אי-לין

נשמתי עמוק, הייתי ממש לחוצה, כול הדרך לחדר של עלמה חשבתי:מה אני אומר לה, איך אני אסביר לה מה קורה?, לפתע שמתי לב שעלמה דילגה על החדר שלה והמשיכה לכיוון הספרייה, החלטתי שעדיף לשתוק ולא לדבר. ברגע שהגענו לספריה לקחה עלמה ספר ענק ומאובק מאחד המדפים שרק מורים יכולים לגשת אליהם, התמלאתי סקרנות ורציתי לקרוא את הספר, עלמה הניחה את הספר למולי על שולחן העץ הסדוק ואז פתחה אותו בעמוד הראשון, "התחילי לקרוא, אם השמועה נכונה תישאבי אל תוך הספר ותגיעי לצד השני של העולם 5 שנים אחורה בזמן, אם השמועות טועות, זה יהיה חבל ועצוב מאוד", התחלתי לשאול:"איזה שמוע" אך עלמה עצרה אותי ואמרה לי להתחיל לקרוא, לא רציתי לעצבן אותה אז כך עשיתי והחלתי לקרוא בקול רם:" אי-לין פתחה את הדלת והציצה בחשד קל פנימה, לאחר שראתה כי השטח נקי ופנוי נכנסה פנימה, בתוך החדר על שולחן אבן ישבה לה ילדה קטנה שקראה בספר" לפתע הרגשתי עקצוץ חזק בגבי, כאילו דבורה עקצה אותי, הסתובבתי וראיתי את עלמה יושבת לידי, טיפה יותר חיוורת ועם פנים שנראות כאילו ראתה הרגע את מישהו נרצח מולה, המשכתי לקרוא:" אי-לין ניגשה לאותה ילדה והתיישבה לידה, הילדה נראתה כלא מרגישה בנוכחות אי-לין והמשיכה קוראת, לפתע נשמעו דפיקות חזקות בדלת, הילדה הקטנה החווירה והסתכלה על אי-לין במבט משונה, הקורא לעזרה", "אאוץ'", צעקתי, שוב פעם הרגשתי את אותו עקצוץ אך יותר חזק, הסתובבתי לאחור ולא ראיתי את עלמה, התחלתי להילחץ לפתע שהסתובבתי לכיוון הספר שוב שמתי לב שאני כבר לא בספריה, ישבתי ליד שולחן אבן עתיק, ומולי הייתה דלת אחת גדולה העשויה עץ שנראה כעתיק יומין, הלכתי בחשש קל לכיוון הדלת, ולקחתי את הספר איתי, פתחתי את הדלת בחשד קל וראיתי שהשטח פנוי, פתחתי את הדלת לרווחה ורק אז שמתי לב לילדה קטנה שישבה וקראה ספר, ממש כמו בספר!, לרגע חשבתי שנכנסתי לתוך הספר כמו שעלמה אמרה, אך שללתי אפשרות זאת לי קוראים אלין, לילדה מהסיפור קראו אי-לין, ניגשתי לאותה ילדה והתיישבתי לידה, התחלתי לחשוד שאני באמת בתוך הסיפור או שסתם מותחים אותי, ואז נשמעה דפיקה חזקה בדלת, הילדה הסתכלה לכיווני במבט חיוור הקורא לעזרה...

&

באותו זמן, ישבה עלמה ליד אלין, או כפי שכבר הסתבר לה אי-לין, עלמה לא האמינה היא האחת מהשמועות, האחת שתציל את ממלכת אורקדנו, או ליתר דיוק כול היקום עצמו, ברגע הראשון שאי לין, כלומר אלין הסתובבה שמה לב כי היא מסתכלת עליה במבט מוזר, והבינה שכנראה היא מתחילה בתהליך המעבר, כבר במשפט השלישי של הספר החלה אי-לין להעלם ולהחוויר, לצערה הרב באותו הרגע הבינה שרוב הסיכויים כי לא תראה את הילדה המוכשרת הזו שוב, עלמה קמה ממקומה ורצה לבשר לגבירתה כי המיועדת נשלחה למקומה האמיתי

&

אלין החלה נלחצת, היא פתחה את הספר והמשיכה קוראת:"הדלת נפתחה בחבטה רמה, שלושה גברים חמושים נכנסו במהירות פנימה, והחלו לנסות לתפוס את הילדה הקטנה, הילדה הקטנה החלה לפתע לזהור בזוהר רב, ואז נעלמה, הגברים עמדו בחדר המומים ופנו לעבר אי לין שהחלה גם היא להעלם" אלין הספיקה לראות את הילדה נעלמת בזוהר חזק, את מבטיהם המבועתים של החמושים ואז נעלמה גם היא כליל.

כאשר התעוררה אלין, היא שכבה על מיטה ענקית ולפניה ישבה אותה ילדה קטנה, וחיכתה שאלין תקום, אלין הספיקה רק לפתוח את עיניה לחריץ דק וכבר הילדה הקטנה ניגשה אליה וחיבקה אותה, "אי-לין כול-כך התגעגעתי, מאז שעברת בשער לעולם השני, רק עכשיו הצלחת לעבור ו..: ". " לא קוראים לי אי-לין, דבר ראשון, דבר שני אני לא מכירה אותך כלל וכלל ודבר שלישי איפה אני ומי את ומי זו אי-לין?", הילדה פערה פיה בתדהמה וחשבה לעצמה, השמועה נכונה?, זיכרונה של אחותי נמחק?, "אני חוזרת עוד רגע אחד, חכי פה ואל תצאי לשום מקום," הדגישה ואמרה, חשבתי והחלטתי שכדאי להקשיב לה..

&

ברגע שהדלת נטרקה, החלה הילדה לרוץ ברחבי הטירה, היא עלתה וירדה עד שהגיעה לחדר הכס הגדול, על כיסא זהוב וגדול מולה ישבה אישה צעירה בעלת שיער שחור וחלק, שפתיים אדומות כפטל ועיניים ירוקות כענבר, הילדה ניגשה לאישה והתחילה בפרץ של דיבור:" היא פה, היא באמת לא זוכרת כלום, השמועות נכונות, ומה נע", אל תדאגי אנחנו נסתדר, ועכשיו צאי מפה והובילי את הילדה למגוריה, אל תעני לה על שאלות, הילדה קדה קידה קטנה ורצה לכיוון החדר במגדל...

&

ברגע שהדלת נסגרה מול פניה של אלין, קפצה אלין מן המיטה והחלה משתובבת בחדר, היא החליטה לפחות לכרגע למלות את ההבטחה שלה שאומרת:" אל תזוזי ואל תצאי מן החדר הזה", אלין החלה לחשוב על רצף האירועים שעבר, והתעצבה שלא הספיקה לקרוא עוד, כי אם זו לא מתיחה אז יקרה כנראה מה שכתוב בספר, אלין רצתה להיות שלא בטוחה והלחה צועקת:" עלמה את פה? זו מתיחה?", חשבה לעצמה לרגע ואז מצאה את המשפט הנכון "אלינה, אם את פה לא ניקיתי כלום, הרבצתי וחנקתי את דפנה וכלאתי את נעמה והרעבתי אותה", שום כול לא נשמע רק הרוח שחדרה דרך החלון נשמעה כמעין יללה ארוכה שלא תיגמר לעולם, "אם מישהו עושה לי מתי..." בדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת בחבטה גדולה ואותה ילדה נכנסה פנימה והחלה צועקת עלי תגידי לי, את השתגעת או מה? עוד ישמעו אותך!!, ואז שתקה לרגע והמשיכה לדבר אך בנימה יותר רגועה, ועכשיו בלי לשאול שאלות לכי אחרי, ובשקט, זכרה להדגיש.

ככה מצאתי את עצמי יוצאת מתוך החדר, אחרי ילדה שטוענת שהיא אחותי ואני אפילו לא יודעת את שמה, אז החלטתי לשים לי עובדות כדי באמת להבין באיזה מצב אני נמצאת:

1. יש ילדה מוזרה שחושבת שאני אחותה ושנמחק לי הזיכרון- עובדה רעה

2. אני נמצאת במקום שאני לא יודעת היכן או ויכול להיות שבעצם מותחים אותי או שלוקחים אותי לבית כלא- עובדה רעה מאוד

3. יש לי כבר שתי עובדות רעות- רע מאוד

4. לא נראה שיחייבו אותי לבשל לנקות וסדר- עובדה טובה

שמחתי שיש לי עובדה טובה, אף פעם לא הגעתי למצב שיש לי משהו טוב בחיים, הדבר שתמיד בניתי עליו זה בית הספר כלומר שיעורי האומנויות למיניהן והמפגש הצפוי לי עם רון ועדן, הם היו הדבר היחיד שחיזק אותי, בלעדיהם לא הייתי כבר בין החיים, הייתי מתאבדת כי גם כרגע אין לי למה לחיות, הרגשתי שאני הולכת לאבדון ואל הלא נודע, אבל לא ברחתי ולא פחדתי אני חזקה, עמדתי בפני דודתי כבר 9 שנה, לכן המשכתי להלך בטירה הענקית אחרי הילדה שנראתה לכול אורך הדרך מבוהלת אל הלא נודע.

הלכתי אחרי הילדה בחולמת, כאילו שכישוף הוטל עלי, לא ראיתי כלום הרגשתי במו סיכת מתכת בנמשכת למגנט ענקי שנמצא איפשהו כאן, בטירה הזו, לפתע החלו להישמע צעקות במסדרון אך אני לא שמעתי אותם, הרגשתי משיכה חזקה ביד, שמעתי קול של בן, הורמתי על כתפיים ומישהו החל לרוץ שאני עליו ברחבי הטירה, בהתחלה בעטתי בו והרבצתי לו וחשבתי:" מה הוא חושב לעצמו, ככה מרים אותי, הוא לא מכיר אותי ואני לא מכירה אותו", אבל אז ראיתי אותם כ-20 גברים חסונים וחמושים רצו אחרינו, הפסקתי להרביץ לילד ונאחזתי בו יותר חזק, לא רציתי ליפול או להיפצע העיקר לא ליפול לידיהם של החיליים, הילד רץ ורץ עברו לפי דעתי כמה שעות עד שלבסוף הוא האט את ריצתו נכנס לבקתה חשוכה, ואז הכול נהיה לי שחור בעיניים...

הפרק הקודם		הפרק הבא