החיים שאחרי המוות

שוב היי לקוראים, אם יש כאלו...תהנו:
סדריק עד עשיו רק ישב על הכיסא הנוח שהפך כבר ללא נוח, מתלבט, חושב, פוחד, כן, בעיקר פוחד.
לילי וג'יימס לא נראו באופק. מגרש הקווידיץ הלבן נראה כעת לבן יותר, בגלל שהחושך שסדריק הכיר עד עשיו היה פחות שחור ממה שהוא היום.
הוא רק חיכה מה יקרה כשמלאך המוות, אב הסוהרסנים, יבוא אליו, פנים מול פנים, הפחד אכל אותו מבפנים.
עברה שעה, עברו שעתיים, סדריק לא הרגיש צמא, לא הרגיש רעב.
הוא קם מכיסאו, שנעלם לפתע כי עייף גם הוא מלהחזיק את סדריק שעות רבות כל כך.
סדריק הסתובב סביב המגרש הגדול, הדשא הירוק שהפך ללבן, הביט על מושבי האוהדים הצחורים ועל שלושת חישוקי השער הגבוהים שגם כן נצבעו בלבן על טבעי שכזה. באותו רגע קלט שם יושבים את לילי וג'יימס.
"מר וגברת פוטר?" פנה אליהם סדריק.
"אני אמור להרגיש רעב?" נבוך
לילי וג'יימס צחקו חרישית.
"תחושה מוזרה נכון?" שאל ג'יימס וסדריק ענה בהנהון.
"גם לי זה קרה, זה חולף, ולא, אתה לא אמור להרגיש רעב כי אתה...אתה יודע, חי מת שכזה, אנחנו לא צריכים שורש בסיסי לקיום שלנו, רק את הנשמה, לא גוף, אין לך קיבה פה או משהו."
"או..." אמר סדריק וחלף על פניהם.
לפתע הוא הרגיש צמרמורת, קור, כאילו הוא לא יהיה שמח יותר לעולם, עובדה שכזו הייתה נראית לו הגיונית עכשיו.
"ליל.." פתח סדריק, אך שני הוריו של הארי לא היו שם. האדמה כאילו בלעה אותם.
"סדריק, אממ...וואו... אני לא ציפיתי ש...אאמ...טוב, אני מסכימה, אני אבוא אתך לנשף." הוא שמע את הקול של צ'ו צ'אנג לוחש באוזנו.
"צ'ו?" הוא שאל את הקול המסתורי "את כאן?" הוא חזר.
מה שענה לו היה רק צחוק ארוך, חד, קר ומתגלגל.
"עבדתי אליך!" הקור עכשיו עטף אותו עוד יותר. מולו הופיעה דמות לבושה ברדס.
יד רקובה יצאה מתוך שרוול, ועין גדולה, אדומה, רקובה גם היא לא פחות מהיד הסתכלה עליו במבט סוקר.
"תן לי להציג את עצמי, שב" אמר הקול ולפתע עמד לו כיסא שנראה גם הוא נוח לא פחות מאותו כיסא שלילי הציעה לו לשבת עליו.
"אני מוות, נעים להכיר" שלח את ידו הרקובה ללחיצה לכוון סדריק.
"אני אוותר" לחש למוות וכאילו לגלג בפניו וחש כלפיו בוז.
"כרצונך, החוצפה הזו תוריד לך את רף ההתלהבות שלי ממך, סדריק..." אמר המוות
"א...איך אתה יודע איך קוראים לי?" תהה.
"ח...אני יודע הכול, עליך, על חבריך, חברתך, מה עשית בחייך, מה המילה הראשונה שאמרת, מתי ישבת, הלכת, מתת... הכול." מבט הפליאה הופיע על פניו של סדריק.
"טוב, לעניינים. מר דיגורי הצעיר, בן לאבא, בן יחיד, אמא, הו גברת דיגורי אני זוכר אותה, בקשה למות, היום היא אחת העוזרות הכי טובות שלי, סליחה, לעניין..."
"מ...מה? אמא ש...שלי?" סדריק שאל.
פניו של המוות הפכו לשחורות, מפחידות, מאיימות "מספיק!" צעק המוות.
עכשיו הוא החל למלמל מילים שסדריק לא כל כך יכל להבין, לחש אולי, לחש שלא שמע מעולם
: אינקטאטום מוטירה, דדלאום פוריאוס קובסקה..." המשיך למלמל מילים מוזרות. סדריק נבהל, הבעת פניו של המוות לא היו נעימות, לא שהיו בהתחלה, כאילו קול אחר חודר לתוך נשמתו ומדבר כמו הקול של מולי בצרחן, רק גברי ונוקשה יותר. הוא לא יכל לקום, הוא דבוק לכיסא, הוא שמע רעש, כמו קליק, ושלשלאות ברזל נלפפו סביב גופו ופיו, הוא לא יכל לזוז כעת אפילו מילימטר אחד.
המוות הפסיק את מלמוליו, סדריק ניאבק להשתחרר.
"קרושיו!" צעק המוות לכוון סדריק, הוא לא אחז בשרביט, אבל כאב חד בכל זאת פילח כל נקודה בגופו, כמו אלפי "נשיקות" רעילות של נומי גינה שהפכו למוטציות (תכפילו את זה פי שמונים וזה הכאב), הוא הרגיש את הכאב חודר אליו, למוחו, לאבריו הפנימיים, כל סנטימטר בגופו התפתל, או לפחות ניסה כי השלשלאות התהדקו סביב פיו שניסה לצרוח בייסורים וסביב ידיו ורגליו הרועדים כל כך חזק ,דבר שהעפיל כאב נוסף על גופו.
הכאב הפסיק, הוא לא הרגיש כל כך רע מעולם.
"זה" אמר המוות "כלום לעומת מה שאתה תרגיש, זה היה כאב פיזי, הכאב הנפשי יכול להיות שווה לו, אולי יותר" אמר המוות
"עכשיו," השלשלאות נעלמו כאילו לא היו "זה החוזה שלנו, סדריק דיגורי " הדגיש את שם המשפחה.
"קרא אותו בעיון, ואז תחתום" הוציא פגיון קטן מזרוע שמאל שלו.
הוא רק פתח את גליל הקלף שנקרא :חוזה:
קורבן מותי או אלמותי יקר,
לפניך ניצב מוות אם אתה קורא את החוזה הנ"ל.
לפניך פתוחות אופציות מספר לגבי העתיד, לא במובן הטוב של המילה.
הנך יכול להמשיך לחיות, סדריק דיגורי, 
סדריק התפלא שבחוזה הקבוע יש את שמו, ואז המשיך לקרוא:.
תמשיך לחיות, אבל בצער, כאב , יגון, געגוע, שכיחות, פיקחות ועוד כאלו וכאלו. בנוסף תופעות לוואי לחיים הללו: קוצר נשימה, בחילות, פרצי בכי מתמשכים, תחושות מוזרות, חזיונות, אדישות, חוסר מגע עם העולם הכללי, גירודים, שלפוחיות, התעלפויות, כאבי בטן וראש וכאלו וכאלה.
עכשיו קורא לא יקר, ישנה אפשרות שנייה, אתה יכול לעזוב את העולם הזה, את שניהם, למות באופן סופי שמא המוות יסתפק בכך אם תרצה ואם לאו.
לתחושה זו נלווים: ייסורים התחלתיים, כאבי תופת, ולאחר מכן גם רוגע שלווה , מוות לא טבעי, אך מוות בכל זאת.
האם אתה, סדריק, מסכים בזאת להמשיך לחיות חיים אלו ובמידה שלא תסתפק בהם תוכל "למות" כראוי?
מלא חתימתך על ידי שימוש בנדר דם כובל.
סדריק בלע את רוקו, עיניו נפערו למראה המילים שהתרוצצו על הקלף. הוא רק אחז את הפגיון, לעיניו הצדות של המוות. הוא חתך את עורו, שלוש טיפות של דם ניתזו על הנייר. ואז שלח את ידו בלחיצה אל המוות, כלא מאמין שהוא עושה עסקה עם השטן בהתגלמותו.
המוות שלח את ידו ואחז בסדריק בחוזקה, כרואה משהו.
הוא הרגיש את הקור, כוויות קור, כאילו נשרף תחת שלג שפעפע בכול אברוניו.
"האים אתה, מסכים בזאת לעקוב אחר החוזה ולציית לכתוב בו, סדריק דיגורי?"
"כן" ענה סדריק. חוט דק, זוהר, מרגיע ,ליפף את ידו של סדריק עם ידו של השטן. כאילו שניהם כובלו יחד באזיקים.
"זה נעשה" אמר המוות ואז נעלם משם, כלא היה, במקומו הופיעו לילי וג'יימס, עכשיו הקור הזה נעלם, שמחה חזרה, אולי בערך, זה היה הסימן להיעלמותו של השטן.

"אתה לא חייב לדבר על זה, לך לישון, זה עוזר, גם אנחנו חווינו את זה, קשה, העינויים, טוב אני לא אדבר, אנחנו לא נדבר, לך לישון, כשתקום הכול יהיה בסדר!" סדריק שמע בצלצולים מתרחקים.
הוא נחבט על כר רך, גמיש כמים, ושקע בשינה עמוקה.
"אתה חם כל כך" אמרה צ'ו צ'אנג לכוונו של סדריק האוחז בידה
"סליחה, אני מתרגש" צחק
"ח...גם אני" המשיכה.
"את מושלמת" אמר והביט בשמלתה הלבנה עם העיטורים התכולים.
"גם אתה" עכשיו הביטה בגלימתו המהודרת.
הוא סובב אותה בידו הימנית, לראות אותה, להביט בה.
הוא נשאר לפתע לבד. הכול נעלם, צ'ו לא הייתה שם, לא עוד. הוא הסתובב ברחבי האולמות בהוגוורטס ,שם התהלך עם צ'ו, ושום איש לא צץ, לא איש, לא רוח, לא סתם קול, רק השקט.
"זה יהיה קשה, אתה יודע?" אמר המוות שנשמע רחוק.
"הלו? מי זה?" שאל סדריק
המוות הופיע מולו, צמוד אליו, יותר מדי, הרבה יותר מידי, עם העיניים הסוקרות, היד הרקובה והצחנה שנפלטת ממנו.
"אל תסתכל לאחור, זה קשה" פצע המוות ואז נעלם, סדריק הביט אחורנית למרות מה שמוות אמר.
צ'ו צ'אנג שכבה על הקרקע. מתה.
"צ'ו" צעק סדריק ורץ לכוונה והיא עדיין על הקרקע.
הפגיון שהיה בתוך אבריה עכשיו נשלף על ידי סדריק. זה אותו פגיון בו הוא חתם על החוזה עם המוות.
"זו החלטה שלך, היא תעלה לך ביוקר בכל מקרה, לא משנה במה תבחר" שמע את המוות צוהל מרחוק.
הוא כבר לעולם לא יהיה יותר שמח עכשיו הוא היה בטוח בזה.
סליחה שהפרק קצר, פשוט צריך לשים רווח בין חלק מהחלקים, רווח במובן של פרק. תגיבו.... (:

הפרק הקודם		הפרק הבא