ילדותו של סיריוס בלק

אבל תיגבו כדי שאני אדע אם היו לזה קוראים!!!

"סיריוס. ילד, תסתכל עלי." וולבורגה בלק התכופפה עד לגובה פניו של ילד בן חמש, למרות המחוך ההדוק שהחזיק את בטנה השטוחה. על אף יציאתו של המחוך מהאופנה, לפני שנים רבות. וולבורגה עדיין החזיקה מספר סטים מפוארים באמתחתה. הם היו מוחזקים מעט פחות בהידוק מאלה של אבותיה, תרמו לגזרתה הדקיקה ואיש לא ידע שהם שם, כך שצווי האופנה הנוקשים נשמרו במלואם. מלבד בעלה, איש לא ידע שהיא לובשת מחוכים מצרים ומה שאחרים לא יודעים, לא יזיק להם. וולבורגה אחזה בשני צידי פניו של בנה הבכור עד שעיניו הופנו להביט בעיניה. סיריוס התבונן באימו בצייתנות, מודע לכך שהדרך היחידה להורדת היד הקרה מלחיו היא לעשות כמבוקשה, ועדיף כמה שיותר מהר.

"ילד, התבונן בי. מחר אתה תלך ללמוד. אני שוכרת מורה כדי שילמד אותך ואת אחיך לקרוא ולכתוב, והזמנתי מספר אימהות נוספות להצטרף לקבוצת הלמידה הקטנה שלנו; הבן השלישי במשפחת נוט, זאבני הקטנה והבן של המרקוסים. בתור הבן הבכור והיורש של משפת בלק אצילת היומין, מעמדך הוא הגבוה ביותר שם. עשיתי את מיטב המאמצים להשיג לכם מורה טהור דם, אך לצערי מאמצי נכשלו. אבי סבו של פרופסור שטיין הוא מוגל, לכן מעמדך גבוה בהרבה משלו בתור היותך טהור דם מוחלט. בית בלק הנאצל מעולם לא הניח אף לא לטיפה אחת מטונפת להיכנס ולהכתים את שושלתו." וולבורגה נתנה עוד לחיצה ביד עדינה בעלת ציפורניים מעוצבות למשעי על לסתו של בנה. סיריוס נאלץ לעצור את הדחף להדוף את ידה של אימו, כי מזגה של וולבורגה היה עדין ולפיו הוא, בנה, היה חייב להקשיב לה בדממה. מלבד זאת, חוקי הנימוס חייבו כך. "סיריוס, אתה מייצג את שמו של בית בלק. אני רוצה לראות התנהגות מופתית, מנומסת ושקטה. זה לא אומר שאסור לך לגעור בילדים, אם כי אני מקווה ששאר האימהות הסבירו לילדיהן את תפקידם ומקומם. אם לא כך, אהיה יותר מלא מרוצה. ושוב, סיריוס, זכור לשמור על כבוד משפחת בלק." וולבורגה הזדקפה בחינניות למרות העקבים, השמלה והמחוך ופסעה במעלה המדרגות על מנת להעביר את אותו ההסבר לבנה בן הארבע. היא לא ראתה לנכון לזכות את סיריוס במבט נוסף או חיוך, כמובן שלא חיבוק. חום ומגע היה פריווילגיה, מותרות שנועדו לבוצדמים ולחצויי הדם החלשים.

ברגע שאימו עברה את הפניה במדרגות השיש של הבית וצליל עקביה התעמעם, בעט סיריוס בקיר "לעזאזל עם הכבוד, לעזאזל עם הנימוס ולעזאזל עם בית בלק!" רטן בקול שקט. הוא היה מעדיף אפילו חצי חיבוק מאשר הקרירות המופגנת והנוקשה שיש לאימו להציע. לא עניינה אותו עובדת היותו אצילי יותר מכולם. הוא רק רצה כמה חברים אמתיים למשחק. חיים נורמאליים. לאחיו הצעיר נראה היה הגיוני שהוא מעל מורהו מבחינת הכבוד וטוהר הדם, הרי כך חינכו אותו. הוא היה בטוח שלא תהיה לו בעיה עם זה. רגולוס היה רק בין ארבע וכבר הוא היה בטוח שאין בעולם אנשים יותר חשובים מאימא ואבא. לצערו, סיריוס היה בטוח שככה גם אימא ואבא חושבים, ויכול להיות שזה נכון- אבל סיריוס התקשה עדיין להאמין שרק בגלל השושלת שלו יש לו זכויות יתר על חבריו לקבוצה. הוא שאל את עצמו מה יקרה אם ישווה בין הדם שלו לשל חצויי הדם. האם הדם שלו יהיה סמיך יותר, או אולי דליל יותר? אימא נוהגת לספר להם שכיום מתקיימות יותר ויותר חתונות בין בוצדמים, ואם יש בזה בוץ...

'משהו דפוק עם תפיסת העולם שלי', החליט הילד הקטן, משתיק את הקולות שבראשו. אם אימא אומרת, אימא יודעת. אבא מרבה להסכים עם אימא כשהיא מביעה את דעותיה, למרות שהוא טוען שהשתיקה יפה לנשים ולילדים. אולי זו הסיבה שהוא נעדר לעיתים קרובות מארוחות הערב ולא תמיד ישן בבית...

סיריוס התפרש ונשכב על רצפת הפרקט הקרירה, המחשבות המתרוצצות הותירו עייף וכמו כל ילד בן חמש, הייתה לו היכולת המופלאה להירדם בכל מקום אפשרי. הוא לא שכח להוריד את המקטורן הקטן לפני שנשכב, אחרת היה יוצר בו קמטים ואימא הייתה כועסת.

הוא התעורר לצלילי פעמון ארוחת הערב, לבוש רק בבגדיו התחתונים, במיטת האפריון שלו, מיטה גדולה וריקה מדי בשביל להכיל ילד קטן כל כך. סיריוס לבש את הבגדים שהוכנו לו מראש, מקופלים על דרגש בקצה המיטה והוא ירד למטה, אימא ורגולוס כבר חיכו לו מסביב לשולחן. המנות הראשונות הצוננות הוגשו, אך לא אימא ולא רגולוס יתחילו לאכול מהן עד שסיריוס המאחר יתיישב מימין לאימא. אימא תסמן לרגולוס שהוא יכול להתחיל לאכול ואילו סיריוס יאלץ להמתין דקה אחת נוספת לפני שישלח יד אל הלחמנייה הקטנה שבפינת צלחתו, בגלל שאיחר.

"אימא, את העלית אותי למיטה?"

"לא. אתה צריך לדעת שאין שום סיבה שאעלה אותך. בשביל עבודות כאלו קיימים גמדונים." לאחר מכן הוסיפה, "נרדמת בסלון?"

"כן, אימא."

"יהיה נחמד אם תואיל לא להירדם שנית על השטיח, ילד." וולבורגה אמרה ובכך הבהירה שבניה אינן מורשים להירדם בטרקלין. סיריוס ורגולוס חלקו מבט אחד מבין והנהנו לעצמם בשקט. הם לא ישכחו.

כשקריצ'ר הגיש צלחת נוספת מלאה במנה העיקרית, פלט סיריוס אוויר בתסכול חרישי. הוא לא סבל את האפונה המוקרמת שעיטרה בשפע את מנת הבשר שלו, סיריוס התחיל להפריד בקצה מזלגו בין האפונה לבשר, אך מבט אחד מוולבורגה הבהיר לו שעליו לאכול הכול. באי רצון הוא בלע גם את האפונה המתוקה בעלת המרקם המגעיל.

"קריצר, שלא תהיה עוד אפונה במנה של סיריוס להבא." ציוותה וולבורגה. הגמדון חמק אל תוך המטבח, מקבל את הערתה של גברתו בהערצה שקטה. סיריוס ידע לבטח שלא תהיה עוד אפונה בצלחת שלו. לרגע ליבו של סיריוס התחמם, אבל אז הוא נזכר.

לכך הגיע גבול יכולתה של וולבורגה להביע יחס אוהב.

***

"שמי פרופסור שטיין, אך אתם יכולים לפנות אלי בתור פרופסור או אדוני, בדיוק כמו בעוד כמה שנים, כאשר אתם תקראו כך למורכם בהוגוורטס, דורמשטג, או לכל בית ספר אחר אליו תרצו לפנות." אמר מורם חמור הסבר. הוא הביט בהם מבעד למשקפיו המצופות זהב ואבני חן מזויפות. סיריוס בחן את המורה בחיוך מלגלג. כל לבושו העיד על פאר מזויף, מה שהעצים ותמך בעובדה שהאיש התאמץ להראות עשיר, אך מצידו של סיריוס הצעיר הוא היה יכול להרפות מעמדת הפנים. הרי שום טהור דם בעל ממון ומעמד שמכבד את עצמו לא יבחר להיות מורה לזאטוטים שכבר עכשיו היו עשירים ממנו בהרבה.

מטילדה זאביני הסיטה את צמתה הארוכה אל מאחורי גבה והרימה אצבע דקיקה ומטופחת. היא לא חיכתה לאישור דיבור מצד המורה וברגע שעיניו פנו אליה היא פצחה בשאלה, "זה נכון שהתחתנת עם חצוית דם?" שאלה, לגלוג ופליאה בקולה.

פרופסור שטיין הסמיק מתחת למשקפיו, "כיצד הדבר נודע לך?" הוא שאל, מנסה להתחמק מהשבה על השאלה באמצעות אחת אחרת, אבל בסופו של דבר רק מאשר את חשדותיהם של תלמידיו המפונקים.

מטילדה שיחקה עם קצה צמתה בתמימות מזויפת. "שמעתי כשאימא ואבא דיברו על זה. הם היו המומים מכך שאתה המורה היחיד שגברת בלק הצליחה למצוא. אך בכל זאת נצטרך להכניס אותך לביתנו." כנהוג, משפחת זאביני אשר הייתה בעלת המעמד והממון הנמוכים ביותר אולצה להיות אחראית לכך שקבוצת הלימוד תתקיים באחוזתם, כדי לעלות את קרנה בעיניי חברותיה. להכניס לביתם את המורה בעל המעמד הנמוך אומנם לא נחשב כעלבון, אך הוא בהחלט טימא את אחוזתם הצנועה.

סיריוס ורגולוס חיו בשני בתים לסירוגין. כיכר גרימלוד מספר 12 ובית אחוזתם בשולי שיטחה של לונדון הבירה, בית גדול עם מספר רב של גרמי מדרגות מפוארים וחדרי מגורים. היה זה בית גדול, יקר וקר, שהיה שייך למשפחת בלק עוד מימי היותה חלק ממשפחת המלוכה של בריטניה ולא רק חלק ממשפחות האצולה בקרב הקהילה הקסומה. דיוקנאות של אבות המשפחה מילאו כל סנטימטר חשוף של חלל, עד שסבו של סיריוס החליט לרכוש בית נוסף בתחומי לונדון ולהעביר לשם את משפחתו.

"כן, טוב- באו נתחיל." פרופסור שטיין נראה להוט לשנות את נושא השיחה. הוא עלעל ברשימותיו במרץ, מביט לא מביט בכותרות ומקלל את העובדה שהוא זקוק לכסף עד כדי הפיכתו למורה לחבורה של ילדים חוצפניים ומפונקים שלמרות שמבחנת הגיל יכלו להיות נכדיו, לא היה נראה שהם מכבדים אותו יותר מאשר את גמדון הבית שלהם.

"באנגלית, ישנן שתי צורות של אותיות, אות גדולה ואות קטנה. האותיות הגדולות משמשות אותנו לשמות, לערים, רחובות וכדומה. כמו כן כל פסקה- אני אלמד אחר כך מה פירוש המילה ברגע שנתחיל לקרוא- כמו שאמרתי, כל פסקה מתחילה באות גדולה." פרופסור שטיין עצר ללגום מעט מים מהכוס הגבוהה שנחה על שולחנו והביט בתלמידיו כדי לראות איזה רושם הותירו דבריו עליהם. התוצאה הייתה שלילית בהחלט. חמשת תלמידיו ישבו על כיסאותיהם הקטנים והביטו בו במבטים משועממים ומשועשעים לסירוגין. לשטיין הייתה תחושה מרירה שהם משועשעים בגללו.

"ובכן, נמשיך. זוהי האות A בכתיב גדול," בעודו אומר את שם האות הוא צייר הולוגרמה צבעונית בקצה שרביטו ונתן לה לצוף מעט באוויר לפני שהעלים אותה בנפנוף שרביט נוסף. "זוהי האות a בצורתה הקטנה והיותר משומשת, בו נראה המילה אבוקדו, מתחילה באות A וגם המילה, אממ.."

"אבדה-קדברה?" הציע נוט. בתגובה פרופסור שטיין החוויר מעט. "בני, אתה לא אמור לדעת על קללות שכאלו, ובהחלט לא לבטא אותן בקול! אתה עוד צעיר, תמים. העולם שלנו הוא מקום גדול, אכזר ומסוכן. הקללה הזו כבר מזמן לא בשימוש לפי חוק."

סיריוס גיחך לעצמו בשקט. מעט ההערכה שהייתה לו לאיש זה נעלמה ברגע אחד קטן. המורה שלהם היה מגוחך. הוא פחד מהם, חבורה של ילדים שהגדול ביניהם בן שש והקטן בן ארבע ועוד יותר גרוע, הוא נתן להם להרגיש שהוא חושש מפניהם, מה שמקנה להם שליטה כמעט בלתי מוגבלת על המורה העלוב. בנוגע לקללה, הם לא תמימים. חמשת הילדים האלה גדלו בידי משפחות טהורות דם שהיו מודעות לצד האפל של הקסם ולא חסכו מילדיהם גם לא את הפרטים הקטנים ביותר של ידע בנושא.

פרופסור שטיין מיהר להפר את השקט הרגעי אחרי ההסבר שנתן לנוט. הוא מיהר לחלק להם חתיכות קלף מנייר צהבהב ועטי נוצה באיכות משובחת שהוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב בהם. "הדיו כבר מוחדר פנימה באמצעות קסם, אז אתם לא תצטרכו למלא כל פעם מחדש, " הוא אמר להם בעת שחילק את החומרים. זה גרם לזאביני לרטון בשקט כשעבר לידה, "איך הוא חושב שאני מציירת? הוא עד כדי כך טיפש שהוא חושב שאני לא יכולה לטבול את הנוצה שלי בכסת דיו כמו שצריך?" ההערה העוקצנית לא נאמרה בקול שקט במיוחד וגרמה ללחיו של הפרופסור שטיין להאדים קלות.

כל אחד מהם כתב את האות A על שתי צורותיה כשלושים פעמים לאורך גיליון הקלף, בדממה הם עברו גם לאותיות 'C' ו 'D' במשך כשעה. לאחר מכן רגולוס שאל לאן נעלמה האות 'B'ואם היא לא בין 'A' ל' C' שטיין נאלץ להודות ששכח ממנה ומיהר להשלים להם את החסר.

"הוא טיפש," פסק תאודור מרקוס בשקט.

"נכון תאו, אבל חייבים להודות שזה מצחיק.." גרגרה מטילדה בחצי לחישה, התנהגות שלא היית מצפה לראות אצל ילדה בת חמש וחצי. הם ישבו בחצי גורן בסלון הפנימי של מטילדה, גמדונת הבית שלה מיהרה קודם לכן לצייד את החדר במשקאות קלים ועוגיות חמות והחמישה נהנו מהפסקת הצהריים שלהם.

"אני מסכים עם תאו," אמר סיריוס. ברגע שפצה את פיו, כל העיניים הופנו אליו. הכוח שיש ליורש בית בלק העניק לו סמכות כמעט מוחלטת על הקבוצה הקטנה למרות שלא היה המבוגר ביותר ביניהם. עד מהרה סיריוס מצא את עצמו יושב במרכז חצי העיגול כשרגולוס מימנו. הכוח נעם לו במידה מסוימת אך גם היווה אי נוחות. זה לא בא ממנו, מסיריוס בלק בן החמש. זה הגיע מהוריו או יותר נכון מאבותיו שהקנו לו את הכוח עתיק היומין כמו שאימו נהגה להזכיר לו ללא הרף.

"סיריוס, אתה חושב שאם נדבר עם אימא, היא תסכים להחליף לנו מורה?" שאל רגולוס. למרות שהיה הקטן ביותר מבין הילדים, בסך הכול בן ארבע, כל זכר לדיבור או פינוק תינוקי נעלם מהתנהגותו.

סיריוס שקל את תשובתו, "אני מאמין שכן, אין לה סיבה להשאיר אותו. הוא מגוחך."

"אולי ניתן לו עוד הזדמנות?" נוט שאל בחשש, "הרי הוא מורה נחמד ואנחנו יכולים לגרום לו לעשות מה שאנחנו רוצים. תחשבו על זה, אם במקומו יתנו לנו משהוא מלחיץ זה יהיה מבאס..."

"נוט, אנחנו לא נלמד עם משהו נחמד," סיריוס ציטט את הוריו גם בלי להיות מודע לכך, "אנחנו נלמד עם משהו שידע איך לגרום לנו ללמוד, כזה שלא יגמגם רק כי הוא שכח את האות 'B', או יותר טוב, כזה שלא ישכח את האות 'B'."

הם צחקו ואז, כמנהגם של ילדים קטנים ורעבים, התנפלו על האוכל- נוטשים לרגע את השיחה והנימוס הבסיסי שהחדירו הוריהם ומתענגים על המתיקות המתפצחת והנוזל החמצמץ.

כשסיריוס ורגולוס חזרו לביתם לקראת שעות הדמדומים הם התיישבו לארוחת ערב יחד עם הוריהם וגוללו לפניהם את קורותיו של אותו יום. וולבורגה זעמה כמו שחשדו ואוריון דאג בשקט וביעילות לסלק את פרופסור שטיין מההוראה שלהם. הוא השפיל את המוניטין של שטיין עד אפר ודאג שהוא לא יזכה עוד ללמד בבריטניה. משרת ההוראה הנוספת היחידה שהוא זכה לקבל היה שנה בהוגוורטס בתור מורה להתגוננות בפני כוחות האופל. ללא מילים מיותרות עזב שטיין לגרמניה וניסה להתחיל שם את חייו מחדש.

כשאוריון בלק עושה משהו הוא עושה זאת ביסודיות. אבל סיריוס הרגיש רע עם עצמו, זה לא היה בסדר לסלק ככה את שטיין מההוראה שהכיר ואהב, לגרום לכול מכשף להכיר אותו ולזלזל בו. הדרך של אביו הייתה שקטה וקטלנית, והיא הרסה את שטיין. סיריוס לא אהב את זה.

בשורה התחתונה, נוט צדק. אוריון בלק בחר את המורה הבא שלהם ולומר שהוא היה קשה, קפדן וקשוח זו לשון המעטה. על כל הפרת כלל נוצרו עוד אלף כללים ועל כל הפרת משמעת הם נענשו בחומרה. למרות זאת, התקדמו הילדים והשתפרו במהירות. אולי עקב השפעתו של המורה הזה, סיריוס בלק מעולם לא פחד באמת ממקגונגל.

הפרק הקודם		הפרק הבא