האחד באפריל

היא רצתה זאת. מאוד. יותר מכל דבר שרצתה בחייה, היא רצתה לדעת מה פרד ביקש ליום הולדתו, ורצתה לעשות הכל בשביל שאותה משאלה תתגשם. במקום לענות את מה שחשבה, היא נדה בראשה. לא.
"אם תגיד לי, היא לא תתגשם," היא מלמלה באותה רכות שבה הוא השתמש.
פרד פקח את עיניו, והעכבות הקטנים של הרצינות שהיו בקולו נעלמו. "יש בזה משהו. אני רוצה שהמשאלה הזאת תתגשם. אבל בינתיים, הגיע הזמן לעוגה." הוא חייך את החיוך הנצחי שלו שוב, והרמיוני היתה די בטוחה שהשינוי המהיר בקולו כאילו הכה כנגדה. 
"הו, רגע! יש לי מתנה בשבילך!" היא זינקה במורד המסדרון לעבר חדר השינה שלה, במקום בו השאירה את המתנה שלו לאחר עטיפתה אחר-הצהריים.
"יש לי משהו אחר לתת לך ולג'ורג' במסיבה בשבת, אבל אני לא יכולה פשוט לא לתת לך את המתנה ביום ההולדת שלך... רק אל תספר לג'ורג', כי הספקתי לקנות רק לו את המתנה..."
בעיניו של פרד, היה את המבט הזה שוב. המבט הזה שגרם לחדר האוכל שלה להיות חמים הרבה יותר.
"הרמיוני... לא היית חייבת לקנות לי כלום... זאת אומרת - יצאת איתי לארוחת ערב, הכנת לי עוגה, וביליתי את הערב שלי איתך. אני לא חושב שאני צריך משהו יותר מזה." הרמיוני הפכה עכשיו אדומה כוויזלית, ושיחקה בעצבנות במכפלת שרוול חולצתה.
"זה שום דבר, פרד. קדימה, תפתח אותה." היא אמרה בקוצר רוח.

ממתי לפרד וויזלי היתה ההשפעה הזאת עליה? מתי היא הסתכלה על שפתיו כאילו היו עשויות סוכר? ממתי הוא גרם לה לרצות ל - רק רגע! זה היה מטורף לחלוטין! הוא עמד שם, ידידותי ונפלא, והיא ישבה עם המחשבות הלא-כל-כך ידידותיות האלה על מה שרצתה שהמשאלה שלו תכלול. 

"... מסגרת לתמונה? אני... אני אוהב את זה...?" ספק-אמר-ספק-שאל.
הרמיוני צחקה. "זו לא בדיוק מסגרת רגילה ויומיומית לתמונה. זה טוב יותר. אתה מבין, היא למעשה זיכרון נייד. כל מה שאתה צריך לעשות הוא לחשוב על זיכרון שאתה רוצה לבקר בו שוב, והזיכרון מופיע ממש במסגרת. זה קסם מתקדם שגרם לי לחשוב עליך."
פרד בהה במסגרת בתשומת לב, ויחד, הם ראו בקצב מהיר, שלב אחר שלב, את אירועי הערב מהרגע בו פרד פגש בהרמיוני מחוץ לחנות עד לרגע בו הרמיוני הושיטה לו את המתנה.
"הרמיוני! זה נפלא!"
היא שלחה אליו חיוך קורן ומרוצה מכך שאהב את המתנה, והגישה לו חתיכת עוגה גדולה.

"אני חושבת שאני צריכה להתוודות לגבי משהו..." פתחה הרמיוני.
בעיניו שוב הופיע ההבזק הארור ההוא. הפעם הוא היה קריא יותר... ונראה נורא, כמו מעין תקווה שריצדה בעיניים הכחולות והמדהימות האלה שהיו לו.
"כן...?" הוא שאל, קולו חלש ומעט צרוד.
קולו גרם לה לרעוד. "הממ... העוגה. לא הכנתי אותה בעצמי. קניתי אותה. אני טבחית נוראית, פחות או יותר." אמרה, מנסה לאלץ את עצמה לשמור על נימת קול קלילה.
"בסדר... טוב, בכל מקרה, היא נראית טעימה." הוא החל לאכול את העוגה וחייך אליה.

היא איבדה הכרה כרגע? הרמיוני גריינג'ר לא מאבדת הכרה.

"אה... הרמיוני, את בסדר?" שאל פרד.
"אה, כן! מצטערת, חלמתי בהקיץ, אני מניחה." היא הודתה כשסומק התפשט על פניה.
חיוכו של פרד היה אכזרי לחלוטין עכשיו. "חלמת בהקיץ, את אומרת? ומה בדיוק היה נושא החלום בהקיץ הזה שלך?" שאל, נימת קולו מרמזת מעט, והרים גבה. למרות שלא חשבה שדבר כזה אפשרי, צבע הסומק על לחייה נעשה עמוק יותר.
"אה, הממ, שום דבר. באמת. רק... עבודה ו - אה - כל זה..." השיבה במבוכה.
"זה היה על ברנש מסוים, גריינג'ר?" לחש, פיו קרוב לאוזנה - מה שבהחלט לא עשה חסד עם עצביה. אבל היא החליטה שהיא צריכה להתייחס לעניין בקור רוח. כך או כך, היה זה ביתה שלה, וידה היא זו שהיתה על העליונה במקום הזה. היא היתה ילדה גדולה עכשיו, וידעה איך לשחק במשחק הזה.
"בסדר, פרד. תפסת אותי. זה היה על נער. נער מקסים ונפלא בהחלט, שהייתי מאוהבת בו נואשות במשך שנים. למרבה הצער, לא סיפרתי לו מעולם, ואני נאלצת לעבוד עם כל החלומות עליו." קולה של הרמיוני התייצב כעת והפך ללחישה שלא סטתה ממסלול הקירוב שפרד סלל למענה.
"ובכן, יקירה, חוששני שאת צריכה לספר לו. תהפכי את החלומות האלה למציאות." הוא מלמל ישירות אל אוזנה, שפתיו נושקות לתנוך שלה כשדיבר אליה, ויצרו רגשות שהרמיוני בכלל לא היתה מודעת לקיומם.

"הו, פרד! אתה באמת חושב שצ'ארלי מרגיש ככה?" שאלה הרמיוני, וחיוך זדוני נמתח על פניה כשדיברה.
פרד נסוג לאחור, עיניו כהות, כועסות. "צ'ארלי? בחיי, הרמיוני, איזה מין משחקים את משחקת? הזמנת אותי לארוחה באחת המסעדות הטובות ביותר בסביבה, קנית לי את העוגה ואת המתנה הארורה והמדהימה הזו, ונתת לי לחשוב... נתת לי לחשוב שאת מרגישה כלפי משהו - רק כדי שתוכלי לשאול אותי אם צ'ארלי, האח הארור שלי, מרגיש כלפייך משהו. איזה מין אדם מזורגג יעשה את זה למישהו ביום ההולדת שלו, הרמיוני? אולי את לא יודעת שהייתי דלוק עלייך מאז השנה השישית, אבל היית חייבת לפחות לנחש שהיה משהו!"

לאחר שהטיח בה את הווידוי, הרמיוני לטשה בו מבט בעיניים פעורות ופה פתוח לרווחה. "פרד... אני..." 
"תשכחי מזה. תודה על הארוחה. תגידי לצ'ארלי שאת אוהבת אותו; אני בטוח שהוא ירגיש כמוך. הוא משוגע אם לא. אני מוכרח ללכת." ובאומרו זאת, הוא הלך. פשוט ככה. זה בהחלט לא היה הסיום שהרמיוני ציפתה לו הערב.

בנקודה זו, היו לה שתי אפשרויות. האחת היתה להמשיך הלאה ולעשות דבר בנוגע למה שהרגע קרה. להעמיד פנים שפרד לא התוודה בפניה כלל; להעמיד פנים שלא אמרה לו שהיתה מאוהבת באחיו, אף על פי שהיתה זו בדיחה בלבד. השנייה היתה למצוא אותו, להסביר לו שזו היתה בדיחה ושלא היו לה אף רגשות מסוג כזה לצ'ארלי. כך או כך, היא תיאלץ להתייחס לווידוי שלו, מהסיבה הפשוטה שלא היתה כל דרך להעמיד פנים שהוא לא אמר דבר.

היא נאלצה לחשוב. היא נאלצה להבין מה היא רצתה לעשות. האם רגשותיה היו כשל פרד?
לא. היא היתה בטוחה בכך שהרגשות שלה כלפיו לא היו חזקים. אבל הוא היה מצחיק, והיא נהנתה איתו כל-כך הלילה. ואולי היא לא היתה מאוהבת בו נואשות – אבל לא הצליחה להכחיש את מה שגרם לה עם כל נשימה שלנו באוזנה ועל שפתיו על עורה, אפילו אם היה זה אך ורק בגלל הקרבה.
לא. לא היתה שום דרך להכחיש שהיו לה רגשות מסוימים כלפיו.

ואם היא תלך אליו, כל חייה ישתנו. כל שתצטרך לעשות יהיה למצוא אותו ולנשק אותו, והשניים יוכלו להיות ביחד. פשוט ככה. והיא תגלה אם אהבה אותו כפי שאהב אותה, ולחוות עוד לילות שכאלה. 

ובמחשבה הזו, היא התעתקה לדירתו של פרד ודפקה על הדלת. הוא פתח אותה ונעץ בה מבט, ומייד לאחר מכן טרק אותה שוב.
"פרד – חכה." אמרה, וכמו החליקה ברווח שנוצר במהירות לפני שסגר אותה.
"מה, הרמיוני? מה בדיוק את יכולה לעשות כדי לשפר את המצב?" הוא שאל באותו מבט קודר כפי שהיה קודם.
"האחד באפריל,"

הוא בהה בה בריכוז במשך רגע מסוים, כאילו מעכל את דבריה. "מה זאת אומרת?"
"האחד באפריל. אתה וג'ורג' לא היחידים שיכולים לעשות את זה. אני לא אוהבת את צ'ארלי. אני בקושי מכירה את צ'ארלי. הוא משפחה, אם אכיר אותו או לא, אבל הוא לא מככב בחלומות-בהקיץ שלי. לאחרונה, הכוכב של חלומותיי בהקיץ עומד ממש מולי. וקודם הבטחתי שנוכל להגשים את החלומות האלה... ולמען האמת, אני אשמח לנסות את זה...
"הרמיוני, אם את עובדת עלי עכשיו... אני לא יודע מה יקרה, אבל זה כנראה יכלול התפוצצות שלי." 
"הפעם אני רצינית, פרד וויזלי." היא אמרה בחיוך זדוני מעט כשנעמדה על קצות אצבעותיה ונישקה את הבחור מולה.
"יום הולדת שמח, פרד," היא מלמלה כנגד שפתיו.
"המשאלה שלי התגשמה," השיב בלחישה, וחייך כשהצמיד עוד נשיקה לשפתיה.

הפרק הקודם