"כן.. ונראה לי שאני יבוא איתך," אמר רון מייד. "הרמיוני?" 

"כן," היא אמרה מהר, ושלושתם יצאו מהמטבח ועלו במדרגות. "מה קרה הארי?" אמר רון, ברגע שסגרו מאחוריהם את דלת עליית הגג. "משהו שלא סיפרתי לכם," אמר הארי. "ביום ראשון, כשהתעוררתי בבוקר, הצלקת שלי שוב כאבה." 

"אני בטוח שהוא לא היה בדרך פריווט," אמר הארי. "אבל חלמתי עליו.. ועל פיטר אתם יודעים, זנב תולע. אני כבר לא זוכר הכל, אבל הם רקמו מזימה להרוג מישהו."

הפרק הקודם		הפרק הבא