אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

הנה פרק נוסף, מקווה שאתם נהנים עד כה.

בפרקים הבאים אתם תגלו שאפשר לאהוב גם את וולדמורט, ושהוא יודע לאהוב למרות מה שאמרו לנו תמיד...

קריאה מהנה!

פרק 3: דרקו חלק א'

"דרקו?" למשמע שמו דרקו מאלפוי כמעט ושמט את המגש שהחזיק. הנער הרים שוב את מבטו והרמיוני התנשמה בשנית. הוא נראה נורא, בלשון המעטה, שיערו הבלונדיני שבדרך כלל היה נקי ומסודר, נראה כאילו הוא לא הוברש שלא לדבר על נחפף במשך שבועות. צלקת שהחלה מתחת לעינו השמאלית ונמשכה עד לסנטרו, נראתה כאילו נעשתה בסכין חיתוך. היו לו עוד שריטות וחבורות על צווארו וזרועותיו ומי יודע היכן עוד. "במה בדיוק את בוהה?" הוא התפרץ והניח את המגש על השולחן ברעש.

קרוקשנקס צפה ממקומו על המיטה כאשר הרמיוני ניגשה אל דרקו והעבירה את ידה על כול גופו, תוך כדי אמירת לחש קסם כמו שעשתה לסנייפ בלילה הקודם. מרבית חתכיו וחבורותיו החלו לדהות כשהם מותירים רק את החתך שמתחת לעינו. "למה?" היא שאלה וצעדה לאחור.

"התעסקי בעניינים שלך גריינג'ר!" הוא רטן ויצא מהחדר כשהוא טורק את הדלת אחריו. הרמיוני פנתה אל המגש ובחנה את תוכנו. טוסט, ביצים, וחלב. היא שתתה את כול החלב ואכלה את הביצים, כשהיא משאירה את הטוסט למועד מאוחר יותר, רק ליתר ביטחון. היא הסתכלה על הספרים הפזורים על השולחן בפליאה.

רובם היו ספרי אימון בכישוף; חלק, באופן מפתיע, היו ספרי קישוט מוגלגים; אחרים הכילו מידע אפל ומעט האחרים היו ספרי לימוד לשנה השביעית בהוגוורטס. היא נעצה מבט חושד בספרי הלימוד לפני שחטפה את 'ספר הלחשים הבסיסי לשנה השביעית מאת מירנדה נץ' (הערת המתרגמת: במקור כתוב   Goshawkשפירושו נץ/נץ גדול. בספר הראשון של הארי פוטר השם תורגם לגוזלי, אני בוחרת לתרגם את זה כפשוטו נץ.) כשלפתע ניצתה האש באח. הרמיוני התיישבה ברגליים מסוכלות ושקעה בספר באופן מידי.

לורד וולדמורט ישב בחדר העבודה הפרטי שלו כשסוורוס סנייפ ולוציוס מאלפוי עומדים לצדו. "אין זה מוזר שהיא לא מבוהלת או מנסה למצוא דרך מילוט, אדוני?" שאל לוציוס כשראשו מושפל במחוות כבוד. וולדמורט שתק זמן מה, מנסה בזהירות להעביר את תשובתו למילים.

"נראה שלא הערכנו כראוי את מיס גריינג'ר. לפי מה שהיא הראתה לי, היא הולכת להשיב לנו מלחמה שמעולם לא ציפינו מילידת מוגלגים, אפילו מאחת עם תבונה כשלה." הוא אמר לבסוף.

הרמיוני הבחינה בזוג אחד של צעדי רגליים שנעצרו בחדרה, וכשהדלת נפתחה, היא כבר צפתה בה. סוורוס סנייפ נכנס אל החדר, מבטו ממוקד בה. "מה? לא דופקים בדלת?" היא שאלה בעוד הוא זורק עליה גלימה בצבע אדום-דם.

היא נעצה בו את מבטה והוא הסתובב, אך נותר בחדר. הרמיוני הסירה את כותונת הלילה הלבנה, היא חשה הקלה שבגדיה התחתונים נותרו ללא פגע, היא זרקה את הכותונת על הרצפה ולבשה את הגלימה 'שבמקרה' הייתה בצבע האהוב עליה. "פרופסור," היא אמרה.

סנייפ הסתובב והביט בה. הגלימה נצמדה במקומות הנכונים, שיערה נמשך לאחור, והאש הקבועה בעיניה הייתה בהירה ומתריסה מתמיד. מבטיהם נפגשו והיא ידעה שהוא מתכוון לקרוא את מוחה. סנייפ הצליח לראות מחשבה יחידה לפני שהיא הקימה את חומת הברזל סביב מוחה. "מיס גריינג'ר?" הוא שאל אך היא ניערה את ראשה.

הוא הוביל אותה לחדר, שהיה אף קטן מחדרה. הרמיוני שוב מצאה את עצמה מול וולדמורט והברדס שלו. הפעם, רק לוציוס וסוורוס נכחו במקום. "מיס גריינג'ר, כמה נפלא! אני בטוח שהיה לך אממ... לילה מעניין?" כשהרמיוני לא השיבה הוא המשיך בדבריו, "כפי שבטח שמת לב, את תישארי פה זמן מה, לכן החלטתי להפוך אותך ליעילה."

"את תכיני לי שיקוי שיחזיר אותי לגופו המתוק של טום רידל." הרמיוני נחרה בבוז. "ואם אסרב?" היא שאלה. "קרושיו," הוא הניף את שרביטו. הרמיוני נפלה לרצפה, עיניה התרוקנו וחוץ ממספר עיוותים, היא לא זזה ולא צרחה בכאב. רק כאשר הופסקה הקללה, עיניה התמלאו מחדש והיא מצמצה.

דממה של הלם עמדה בחדר והרמיוני חייכה חיוך מעושה. "מעולם לא ראיתם אדם היוצא מגופו נכון?" (הערת המתרגמת: המחברת המציאה לזה ביטוי, Withdrawing, הכוונה מעין חוויה חוץ גופית. בגלל שהרמיוני שולחת את מוחה ונפשה אל מחוץ לגוף, היא לא חשה כאב). הרמיוני חייכה אל שוביה. "יש לנו דרכים אחרות לשבור אותך, או לפחות לגרום לך לשתף פעולה." לחשש וולדמורט לאחר שתיקה ארוכה. "נו באמת, הרי הראיתי לך איך אני מגיבה לאונס, קרושיו ועינויים." אמרה הרמיוני כשהיא נזכרת במחשבות שחשפה בפניו. "הו, יש לנו את הדרכים שלנו," אמר וולדמורט.

"אז מה נעשה אדוני?" שאל לוציוס כששבו לחדר העבודה. "לוציוס, מה דעתך, שדרקו יגאל את עצמו בפני?" וולדמורט חייך בלעג למראה הנהונו של לוציוס, "נוכל לגרום לה לעשות את השיקוי, בעזרתו של סוורוס כמובן, אך בנך יהיה המתאים לבחון ולראות אם היא מתאימה להעניק לי יורש." אמר וולדמורט.

הרמיוני נאנחה והחליטה שלא לשאול מה הן שיטותיהם האחרות. "טוב, בהצלחה עם זה," היא אמרה בציניות, "אני יכולה ללכת עכשיו?" היא שאלה. "ואני חשבתי שאת מתחנפת בשביל ציונים, מישהי שיודעת לכבד את הטובים ממנה," לוציוס נחר לכיוונה. "ואני חשבתי שאתם חכמים. אתם לא יודעים שום דבר על הרמיוני גריינג'ר. לא שמישהו מכם התקרב מספיק בשביל לדעת." היא השיבה.

"ובאשר לכיבוד הטובים ממני, אני לא רואה פה אף אחד שאוכל להגדיר כטוב ממני." היא השיבה לפני שיצאה מהחדר בסערה ושבה לחדרה שלה. "היא לא מפחדת מאתנו... ממך?" וולדמורט הסיר את הברדס כדי להביט בשני הגברים. "משהו שקרה לה הפך אותה לכזאת, משהו שלא הכללנו בתוכניות שלנו. זה מה שעליך לגלות סוורוס, ואז נוכל לשבור אותה ולהפנות אותה לצד שלנו."

סנייפ קד קידה נמוכה לפני שאמר, "אדוני, היא הראתה לי, או יותר נכון נתנה לזה לחמוק ממנה, פחד שיש לה. היא מפחדת להיות לבד."

הרמיוני הופתעה לראות את דרקו בחדרה, יושב על הרצפה, קורא ספר, ולועס טוסט. הוא הרים את מבטו כשהיא התיישבה כנגדו. "האם הוא סיפר לך שהוא רוצה את גופו בחזרה?" שאל דרקו ונתן לה את הביס האחרון מהטוסט. היא הנהנה, גם כתשובה לשאלתו וגם כמקבלת אותו כבן ברית.

שעה לאחר מכן, ניתן היה למצוא את שני המתבגרים שרועים על הרצפה ומעלים זיכרונות משנים שחלפו. "מעולם לא ידעתי שיש בך את זה, אני זוכר שחשבתי וואו איזה אגרוף ימני!" אמר דרקו. "זוכר שרון קילל אותך ובסוף מצא את עצמו מקיא חשופיות? זה היה מגעיל אבל כל כך מצחיק!" אמרה הרמיוני. דרקו הביט בנערה שהיה במחיצתה במשך שש שנים אך מעולם לא ממש הכיר. היא נראתה רגועה מתמיד ולא דיברה על בריחה אפילו לא פעם אחת, אבל הוא ידע, הוא ידע שתהיה לה תוכנית מוכנה כשהזמן הנכון יגיע.

"היית צריך לראות אותי קודם," היא אמרה, "שיחקתי אותה אפלה ומסוכנת, וממש הפחדתי את הטיפשים!" היא גיחכה. "דווקא ראיתי אותך, וזה לא היה משחק גריינ-הרמיוני. אני מכיר את המבט הזה; את לא כל כך אפלה, אבל אני לא טיפש כמו שאת חושבת שאני. אני יודע שמשהו באמת קרה לך, ואת צודקת כשאת אומרת שאף אחד לא מכיר את הרמיוני האמיתית. לא משנה מה בדיוק קרה לך, זה הפך אותך לצינית יותר, ערמומית יותר, אבל זה גם נתן לך יותר רוח וחוש ללחימה, שקודם לכן רק העמדת פנים שיש לך." אמר דרקו והביט בה לרגע.

"אני יודע שכול מה שעשיתי אי פעם היה להתנהג אלייך כמו אל חרא, אבל עכשיו אני עבד של אדון האופל, נמוך מכול אחד אחר, ואני פה בגלל שסוף סוף הבנתי שכול הבולשיט שהם האכילו אותי הוא בדיוק זה, בולשיט. את, הרמיוני ג'יין גריינג'ר, אחת התלמידות הטובות ביותר שהיו אי פעם בהוגוורטס מאז אימא של הארי, והמייסדים של בית הספר הארור הזה, את יותר טובה מהם והם יודעים את זה," אמר דרקו בחיוך גאה.

"הדלת שלי תמיד פתוחה אם את רוצה לדבר. יש לי מטלות עכשיו אז אני אדבר אתך מאוחר יותר." ובזאת דרקו עזב אותה לבדה להרהר בנחמדות הלא רגילה שלו, ובאישיות החדשה לגמרי שלו. כדי להעסיק את מוחה היא החלה לקרוא שוב, אך מילותיו של דרקו הדהדו באחורי מוחה וגרמו לה לחייך לעצמה, וקרוקשנקס שנותר על המיטה שלה חצי ישן.

הפרק הקודם		הפרק הבא