שומר אחותי

המוח שלי קפא.

לא ממש יכולתי לחשוב. זה הפחיד אותי.

אבל למרות כל הבלבול ידעתי מיד מה הגורם לזה: האלכוהול.

לפיות האלכוהול תמיד גרם בלבול יותר גדול מאשר לבני אדם פשוטים, הוא סחרר אותנו, גרם לנו הנאה צרופה שנעלמה שניה אחרי שהופיע והשאירה אותנו משתוקקים עד אין סוף לעוד.

בקיצור, רעל.

רעל שהיה מסוגל לחשוף את הסיבה שבגללה הפכו אותך לפיות, וזה רק ההתחלה.

לכן שום דבר לא הפתיעה אותי כשאמרתי, בלי טיפת מחשבה קודמת,

"מייק, אני צריכה לספר לך משהו"

דממת מוות שהשתררה בחדר, ג'ון נאבק בעצמו, זה היה מעורר רחמים כמעט. איך במשפט אחד יכולתי להרוס את חייו. את כל מה שבנה והשיג. הייתי חייבת לשלוט בעצמי.

ג'ון כבר כמעט ירד למטה, לא רוצה לאבד אותי. מה שיקרה בטוח עם אספר.

אני לא רוצה לאבד אותו. אני לא יכולה לאבד אותו.

בעזרת הרבה מאמץ הצלחתי לגעת מעל לקצה האלכוהול. נשמתי לרגע את ריח האוויר, מתכווצת לריח המשקה החריף אך עדיין מצליחה להבחין בריחו הקלוש של ג'ון שלמעלה, כמה חבל שחוש הריח שלי לא כמו שלו.

אבל זה הספיק.

הראש שלי התנקה דיו, כדי שריחו של ג'ון יחדור אלי, יראה לי את מה שאני לא רוצה לאבד.

ידעתי מה אני צריכה לעשות, משהו שאפילו יהיה די נכון, רק לא לגמרי, משהו שאפילו אני לא בטוחה בו.

"מייק, אני אוהבת אותך"

המשפט יצא מפי בהיסוס יותר מכפי שהתכוונתי אבל מייק האנושי לא שם לזה לב.

בתוך כל סחרור האלכוהול בראשו המשפט שזה עתה אמרתי סחרר אותו עוד יותר.

"גם אני אוהב אותך" הוא אמר, יותר מתוך אינסטינקט מאשר מתוך רגש אמיתי, אבל זה היה בסדר.

הוא היה שתוי.

אני בטוחה שכשתחזור אלי שפיותו יעריך יותר את מה שאמרתי, אולי לצערי.

ובכל זאת, נשמתי לרווחה, הסכנה חלפה, אני לא שתויה יותר ויצאתי מהעניין בכבוד, אין לי מה לדאוג.

לא הבנתי כמה טעיתי עד ששמעתי את נשימותיו המפוחדות של ג'ון.

הפרק הקודם		הפרק הבא