אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

תודה על התגובות!

אני מזכירה לצעירים שבקוראים, הפאנפיק מוגדר בדירוג הגבוה ביותר! לא אני קבעתי, גם באנגלית הוא הוגדר ככה!

אני מניחה שאני נשמעת זקנה, למרות שאני רק בת 20, אבל אני מנסה להגן על התמימות שלכם :)

אבל זאת בכול מקרה החלטה שלכם,אז...

קריאה מהנה!

נ.ב

אני מזכירה שזה לא פאנפיק מקורי שלי, אני רק המתרגמת, תגובות בונות יתקבלו בברכה.

פרק 2: מתקפת פתע

לאחר מאמץ עמדה הרמיוני על רגליה. היא חשבה את אותן המחשבות שחשבה בימים האחרונים. 'איך לא שמתי לב ש- 'ביל' לא עונד את טבעת הנישואים שלו? למה אני פה? אם אראה את סנייפ אני אהרוג אותו.'

"אהה, מיס גריינג'ר. כל כך נחמד מצדך שהצטרפה אלינו." קול מלחשש וקר גרם לה להרים את מבטה. הלורד וולדמורט ישב במרכז החדר במעין כיסא-מלכים. ברדס כיסה את פניו כשהוא משאיר מרווח לשני חריצי עיניים אדומות להביט בה. "למען האמת, התרשמתי שאני מחויבת להיות פה."

וולדמורט צחקק למשמע תגובתה. "יקירתי- מאיפה הגיע היצור הזה?!" הוא התפרץ, כשהוא מביט על הרצפה. חתול ג'ינג'י ישב לצד רגלה של הרמיוני והביט סביב בשעמום. "אני-אני לא יודע אדוני, הוא לא היה פה כשנעלתי את החדר," גמגם אחד מאוכלי המוות. הרמיוני הרימה את קרוקשנקס שטיפס על כתפה.

היא הביטה סביב לראשונה וגילתה להפתעתה שהיא יכולה לזהות את מרבית אוכלי המוות שמשמאלה. להפתעתו של וולדמורט היא נקבה בשמם בקול, אך עדיין מספיק בשקט שזה היה כמעט לעצמה. כשנקבה בשמותיהם נעלמה המסכה מפניהם במשב של עשן, חושפת בפניה את פניהם הקפואים, חיוכיהם המעושים או המגחכים.

לבסוף, נותרו שני אוכלי מוות רעולי פנים. היא הצביעה על הקרוב אליה באומרה, "לוציוס מאלפוי," המסכה שלו נעלמה והותירה אותו חצי מגחך חצי זועף לכיוונה. הרמיוני הביטה באחרון והמילה 'סנייפ' יצאה מפיה בלחשוש זהה ללחשושיו של וולדמורט. בשנייה הבאה היא זינקה עליו, ריתקה אותו לרצפה במשקלה כשהיא נעזרת בברכיה כדי להצמיד את זרועותיו לרצפה. היא החלה להכות אותו, לשרוט אותו ולפגוע בו בכול דרך. אף אחד לא זז כשהרמיוני ג'יין גריינג'ר, מדריכה ויודעת-כול מושלמת, תקפה את הפרופסור לשיקויים שלה לשעבר. הרעש היחיד נבע משניהם עד שוולדמורט קרא "מספיק."

הרמיוני הפסיקה בבת אחת ונעמדה. היא תהתה כיצד הצליח קרוקשנקס להישאר על כתפה כול אותו הזמן בעוד היא שבה למקומה, עיניה מושפלות ונשימתה מאומצת. "יקירתי, מה הייתה המטרה של כול זה?" שאל וולדמורט, עיניו האדומות בהירות יותר. הרמיוני הביטה ישירות בעיניו, עיני האגוז שלה מחושבות. "דמבלדור," הייתה תשובתה הנוקשה. היא ידעה על כישוריו בביאור הכרה, והיא גם ידעה שהוא מתכוון להשתמש בהם עליה כול רגע.

מה שהוא לא ידע זה שהיא הייתה מיומנת בהלטת הכרה ושהיא הסתירה את מרבית מוחה. היא נתנה לו לראות מספר דברים, אך את השאר היא סגרה עמוק במוחה במקומות שהוא לא ירצה להגיע אליהם. "סוורוס, לווה בבקשה את מיס גריינג'ר וה... חתול שלה אל החדרים שהכנתי בשבילה," אמר וולדמורט. היא עקבה אחרי סנייפ כשהיא חושבת לעצמה המבט המחושב שוב בעיניה. היא הפתיעה את וולדמורט עם המראות והזיכרונות שהיא נתנה לו לראות והיא ידעה את זה.

סנייפ הוביל אותה לדלת רגילה למראה ופתח אותה למענה. לפני שהצליח לעזוב היא תפסה בזרועו והעבירה את ידה על פניו כשפנה להביט בה. "זו תהיה הפעם היחידה שאני לא נלחם בחזרה," הוא נהם כמו לא נותר כול זכר למתקפה הקודמת שלה. הנהמה גרמה לה לרעוד והיא הנהנה וסגרה את הדלת.

כשנותרה לבדה, עזב אותה כול האומץ שלה והותיר אותה רק עם בהלה ופחד. היא לא שמה לב לשום דבר פרט למיטה העצומה שבקצה החדר.

היא זחלה אל מתחת למצעי המשי האדומים ונרדמה כשקרוקשנקס מתכרבל לצדה. באותו הלילה חלמה הרמיוני על פרצופים מתים, צחוקו של וולדמורט ועל ביל ההופך לסנייפ ולוציוס.

הרמיוני התעוררה בבוקר הבא לקול צעקות המהדהדים בחדרה. היא הביטה בחדרה החדש. קטן, הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחה, וחשוך הייתה השנייה. מול מיטתה הייתה אח ריקה. לצד האח עמד שולחן ישן מכוסה בספרים, ככול הנראה מאחד משני המדפים שמעליו. לצד המיטה עמדו שתי דלתות סגורות. הן נראו כאילו היו עשויות מזכוכית שקופה אך מישהו צבע אותן בצבע שחור.

הרמיוני ניסתה אותן וגילתה ששתי הדלתות נעולות. היא התכוונה לגשת אל הספרים כשהצעקות ששמעה בבוקר התחדשו ונראו שעולים מהרצפה. היא זינקה חזרה למיטה באימה צרופה ורק אז הבחינה שגלימותיה הוחלפו בכותונת לילה לבנה, ושהן לא נמצאו בשום מקום. היא גנחה ואז נזכרה שמאלפוי האב עדיין מחזיק בשרביטה מה שגרם לה לגנוח שוב.

לפתע פנו מחשבותיה אל הארי, הוויזלים והמסדר בפעם הראשונה מזה... שבוע! שבוע שלם חלף מאז ראתה את חבריה או אפילו חשבה עליהם. הרמיוני ידעה שהם בטח מחפשים אחריה ותהתה האם הם ימצאו אותה בקרוב. הרהוריה הופסקו בפתאומיות כשנפתחה הדלת ללא אזהרה ואוכל מוות נכנס פנימה. הוא הרים את מבטו והרמיוני התנשמה בבהלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא