מתגרשים

הרכבת נעצרה לאיטה, הגלגלים הפסיקו לנוע עד שהרכבת הגיעה לעצירה מוחלטת בתחנת קינג-קרוס. בתוך מספר דקות, נהר של תלמידים נרגשים ומלאי געגועים למשפחותיהם מיהרו לרדת מן הרכבת.

נפרדתי מחברותיי בחיבוק ובהבטחה לכתוב אחת לשנייה ולהיפגש בקיץ, וירדתי לתחנה המלאה בהורים, סבים וסבתות, אחים ואחיות ומה לא.

הסתובבתי בתחנה בחיפוש אחר הוריי ואחר הוגו. הסתכלתי לכל עבר עד שלפתע הבחנתי  בדודה ג'יני ובדוד הארי שדיברו ביניהם.

"הארי, ג'יני!" קראתי לשניהם והם הפנו אליי את מבטם וחיוך התפרש על פניהם. שניהם העניקו לי חיבוק ארוך והתפעלו בקול מכך שאני נעשית דומה יותר ויותר לאמי ככל שאני גדלה. בדיוק כשהתכוונתי לשאול אותם אם ראו במקרה את הוריי, ג'יימס, אלבוס ולילי הגיחו מבין מאות האנשים שבתחנה.

הארי וג'יני מיהרו לחבק את ילדיהם הנרגשים, ולילי פשוט התחילה לצווח את כל מה שעבר עליה מהרגע שחזרה להוגוורטס לאחר חופשת חג המולד.

"היי, רוז, ההורים שלך והוגו עומדים ליד עמדת מכירת הכרטיסים. הם אמרו לי להגיד לך במקרה שאראה אותך שהם מחכים לך שם" אמר אלבוס בדיוק כשלילי סיפרה בשטף איך המורה שלה לתעופה הרשתה להם לשחק קווידיץ' באחד השיעורים.

"תודה, אל" אמרתי. נפרדתי מג'יני ומהארי בחיבוק מהיר ואז מאלבוס ומג'יימס  ("ביי ראש-גזר!" טרח לציין ג'יימס) ואז מלילי, בחיבוק ("ביי רוזי! ואני חייבת לספר לך מתישהו על-" "חייבת ללכת, לילס!").

הוריי והוגו חיכו בעמדת מכירת הכרטיסים. אמי חייכה בהקלה ברגע שראתה אותי, וגם אבא, ששוחח עם הוגו, חייך לעברי חיוך רחב. מיהרתי לחבק את שניהם.

"אוי, כמה שאת גדלת. אם יש חיסרון אחד בהוגוורטס הוא העובדה שאני לא רואה אותך גדלה כל יום..." אמרה לי אמא ומחתה דמעה מעינה.

"רוזי, את נעשית יפה יותר ויותר" אמר לי אבא בחיוך. משום מה, הייתי מעדיפה בהרבה שהוא היה אומר לי את מה שדוד הארי ודודה ג'יני אמרו, שאני נעשית דומה לאמי יותר ויותר. זה כאילו היה מסמן עבורי שהכול בסדר ביניהם עכשיו.

אמא ואבא לא דיברו ביניהם בשעה שהלכנו כולנו לעבר האוטו של אמא (אבא מעולם לא הצליח לעבור טסט נהיגה של מכוניות מוגלגיות) שעליו הופעל קסם מתרחב, כך שהמושב האחורי, בו ישבנו אני והוגו, היה רחב יותר מספסל בפארק.

הם גם לא דיברו ביניהם במהלך הנסיעה (כמו שחששתי) ולא כשהגענו הביתה, ואבא פרק את המזוודות ואמא הלכה להכין לכולנו ארוחת ערב. ולא, הם גם לא דיברו בארוחת הערב.

"ולקינוח- עוגת שוקולד תוצרת המתכון של סבתא וויזלי" אמרה אמא בחיוך רחב והניחה על השולחן עוגת שוקולד מרהיבה עם סוכריות צבעוניות מעל.

"יאמי!" קרא הוגו ומיהר לזלול בחדווה את הפרוסה שהניחה מולו אמא.

"זה נראה מעולה, אמא" אמרתי בחיוך מאולץ. העוגה באמת נראתה מדהים, אבל השתיקה המעיקה לאורך הארוחה הוציאה לי כל טיפת תיאבון שהייתה בי.

לאחר שהעוגה חוסלה, והכלים פונו, התכוונתי ללכת לחדרי. רציתי לשקוע בתוך אחד מספריי העבי-כרס, תכונה שירשתי מאמא, שתמיד הצליחו להשכיח ממני כל דבר שרציתי לשכוח.  

בדיוק כשהתחלתי לעלות בגרם המדרגות השחוק לעבר חדרי שבקומה השנייה, עצר אותי קולו של אבא, שכמעט ולא דיבר לאורך כל הארוחה. בטח שלא עם אמא.

"רוזי, לפני שאת עולה לחדר, אני ואמא רצינו לדבר איתך ועם הוגו" אמר לי אבא בקול צרוד. משום מה המשפט הזה העביר בי צמרמורת, אבל השתדלתי לחייך לעבר אבא.

אני והוגו התיישבנו על הספה הבלויה עם הכיסוי התכול והבטנו בציפייה באבא ואמא, שישבו על הכורסא התואמת ממולנו. נראה כאילו הם נמנעים מליצור קשר עין אחד עם השני, ולמרות שהכורסא הייתה צפופה וקטנה, הם השתדלו לא לגעת אחד בשני בעת הישיבה.

"טוב, אז עבר הרבה מאוד זמן מאז שנפגשנו" אמר אבא.

"ו... הרבה דברים השתנו וקרו בזמן שלא הייתם פה" אמרה אמא בהיסוס.

הרגשתי רעד משונה עובר בגפי. הבטתי בהוגו, אבל מבטו היה מרותק אל אמא.

"לי ולאמא.. קרו הרבה דברים. גם בקשר שלנו" אמר אבא, קולו רעד.

"אנחנו, קצת... אנחנו התרחקנו. אני ואבא הבנו שאנחנו בני אדם שונים עם רצונות שונים, תמיד היינו ככה, וזה מה שאהבנו אחד בשני" אמרה אמא במהירות.

"אבל הבנו שהרצונות שלנו מאוד שונים עכשיו.. אנחנו רוצים דברים אחרים לגמרי, וזה גורם להרבה מאוד מריבות, וזאת לא דרך חיים להתנהל בה-"

"אבל כול הזוגות רבים, לא?" קטעתי את אבא במהירות והרגשתי את ליבי פועם בחוזקה.

"אפשר לפתור את זה, אפשר ללכת ל-"

"אני ואבא הלכנו לטיפול זוגי, רוז" קטעה אותי אמא.

"תקופה מאוד ארוכה. אבל הטיפול לא עזר לנו, והבנו שהבעיה היא לא במריבות שלנו ובדרך שאנחנו מתנהלים. הבעיה היא בנו, כבני אדם. אנחנו בני אדם שרוצים ואוהבים דברים שונים לגמרי, הרגשנו שאנחנו כבר לא מה שהיינו בעבר-"

"אז מה אם אתם רוצים ואוהבים דברים שונים! אתם עדיין רוצים ואוהבים אחד את השני, נכון?" אמרתי. הרגשתי גוש מגעיל נתקע באמצע גרוני. לא העזתי להסתכל בהוגו.

אבא ואמא החליפו מבטים מהירים ואז חזרו להסתכל עליי ועל הוגו. הם נראו לפתע מאוד עייפים, ומאוד זקנים. שנאתי אותם כפי שלא שנאתי אותם מימיי.

"אנחנו אוהבים אחד את השני, אבל לא בצורה שאהבנו פעם-"

"מה זאת אומרת?" אמר לפתע הוגו. הוא לא בכה. הוא היה חיוור. הוא נראה מבוהל.

אמא נראתה על סף דמעות.

"אנחנו אוהבים אחד את השני כהורים שלכם. אנחנו אוהבים אחד את השני כחברים, כבני אדם. אנחנו תמיד נהיה, שנינו, ההורים של שניכם, ושום דבר לא ישנה את זה-"

"אז מה אתם רוצים לומר?!" קטעתי את אבא בהיסטריה. אבל לא רציתי לדעת. ייחלתי לא לשמוע את התשובה של אבא, אותה כבר ידעתי.

"אנחנו.. מתגרשים, רוז. זה מה שאנחנו מנסים לומר. אנחנו מתגרשים" אמרה אמא. 

הפרק הקודם		הפרק הבא