סיפור קסום

כמה רעש החבורה הזאת יכולה לעשות? חשב רוב, פוקח את עיניו לקול ההמולה במועדון האדום זהוב. הוא סובב את ראשו, ונישק את השיער האדום בחיקו, מלטף את ידה של לילי. "בוקר טוב ליל" הוא לחש.

קול גברי ענה לו. "בוקר טוב, מאמי". רוב נרתע בגועל, קופץ מהספה, כדי לגלות את פרצופו של וויל מתחת לשיער. "אציו כרית" אמר, וכשזו הגיע הכה בוויל המתחנן בה.

"זאת הפעם המאה שאתה עושה לי את זה השבוע!"

"לפחות זו לא הפעם המאה ואחת" התגונן וויל.

לילי הגיחה גם לתוך המועדון, רועדת מצחוק. "אני לא מאמינה שאתה נופל לזה פעם אחרי פעם... אבל עכשיו בוא, אחרת לא נספיק לאכול". רוב עזב את הכרית על ראשו של וויל, לבש את גלימתו ויצא עם לילי החוצה אל מסדרונות בית הספר.

תלמיד שנה רביעית שרוב לא ידע את שמו ניגש אליהם. "היי לילי... תוכלי... אולי תוכלי לעזור לי בכשפומטיקה, אממ, היום?" הוא גמגם, משפיל את עיניו לרצפה.

"כמובן, ניפגש בספריה" היא ענתה, פורעת את שיערו השחור של הילד, שנראה כחושב להתעלף בכל רגע, אלמלא הסומק העז שהתפשט על לחייו. כשהתרחק, רוב הסתכל עליה בחיוך.

"אל תשחקי לו ברגשות, מרשעת"

לילי צחקה. "אני לא, הוא פשוט כל כך חמוד, אני לא יכולה לעמוד בזה, ו..." חיוך ממזרי עלה על פניה, "אל תשלול שום אפשרות שהוא יחליף אותך."

הוא נעץ בה מרפק, והיא צחקקה, בעוד שניהם נכנסים לאולם הגדול.

מיד כשהתיישב רוב התמלאה צלחתו בפנקייקים וסירופ שוקולד, הארוחה שלו בכל יום למרות מחאותיו החוזרות ונשנות של וויל שטען כי הוא צריך לאכול בריא יותר כדי לגדל שרירים של קוסם, שנאמרו בפה מלא בצפרדעי שוקולד. רוב נהנה מדי מהפנקייקים מכדי להפסיק, ובכלל, למי אכפת משרירים? אצל וויל הם היו הדבר היחיד שגדול יותר מאפון, הוא לא רצה שזה יהיה כך גם אצלו.

כשסיים לאכול, וויל ליווה אותו לשיעור כשפומטיקה.

"אוף, פרופסור סמית'... כזה נאד נפוח. חושב שכשפומטיקה זה הדבר הכי חשוב שיש, כאילו שלמישהו אכפת מהנושא הזה" רטן וויל.

"לך צריך להיות אכפת. אתה צריך ללמוד טוב כדי להבין את הכשפומטיקה שמאחורי קסמים קצת יותר מורכבים מאשר אקספלריאמוס" הוא השיב, רואה כיצד פניו של חברו מתעוותות בהבעת בוז.

"אל תהיה אבא שלי ו... מרלין, תסתיר אותי מיד" וויל פלט בלחישה קולנית, מושך אותו למסדרון צדדי, מותיר אותו לראות את לין רוברטס, בלונדינית יפהפייה מרייבנקלו, עוברת בדיוק במקום שבו הם היו לפני רגע.

"עוד פעם התגנבת למגורי הבנות של רייבנקלו?" רוב שאל בחצי חיוך כשלין יצאה משדה השמיעה.

וויל נראה היסטרי. "הבחורה הזאת... כמה שהיא שווה, ככה היא מטורפת, אני אומר לך. אני לא בטוח שמה שיש לה מתחת לגלימה שווה את הזעם שהיא תוציא עליי כשהיא תראה אותי שוב" הוא הסמיק, "היא תפסה אותי מתמזמז עם בלה וויט שוב כמה דקות אחרי שהיא ואני סיימנו... ליהנות. היית חושב שהיא תישאר בחדר, תישן, אבל לא, היא יצאה לצוד אותי... מרלין, אם לא בלה הייתה שם, היא הייתה רוצחת אותי על המקום".

"אתה אידיוט, זה מגעיל ומגוחך וילדותי..."

"בלהבלה, אמרתי לך לא להיות אבא שלי. וזה לא שלפני לילי עשית דברים אחרים, אפילו עם אותן בחורות, אם אני לא טועה..." הוא חייך. "עכשיו בוא, אני לא רוצה שפרופסור סמית' יצעק עליי שוב, אוף... כזה נאד נפוח".

"אז מה שאני רוצה להראות לכם הוא שהאמת היא ככה, אנליזה כשפומטית יישומית גם לנושאים מחוץ לשאלות כשפומטיות טהורות. ניתוח בעיות מיני-מקסיקסם אנרגטיות מופיע בכל אלמנט של הכישוף המתקדם. אני זוכר שבעוד שהייתי במכון המחקר של מחלקת ההילאים, פתרון וריאציה של בעיה כזאת ממש..." קולו של פרופסור סמית' נפל ברובו על אוזניים ערלות, כפי שניתן היה להסיק בקלות ממבטיהם המשועממים של מחצית הכיתה, ומהשיחות הערניות שנסובו על כל דבר מלבד בעיות מיני-מקסיקסם אנרגטיות שניהלו כמעט כל החצי השני. רוב לא היה ביניהם. לעתים, הוא פילל להיות ברייבנקלו. אף שציוניו לא היו מרשימים ברב המקצועות, חיבתו לכשפומטיקה ויכולתו הגבוהה נתקלה בעיקומי אף רבים שהיו נחסכים לו היה בבית הנכון.

"ובכן, אני תמיד אמרתי שהנכות שלכם בכשפומטיקה גלויה לכל, והמבחנים שלכם רק מוכיחים זאת. אולי פרט לשלושה, לא אציין את שמותיהם מכיוון שאתם יודעים למי אני מתכוון, אף אחד לא ראוי להמשיך ללמוד שנה הבאה בכשפומטיקה מוגבר. אתם פשוט בורים, לצערי, אין מה לברוח מזה..."

הצלצול קטע  את נזיפתו של פרופסור סמית' באיבה, נזיפה שהוא נהג לתת להם כל שיעור. המורה הגבוה סירק באצבעותיו את שיערו המסודר למשעי, בעיניו אכזבה רבה. "משוחררים" הוא אמר.

לין רוברטס קמה ממקומה לידו, אדמומיות בעיניה. "אתה, תאמר לחבר המפגר שלך, שאני איתו סיימתי" היא לחששה בארסיות, תוקעת מבט קטלני בוויל שעמד בקצה השני של הכיתה, מפלרטט עם נערה אותה הוא לא זיהה. "הוא מקסים, הו כן, עד שהוא משיג את מה שהוא רוצה ו... והולך להתמזמז עם הפרוצה המטומטמת הזאת, בלה וויט, כאילו שהיא מגיעה לרמה שלי בכלל..."

"אני מצטער, לין, בכנות..."

"תודה, אם כי לא את הסליחה שלך אני רוצה... אני נשבעת שהחמור הזה עוד יסבול", היא אמרה, בדיוק כשיצאו מהדלת. "בכל אופן, מצטערת שאני מוציאה את זה עלייך, זאת בהחלט לא אשמתך. ולהתראות" היא אמרה, מותירה אותו ללכת לבד לשיעור הבא.

***

בחשכת המרתפים של בית הספר נרקם עוד חלום אפל, פורח לעבר מיטתו של הילד. היא הייתה קרובה מאוד לשבירה שלו, הו כן...

הפרק הקודם