יומני המוסקטרי

היום יום שני, חיכיתי עם השיחה יום שלם כי רציתי קצת לחשוב.

בבוקר יום שני הייתי אמור ללכת לבית ספר החדש אבל זה לא עיניין אותי, ישנתי עד מאוחר וכשקמתי נורא כעסו עליי.

רבקה,האמא החורגת שלי לא הבינה אותי בכלל ובגלל זה התיישבנו בסלון והגיע הרגע שלי לפתוח את הפה.

״בבקשה תקשיבי רגע״ אמרתי במהירות כשהיא פתחה את פיה והתכוננה לדבר.

״אני לא רוצה להיות פה חד משמעי, ולא אכפת לי מהמלחמה כי במלא כל היקרים לי יותקפו בה ומה הטעם לחיות אם הם לא״ אמרתי בקול ברור וחזק והתאפקתי לא לצעוק.

רבקה שתקה והביטה בעיני הירוקות המביעות זעם והחלטתיות.

״איך שתרצה״ היא אמרה והלכה לחדרה. אבל משום מה לא הבנתי את כוונתה האם נשארים או לא.

מאוחר יותר הסקתי את המסקנה שנשארים כשלירון, האבא החורג שלי יצא מהחדר ואמר שהוא הולך לראיון לעבודה חדשה.

התפרצתי לחדר שלהורי החורגים והבטתי בכעס ברבקה שישבה על המיטה מעיינת בעיתון.

״לא שמעת שום דבר שאמרתי לך מוקדם יותר״ צעקתי בכעס.

״שמעתי ואולי אפילו יותר מדי״ היא אמרה ברוגע והתעלמה מהכעס שהיה מוצף בי.

״אני הארי פוטר הילד החורג שלכם ופתאום אין לי חשיבות, אני רוצה את ההורים שלי בחזרה כי אתם אפילו לא מתקרבים לאיך שהם היו״ התפרצתי עליה בכל הכוח והתנשפתי בכעס.

היא חיכתה רגע אולי חשבה מה לומר אבל לאחר מכן כמעט ובכתה וצרחה עליי כמו מטורפת:״מה אתה חושב לעצמך כשאת אומר לי את זה יש לך בכלל מזל שאנחנו אימצנו אותך ולא מישהו רע או מעצבן שישחק בך ואתה לא יודע כלום על ההורים שלך אז אל אפילו תזכיר את זה, אתה יודע בדיוק כמוני שההורים שלך לא הספיקו לגדל אותך״ היא סיימה בהתנשפות ופרצה בבכי גדול.

אני לא מהתיפוסים הבכיינים אז לא בכיתי אבל הלכתי לחדרי ולא יצאתי משם עד הבוקר.

לא ידעתי מה יקרה מכאן ואני מניח שאגלה זאת מחר

יומני היקר הארי

הפרק הקודם		הפרק הבא