החיים שאחרי המוות

לקוראים השבים לקריאת הפרק השני של הפיק שלי- אם אתם עוד קיימים אז תודה...בכל זאת בפרק הזה העניינים מתקדמים והרעיון הכללי של הפיק נחשף. אני מקווה שתואהבו ותגיבו, תירשמו לעידכונים אם אתם רוצים לקרוא עוד.מקווה שתהנו.
"המשחק, הטורניר, המקנה חלחלה, שהארי עבר באותם רגעים במשימה הראשונה עם הדרקון לא היו עובדים ללא המילים "אציו מטאטא" ." הפחד, הוא רעד, הוא לא מוכן, הוא הרי קיבל את הדרקונית הכי קשוחה שם, לא?" אמרה הרמיוני לעצמה שישבה וחיכתה להארי שיחזור אל תוך האוהל בפחד אם משהו קרה לו.
"היי מתוקה," שמעה פתאום "אכפת לך?"
"בכלל לא" אמרה הרמיוני שחשבה בראשה 'כן, אכפת לי'.
"אז..." התחילה ריטה סקיטר "מה את אומרת על החבר שלך?"
"איזה חבר?" שאלה . "הבחורה מנסה להכחיש כל קשר עם הנבחר..." התחילה ריטה לזמזם מילים לעט הכותב.
"סליחה, אנחנו לא חברים, באיזו זכות"
"עכשיו ההכחשה ברורה יותר" זמזמה ריטה בעודה מתעלמת מפרצופה הנוזף של הרמיוני שמתהפך בשניות.
"הארי, חזרת" צעקה אליו ונתנה לו חיבוק, מנסה להסתיר את ההתלהבות מריטה החטטנית.
"חזרתי," אמר מיוזע כולו.
"אז...איך היה?" שאלה בטירוף.
"כיף...מה את חושבת שהיה?" ומבטו נפל ואז חזר לחייך מהציניות שלו.
"אתה קיבלת את הדרקונית הכי קשה בעוד שהרמה שלך יותר נמוכה משל השאר... אל תיעלב"
"לא נעלבתי" השיב לה .
"הארי! היית גדול, מה אתה אומר על עוד סיבוב?" נכנס רון לאוהל הגדול.
"רון..." צווחה הרמיוני.
"מה? את לא חושבת שהוא היה ענק?"
"כן, אבל זה גם מסוכן, אתה לא היית חוזר מהזירה.." קטלה אותו והוא רק עשה פרצוף חמוץ.


עם כל הכבוד כמה שהמשימה הראשונה הייתה מסובכת, המשימה השנייה לא משתווה לה.
לקחו להארי את רון והרמיני, הכניסו אתם למים בעומק של מי יודע כמה.
המים היו קפואים, בשנייה הראשונה שהארי נדחף אליהם הוא נחנק, הצטמק נאבק הוא בתוך עצמו, בשנייה השנייה הוא קפץ למעלה המים כמו דולפין עם סנפירים וזימים שכעת מחוברים לגופו.
גבורה היא דבר חשוב ועל כן שהארי סיכן את חייו שלו הוענק לו המקום השני. הוא קרוב יותר ויותר לניצחון, לא זה מה שעניין אותו, הניצחון זה פשוט להישאר בחיים, הוא כבר שרד כמה פעמים, מה זה כבר מירוץ מטופש?.

הסיבוב השלישי- אליו כולם חיכו בתושייה התחיל להופיע.
גדרות צמחים ענקיות, בלי עלה אחד צהוב נצבו מתפתלים אחד בשני ויוצרים מבוך שנראה כאין סופי.
המבוך הוביל למרכזו שם ניצב גביע, ברגע שנוגעים בו, אתם תרגישו כמו עם מפתח מעבר ותחזרו לבסיס שם הקהל יחכה.
הארי- עם כמה שזה מוזר, לא נתקל בשום יצור קסם, לעומת זאת- זה היה נראה טיפה חשוד.
הוא הלך, עם שרביטו מורם, מחכה שמשהו יצוץ , אבל שקט, כלום לא הגיע, רק קול הצעקה של סדריק דיגורי.
"אהההה, מה אתהההה עושההה?" צעק סדריק לעבר ויקטור קרום מתפתל על הקרקע.
ויקטור קרום לא עשה דבר חוץ מלהסתכל על סדריק שחצי מת חצי חי, שמתענה על ידי שרביטו שלו.
עיניו של ויקטור היו משונות, לבנות, שקופות, רצחניות ...כאילו מישהו שולט בו.
הארי התלבט, להמשיך? זה לא עניינו מה קורה לאחרים, הוא פשוט נעמד שם לא זז, ויקטור כנראה לא שם לב שהוא שם אבל מבטו של סדריק הופנה אליו מדי פעם בין פיתול לפיתול של גופו. ואז זה קרה, מחשבותיו של הארי היו מנותקות ממה שהוא עושה.
"אקספרליאמוס" שאג הארי ושרביטו של ויקטור קפץ מידיו, הוא רק נפל על הקרקע- עדיין לא מת.
סדריק הפסיק להתפתל, התאושש, התנשם בכבדות. לאחר שניות הוא גם קם על רגליו בעוד הארי עדיין מסתכל עליו.
"תודה" התחיל "לרגע חשבתי שתשאיר אותי שם" אמר לו.
"לרגע אחד, גם אני חשבתי" ענה לו מתנשף גם הוא מקושי ההחלטה שעשה.
הם הסתכלו לעברו של מעבר אחד שהיה שם. בסופו ניצב משהו נוצץ מכוסה ערפל על הקרקע.
"הגביע..." אמר סדריק. שניהם החלו לרוץ לעברו.
קירות הצמחים מאחוריהם החלו נסגרים. הנשאר מאחור -נשאר, עכשיו רק תלוי מי יגיע אליו ראשון.
שניהם נצבו מול הגביע עם רעש קולות התחככות העלים מאחוריהם והאדמה העפה ממשב הרוח שנוצר.
"קח את זה, אתה הצלת אותי, קדימה!" צעק סדריק להארי.
הוא עמד שם בשקט ואז פצע:
"לא, ביחד, לספירה של שלוש...אחת...שתיים...שלוש" צעק הארי וכל אחד אחז בצד אחר של הגביע.
הקורקבן של הארי הצטמק שוב, תחושה מוזרה אפפה אותו.
שניהם נפלו בחבטה רמה על הקרקע, קרקע של דשא עם עפר, מקום בעל ריח מוזר.
לפתע הארי הבחין איפה הם, הוא כבר היה כאן, בית קברות, בחלום, אם זה היה חלום בכלל.
איש מוזר ונמוך קומה הגיח מבית קודר במרכז בית הקברות, הוא אחז יצור מתפתל וקטן ולבן.
"אוי לא" לחש הארי ואז התעשת וצעק לסדריק:
"סדריק, מהר! תחזור לגביע, עכשיו!"
"ל..למה?" צעק אליו סדריק בחזרה.
"זה לא משנה! מהר! סדריק, אאההה!" הרגיש הארי את צלקתו נחתכת ומתבקעת לשתיים.
"אבל, למה הארי?" שאל בעקשנות סדריק.
"סדריק לא!" צעק הארי בין צרחת צלקתו הכואבת.
הארי רץ לעבר סדריק, שאחרי שמפי האיש הקטן המוחזק נשמעה צעקה חרישית של "הרוג את המיותר" ומהאיש הנמוך נשמעה "אבדה קדברה", היה מוטל על הקרקע מת.
הארי הרגיש את גופו מתרומם, ניתח לעבר קבר, שמסביבו נלפפים חבלים בהדיקות וסביב פיו נקשר בד.

 

"אוי לא..."אמר ג'יימס. "אני מרגיש את זה...אוואנס גם את?"
"כן" ענתה לילי "גיימס?"
"כן לילי, צריך למהר.."
"אבל סדריק, איפה הוא?"
"הוא עולה" אמרה לילי "איך נסביר לו הכול? אין זמן ו..."
"שקט ליל," אמר ג'יימס." אנחנו נמצא את הזמן"
באותו רגע סדריק הגיע למקום לא מוכר, מקום ריק.
מגרש קווידיץ רק... נקי יותר, לבן.
"הלו?" אמר סדריק "הלו?" אמר שוב.
"סדריק, נערי" אמרה לילי בחיוך
"נסביר הכול אחר כך- אבל עכשיו...מהר"
"מה? אבל אני...אבל את... מה?" שאל סדריק במלמול.
"די, די סדריק, צריך למהר, החלון יפתח שוב...אם כן אז יש לנו מזל...בוא, צריך לעזור להארי"
"אבל הארי ואני...אנחנו  עכשיו ב...זירה...נכון?
"כן, אתה עדיין שם...טוב...הגוף שלך עדיין שם, נסביר הכול אבל עכשיו מהר" .אמר ג'יימס.
באותו רגע סדריק הבין, הוא לא כזה טיפש.
הוא נזכר באור ירוק, בצעקה דקה, ב 'סדריק, מהר תחזור לגביע עכשיו!'
הוא מת.
אבל הארי, הארי עוד שם, והוא צריך עזרה, הוא יקבל הסברים אחר כך.
הכול רעד, הוא רק שמע את דיבוריהם האחרונים של לילי וג'יימס אליו:
"שם, למטה, בעולם האמיתי, אתה לא תהיה מסוגל לראות אותנו, רק הארי יראה, אם הכול יעבוד...
פשוט תעשה את הדבר הנכון, תעזור לו!!! תחשוב לבד. אין זמ.."
ואז הכול השתתק. סדריק מצא עצמו נדחק במערה צרה. ממש צרה, מזדחל, אז הוא ראה את זה, זהוב, נוצת זנב של עוף חול. זה שרביט, הוא, סדריק, בתוך שרביט.
הוא יצא אל האור נחשף שוב לבית הקברות ולהארי שעכשיו די פצוע עם חתך בידו.
 מי אם לא הוא  עמד מולו, כשאור ירוק משרביטו בעוד משל הארי אור אדום. הוא לא האמין תחילה, ואז נוכח שכן, זה וולדמורט.
"אלוהים, הארי" הארי הפנה את מבטו אל סדריק. גם לעוד כוונים, כנראה שם עמדו האחרים.
"אמא?" "אבא?" שאל הארי .הם דיברו. סדריק לא שמע מה שניהם אמרו להארי, רק מה שהארי ענה להם: "והוא לא יהיה מסוגל לראות אתכם?". סדריק לא הבין ורק פלט בקול רועד לעבר הארי:
"ה...הארי?" הארי הסתובב לסדריק במבט כואב "אתה תוכל לקחת את.. גופתי ל...אבא שלי?"
הארי הנהן.
אחרי שניות הארי שחרר את שרביטו מהקרב הצמוד עם וולדמורט.
האינסטינקט הוא זה ששלט בסדריק, הוא הרי מת, וולדמורט לא יוכל להרוג אותו שוב.
הוא רץ, יותר בכוון של התעופף לפניו של וולדמורט, חוסם את ראייתו, הוא ראה רק את עיניו האדומות והשסעים במקום אף. אחרי שניות הוא מצא עצמו במגרש הקווידיץ הריק למחצה שוב, הפעם הצליח לראות את שני הוריו של הארי.
עכשיו הוא היה סמוק, אם זה בכלל אפשרי.
"איך אני...חי?" הוא שאל נבוך משהו.
"אתה חי כי אין כזה דבר 'אני מת'" ענה ג'יימס.
"מה?" שאל
"אני יודע, זה מבלבל, מזל...אני הראשון שהגיע לכאן בהתחשב בעובדה שלילי הגיע דקות אחריי" חייך. סדריק היה ההפך מזה.
"די, אתה מפחיד את הילד" לילי אמרה
"לילי, את אמא של הארי פוטר, את יכולה להסביר לי מה הולך כאן?"
"בוודאי חמוד, שב"
משום מקום הופיע כיסא. די נוח אפשר לומר.
"אתה מבין סדריק... כל הדברים שקוסמים ואפילו מוגלגים שיערו אי פעם לגבי המוות אינו נכון, בעצם הם לא הבינו שאין כזה דבר למרות שהמושג מת קיים ועוד איך.
כשבנאדם מת...הוא חי. הבנת?" השתיקה של סדריק רימזה על חוסר הבנה טוטאלי.
"אחחח...אתה עכשיו נמצא בריק של העולם, מקום שנמצא בראש שלך, אבל אמיתי. אתה בתור שחקן קווידיץ בחרת את המקום הזה מכל בחינה שבנאדם יכול לבחור.
אנחנו כאן כבר כמה שנים טובות, תדע שזה שהחיים לא הסתיימו יכול להיות גם דבר שונה משמח.
כל שבוע אדון המוות בא לכאן, הוא כמו אב- אב הסוהרסנים . הוא לוקח משהו או מישהו שקרוב אליך, געגוע, חפץ, רצון ומשתמש בהם נגדך. אין שום פתרון להדחיק את הדבר הזה, חוץ מלבקש למות.
המוות עכשיו גילה שאדם הצטרף לכאן, הוא יבוא לערוך עמך חוזה, הוא יסביר לך מה פשר המוות האמיתי ומה הלקחים בלהישאר חי.
אין כזה דבר טוב או רע, גיהנום או גן עדן, יש רק פחד וההתגברות עליו. וזה סדריק, דבר שתראה בהמשך". לילי חתמה את דברה כשדמעה נחתה על לחיו של סדריק, הוא לא שלט בזה.

אם לא שמתם לב ,עכשיו הספור הוא קצת יותר על מה שסדריק חווה, אבל אל תדאגו -זה שווה את זה למרות שבכללי התעמקו יותר בהארי ובדמויות אחרות. אז תגיבו ותמשיכו לקרוא כשיגיעו הפרקים הבאים...

הפרק הקודם		הפרק הבא