אלבוס פוטר ושרביט הבכור

לשמחתו של אלבוס, הגיע יום חמישי. כבר בבוקר השתפר מצב רוחו של אלבוס, ברגע שהגיע ינשוף מהוריו. הוא פתח את הקלף וקרא:

אלבוס היקר,
אני ואמא שלך שמחים לשמוע שאתה מצליח בלימודים, למרות שזה לא מפתיע אותנו.
אין לך מה לדאוג בקשר לשיבוץ שלך, גם ג'יימס יבין עם הזמן שלא כולם מתאימים לאותו בית, ושאי אפשר לומר שבית מסוים טוב יותר מאחרים.
אל תתייחס למה שהדוד רון אמר על סקורפיו. הסיבה לכך שהוא אמר את זה היא שאני והדוד רון מסוכסכים מאוד עם אביו של סקורפיו. כנראה שלעולם לא נוכל להשלים עם אביו, כי הוא עשה כמה דברים רעים מאוד בעברו. הסיבה היחידה שאני מספר לך על כך, היא שאני יודע שאתה חכם מספיק כדי לא להשמיע את הדברים האלה באוזנו של סקורפיו. אבל כל זה לא אמור להפריע לחברות שלך איתו. האדם החכם ביותר שהכרתי בחיי אמר לי פעם, שזה לא משנה לאיזה מעמד אדם נולד, אלא מה קורה איתו כשהוא גדל. לפיכך, זה לא משנה מי אביו של סקורפיו, אלא רק מיהו סקורפיו בפני עצמו, ואני סומך עליך שתמצא את התשובה הנכונה לשאלה הזאת.
נ.ב. אמא שלך הכריחה אותי להזהיר אותך, שלא תילחם בדו-קרב נגד תלמידים גדולים ממך.

נשמח לשמוע ממך בזמן הקרוב,
הוריך האוהבים.

אלבוס שמח שהוריו היו שלמים עם הדרך שבחר לו בימים האחרונים, לראשונה מזה שבוע, הוא הרגיש רגוע לחלוטין. אם לא להתחשב בהתרגשות מהמפגש הראשון של מועדון הדו-קרב, כמובן.
אחרי ארוחת הערב, אלבוס מיהר לסיים את השיעורים, וחזר לאולם הגדול.
היו שם כארבעים תלמידים, כולם היו גדולים מאלבוס בהרבה. לדאבונו, גם מקלגן היה שם.
פרופסור הרדי הגיע לקדמת הבמה.
"שלום לכולם, אני שמח לראות שהמועדון גדל השנה. כפי שלמדתם בשיעור תולדות הקסם, הדו-קרב עתיק כמעט כמו עולם הקוסמים עצמו. מאז נולד, הוא תמיד משך אליו קוסמים נלהבים מכל העולם. עבור רובם, זהו שעשוע, מפלט מלחצי היומיום ותחושת פורקן. אחרים עלולים לחוש שה"אני" שלהם עומד על כף המאזניים, שזהו אמצעי קיום, מאבק לחיים או למוות. ברוכים הבאים לעולם הדו-קרב."
"הדו-קרב מחולק לשלושה חלקים - הפתיחה, מהלך הדו-קרב והסיום. במפגשים הקרובים נדבר על פתיחות. יש האומרים שזהו השלב החשוב ביותר. רבים מהקרבות, גם כאשר הכוחות שקולים, מוכרעים כבר בשלב הפתיחה. כאשר אתם בשלב הפתיחה יהיו לכם שתי מטרות אסטרטגיות. הראשונה, להוציא את היריב מכלל תפקוד. זה יכול להיות על ידי פריקתו משרביט, שיתוקו, ובנסיבות מסויימת - הריגתו של היריב."
הדממה הייתה מוחלטת, אלבוס היה בטוח שגם תלמידי השנה השביעית נבהלו.
"במקרה שמטרה זו מושגת במלואה, אין בעצם מהלך דו-קרב, אלא הדו קרב עובר מיידית לשלב הסיום, בייתרון ברור שלכם.
המטרה השניה של שלב הפתיחה היא הכרתו של היריב, מהו סגנון הלחימה שלו - מתגונן או מתקיף? באיזה סוג של קסמים הוא משתמש? אם תחליטו לשים דגש על המטרה הזו, יהיה עליכם לתת ליריב את הבמה ולהתגונן במידה הכי בסיסית, כדי לחשוף את הטכניקה שלכם כמה שפחות. אם מטרה זו תושג, היא תצעיד אתכם ביתרון אל תוך שלב מהלך הדו-קרב, שבו תתחילו להתקיף גם אתם בקסמים היעילים ביותר נגד הקסמים וצורת הלחימה של היריב."
"קסם הפתיחה הראשון שנלמד יהיה פריקה משרביט. כולם להחזיק את השרביטים ולחזור אחרי: אקספליארמוס!"
"אקספליארמוס" חזרו כולם, כמה מהשרביטים של התלמידים הבוגרים יותר פלטו הבזק כחול.
הם חזרו שוב ושוב עד שכולם הצליחו ליצר את ההבזק הכחול. הרדי אמר להם להתחלק לזוגות. כמובן שאף אחד לא רצה להיות עם אלבוס, כי הוא היה צעיר מכולם לפחות בשלוש שנים. למזלו, בסוף הסכים תלמיד שנה רביעית מהפלפאף להיות איתו.
הם התאמנו אחד על השני, תחילה לסירוגין. התלמיד מהפלפאף הצליח כבר בניסיון הראשון לפרוק את אלבוס משרביט, ונראה היה שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא משתמש בלחש הזה. לאלבוס, לעומת זאת, לקח חמישה ניסיונות, עובדה שלא נעלמה מעיניו של מקלאגן, והוא צחק עליה עם חבריו.
כשהוא והתלמיד מהפלפאף התמודדו זה מול זה, התלמיד תמיד הקדים את אלבוס והשרביט היה נפרק ממנו בעוד הוא עדיין מבטא את הקללה. הוא פשוט עדיין לא היה מיומן וזריז מספיק עם השרביט. מקלאגן המשיך לצחוק עליו בקול, כל אימת שהרדי היה מתרחק. מקלאגן הצליח תמיד לגבור על יריבו שהיה גם תלמיד שנה שביעית. הוא ידע להפעיל את הלחש במהירות מדהימה, הרבה יותר מהר מבן זוגו מהפלפאף.
"אמרתי לך פוטר! זה לא מקום לתינוקות! חבל שאתה מבזבז את הזמן של בן הזוג שלך" אמר מקלגן בקול רם, כשפרופסור הרדי מסביר לתלמידים בצד השני של האולם איך לאחוז יותר נכון את השרביט. כל התלמידים שהיו סביבם צחקו.
אף אחד לא ידבר אלי ככה אמר קול בתוך ראשו של אלבוס, הוא הרגיש כאילו זו איזושהי ישות מסתורית שמשתלטת על ראשו.
"אם אתה חושב שאני כל כך חלש, בוא תילחם בי. אני אנצח אותך בכזאת קלות, שלעולם לא תעז לקרוא לי שוב תינוק!"
אלבוס היה המום ממה שאמר, הוא לא ידע איך זה נפלט לו. הוא הרגיש כאילו מישהו אחר השתמש בשפתיים שלו כדי לומר זאת, כאילו זה היה אותו קול, זר, שדיבר בראשו.
גם מקלגן נראה המום לכמה רגעים, אך אז עלה חיוך אכזרי על פניו. הוא התקדם לכיוונו של אלבוס, ודיבר בקול רם, כך שכל האולם יוכל לשמוע אותו.
"מר פוטר הזמין אותי לדו קרב, הוא מאמין בלב שלם שהוא כל כך מוכשר, שהוא יוכל להביס מדריך, הגדול ממנו בשש שנים"
כולם התקבצו סביבם, אך פרופסור הרדי לא אהב את מה שקרה.
"אני חושב שזה לא רעיון טוב, מר מקלגן"
"זכור לי שאמרת, פרופסור, שדו-קרב מקבל תוקף אם שני הצדדים מסכימים לערוך אותו"
"ואתה מסכים, מר פוטר?" שאל הרדי בפליאה.
הוא רצה להגיד בהתחלה שלא, הרי היה ברור מה יקרה אם ילחם בו.
הוא שולף את השרביט הרבה יותר מהר ממני, הוא מטיל את הקללה הרבה יותר מהר, הקללה שלו תפגע בי לפני שאספיק לבטא הברה אחת.
אבל מוחו כבר רץ קדימה.
אין לי שום דבר להפסיד. אני תלמיד שנה ראשונה, גם ככה כולם פה צוחקים עלי. לו יש המון מה להפסיד - את השם שלו, הכבוד שלו. אני לא יכול לאבד את מה שאין לי.
"אני מסכים" אמר אלבוס בתוקף. הוא עדיין תהה איך יוכל להילחם בו, אבל אז הדהדה בו שוב מחשבתו האחרונה, והוא הבין.
אני לא יכול לאבד את מה שאין לי.
הרדי סימן לתחילתו של הדו קרב. התגובה של מקלגן הייתה מיידית, אלבוס בקושי הספיק לשלוף את השרביט, כשהאור הכחול כבר יצא משרביטו של מקלגן. אך אלבוס, במקום לנסות להפיק איזשהו קסם הגנה נואש אחרון, עשה משהו שאף אחד באולם לא ציפה לו.
אלבוס זרק את שרביטו באוויר, כלפי מעלה. השרביט הסתחרר באוויר מול ראשו, בדיוק כשההבזק הכחול פגע בו. אך כלום לא קרה, לא היה לו שרביט ביד, וההבזק פשוט נכבה, בדיוק כשהשרביטו של אלבוס נחת שוב בתוך ידו.
מקלגן, שהיה המום ממה שקרה, ניסה להטיל שוב את הקללה מהר ככל יכולתו, אך הקללה הייתה כבר מוכנה על שפתיו של אלבוס, עוד כשמקלגן חשב שהקרב גמור.
"אקספליארמוס!"
ההבזק הכחול ניתז בידו של מקלגן. השרביט שלו הועף מידו במהירות, אך מקלגן, שלא היה מוכן לקבל תבוסה, צלל בעקבותיו. הוא קפץ בזינוק אדיר ימינה, ולרגע נראה היה שידו מתהדקת שוב על השרביט, אך ברגע האחרון החליק השרביט מידיו, ועף רחוק, נוחת בקצה האולם. מקלגן עצמו נחת על הרצפה בקול אדיר. הברך עליה נפל בוודאי כאבה לו, אבל אלבוס ידע שמרוב הכאב הצורם של התבוסה הוא אינו מרגיש אותה.
השתיקה שהשתררה באולם, הייתה גדולה מזו שנפלה בו בעקבות שיבוצו של אלבוס. הפרצופים ההמומים היו מאובנים כמעט. לרגע חשב אלבוס שהעולם עצר מלכת, אך אז קם מקלגן, מושפל ומובס, אסף את שרביטו ויצא מהחדר, בלי לומר מילה.
פרופסור הרדי היה הראשון להתאושש.
"אני חושב שכולנו למדנו כמה דברים חשובים על דו-קרב ממר פוטר הצעיר. הראשון - לעולם אל תזלזל ביריבך. השני - אין תחליף לחשיבה מקורית. השלישי - היתרון החשוב ביותר בדו-קרב הוא יתרון ההפתעה."
היה מדהים עד כמה דו-הקרב הזה שינה את מהלך העניינים בהוגוורטס. השמועה על כך פשטה בבית הספר כמו אש בשדה קוצים. מיותר לציין, שאלבוס הפך למנהיג חבורתו, ומאלפוי, קראב וגויל היו מתבוננים בו בהערצה ושואלים את דעתו בכל עניין. אפילו ג'יימס ויתר על גאוותו ולחץ את ידו של אחיו הקטן מול כל בית הספר בארוחת הבוקר שלמחרת.
"תראה מה זה," אמר לו ג'יימס "הצלחת להכניס לגורילה הזאת עוד לפני שלי יצא לעשות את זה. במגרש הקווידיץ' זאת אומרת.." הוסיף בתגובה למבטו השואל של אלבוס.
בסוף יום הלימודים הקצר של יום שישי, הלך אלבוס לבקתה של האגריד. האגריד הזמין אותו לארוחת ארבע באותו יום עוד לפני תחילת הלימודים. אביו אמר לו בסוד שלא יגיע רעב, מכיוון שהוא עלול למצוא חלק מהמאכלים של האגריד קשים לעיכול, או אולי ללעיסה.
הוא דפק על הדלת, ושמע נביחות וקול של צעדים כבדים. הדלת נפתחה, והמורה הזקן לטיפול בחיות הפלא עמד בפתח.
"בוא תיכנס אלבוס"
אלבוס נכנס, ושניהם התיישבו אל שולחן ענק בתוך הבקתה.
"אז, מה שלומך? חכה שם, באק, די באק!"
הכלב הכי גדול שאלבוס ראה בחייו עבר את האגריד וקפץ על אלבוס. בהתחלה אלבוס פחד, אך הכלב רק ליקק את פניו.
"זה שם זה באק," אמר האגריד, כאילו הוא מציג עוד אחת מהחיות שבשיעור "הוא לא כל כך צייתן, אבל הוא גם לא פחדן כמו שהיה פנג" עיניו של האגריד נצצו מדמעות. אלבוס ידע שפנג היה בעבר הכלב של האגריד, ואביו ייעץ לו שלא ידבר על פנג בנוכחותו של האגריד. עכשיו אלבוס הבין למה, אך למזלו האגריד מיהר להחליף נושא.
"שמעתי מכל שאר המורים שאתה ורוז אתם התלמידים הכי מוכשרים, נו זה הגיוני מאוד רק מלחשוב מי ההורים שלכם" הוא הוסיף בגאווה "אבל עליך שמעתי מפרופסור הרדי שאתה שם, במועדון הזה, ניצחת תלמיד שנה שביעית בדו-קרב קוסמים!"
"כן, זה נכון" אמר אלבוס בשקט "אבל כולם עושים מזה עניין הרבה יותר גדול ממה שזה באמת"
"אתה שם אל תצטנע, אלבוס!" אמר האגריד ודחף אליו קערה עם עוגיות ענקיות "אני בטוח שגם ההורים שלך הם גאים בך".
אחרי כמעט שעה, כשכיסיו של אלבוס כבר מלאים בעוגיות שהיה אמור לאכול, הוא קם ואמר להאגריד להתראות. האגריד ליווה אותו אל הדלת.
"נתראה בשיעור בשבוע הבא" אמר האגריד כשפתח את הדלת.
אך בדיוק כשעמד לסגור אותה, הבחינו הוא ואלבוס בשרת, ארתורן סטריין, שצעד בשקט אל תוך היער האסור.
"סטריין!" צעק לעברו האגריד בקול חזק "למה אתה שם הולך ליער? מסוכן שמה!"
אך סטריין רק סימן לו בידו שהכל בסדר, והמשיך אל תוך סבך העצים.
"מוזר, מילא הוא היה קוסם, אבל סקיב? לבד ביער האסור?"
"הוא סקיב?" שאל אלבוס.
"כן," השיב האגריד "להיות שרת זו לא עבודה מכובדת בשביל קוסם, אף קוסם לא יסכים לזה אלבוס."
"מעניין מה יש לו לעשות שם" תהה אלבוס.
"לא יודע, אבל כדאי לו שלא יפריע שם לאקרומנטולות"
אלבוס לא ידע מה זה אקרומנטולות, אבל הוא העדיף שלא לדעת מה הן, כל עוד יתאפשר לו.
הם נפרדו, ואלבוס שב לטירה.

בהתחלה אלבוס עוד נהנה ממעמדו החדש בבית הספר שזכה לו בעקבות הדו-קרב עם מקלגן. אך התהילה של אלבוס לא נגמרה בגבולות הטעם הטוב. דבק בו הכינוי 'פוטר המעניש' ובמהרה הוא גילה שכל בית הספר קורא לו כך מאחורי גבו. הקונצנזוס סבר שלא מומלץ להתעסק עם 'פוטר המעניש' ולהתגרות בו, כי אז אתה עלול למצוא את עצמך בצדו הלא נכון של דו-קרב מסוכן. בנוסף, מתיו ג'ורדן מגריפינדור, היה מוכן לספר לכל מי שמוכן לשמוע, שאלבוס פוטר הוא בעצם הילאי, שמשתמש בשיקוי פולימיצי כדי להיראות כמו ילד, ולתפוס עבריינים בסלית'רין בשעת מעשה.
גם פיבס המפחידן התגייס לשורות המעלילים, והיה מזמר לעיתים קרובות במסדרונות:

פוטר המעניש הוא הקוסם הכי מסוכן
מספרים שהוא בכלל ברח מאזקבאן
איתו בשום תנאי ומקרה אל תתעסקו
אחרת, על הרצפה גם אתם תתרסקו!

אך האדם שהכי סבל מהשמועות האלה לא היה אלבוס, אלא כמובן מקלגן. הוא לא העז יותר לדבר או להתקרב לאלבוס, אך אלבוס ראה שהוא שונא אותו שנאה עמוקה. מעמדו של מקלגן בסלית'רין התערער, ולעיתים קרובות היו צוחקים עליו בהקשר למה שקרה במועדון הדו-קרב.
"אל תדאג מקלגן," אמר תלמיד שנה שישית באחד הערבים, כשמקלגן נכנס לחדר המועדון "אתה יכול להיכנס, בדקתי שאין פה תלמידי שנה ראשונה, לא נשקפת לך סכנה."
כולם צחקו בקול ומקלגן העניק אגרוף לבדחן והסתלק מהמועדון, ככה התנהלו הדברים בשבועות הבאים.

הפרק הקודם		הפרק הבא