my world

רוז וסקורפיוס חברים אבל מה קורה כשרוז מגלה שהוריה אירסו אותה למשהו שיותר גדול ממנה בשנתיים.

כותב: זאבה בודדה
הגולש כתב 21 פאנפיקים.

פרק מספר 2 - צפיות: 5931

(5) 4 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: רומאנס - שיפ: הדור הבא - פורסם ב: 01.11.2012 - עודכן: 12.01.2013

המלץ!

ID : 3651

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

"בוקר טוב" מלמלתי כשנכנסתי למיטבח של הפוטרים. "בוקר טוב גם לך" ארה לילי בהתנשאות. אוף שתתבגר כבר שזה לא אשמתי שסקורפיו היה מאוהב בי ולא בה "ההורים שלך היום פה". "שיהיה להם במזל" אמרתי והכנתי לי טוסט. "אני לא חושב שראיתי את אבא שלך עצבני ככה" ציין אלבוס. משהו ממש שונא אותי שם למעלה. "מה לא ברור בלא מעניין א-ו-ת-י-!-!-!" אמרתי בכעס. "משהו פה קם על רגל שמאל" אמר הג'יימס שנכנס באותו רגע למטבח. "עוד מעט לא יהיה לך רגל שמאל" מלמלתי "אני זזה תראה אחר כך" ובלי לחכות לתשובה התעתקתי משם. הגעתי לסימטת דיאגון והלכתי לקלחת הרותחת כדי לשתות משהו. ישבתי על הבר וכעסתי על ההורים שלי למה הם חייבים להיות מגעילים? "רוז וויזלי אפשר לדעת למה בשם מרלין את מתעלמת ממני?" אמר קול מוכר שגרם לי הרבה מאוד צרות בזמן האחרון. "סורפייו" התנפלתי עליו בחיבוק. כל כך הייתי צריכה אותו. שיגיד לי שהכל בסדר ושלא יכעס עלי כמו ההורים שלי. "לא ידעתי שאת עד כדי כך אוהבת אותי" חייך סקורפיוס והתישב לידי. "אנחנו בצרות" מלמלתי קוברת את ראשי בידי. "אני מבין שהם לא קיבלו את זה יפה" הוא חייך והצמין לשנינו בירצפת "למה אתה מחייך?" שאלתי בבילבול. "לא ציפיתי שהם יאהבו את העובדה הזאת" הסביר לי. "לא רק שהם לא שמחו הם גם אירסו אותי" מלמלתי מרגישה דמעות זולגות על לחיי. הוא בהה בי מספר דקות לפני שפלט "מה?-?-?". "מה ששמעתה" מלמלתי מנגבת את הדמעות. היו כמה דקות של שקט מעיק. "תגיד משהו" התחננתי. "מה את רוצה שאני יגיד?" הוא נמנע בנחישות ממפגש ישיר עם עני. "שום דבר" מלמלתי וקמתי. "חכי שנייה" הוא תפס בידי. השתחררתי ממנו באגרסיביות "חשבתי שאנחנו אמורים להיות ביחד לא משנה מה הם יגידו...אבל נסתבר שאתה ירשתה את הגנים של אבא שלך...אתה סתם פחדן עלוב" צעקתי עליו, מתעלמת מכל המבטים שנעוצים בנו ללא בושה ורצה החוצה. התחלתי לרוץ כל עוד נפשי בי. רציתי לברוח, או למות. הכל נגמר אני יתחתן עם ג'ורדון ויחיה בעצב כל חיי. זהו גזר הדין שלי אני יהיה אומללה. הגעתי לבית שלי, רק עכשיו אני מבינה שרצתי כמעט 20 קילומטר בלי לעצור לרגע. השעה הייתה שעת דימדומים מאוחרת ואני קשלתי לתוך החדר שלי. נכנסתי להתקלח בתקווה שהמים הותחים יאדו את כל הצרות שלי. מסתבר שזה ממש ללא עזר רק גרם לי לכאב ראש אחד גדול. היה ממש חשוך בחושך בחוץ כך שהבנתי שהתקלחתי מעל שעה.לבשתי בגדי מוגלגים שקניתי עם לילי וירדתי למטה. שמעתי את אמא קוראת לי אבל בחרתי להתעלם ממנה. לא היה לי כוח או סבלנו במיחד לא לה. נכנסתי למטבח כדי להכין לי שוקו כשפתאום הרגשתי שמשהו נוגע לי בקתף. בלתי צווחה לא רצונית והפלתי את הכוס. "לא התכוונתי להפחיד אותך". הסתובבתי. מצאתי מולי נער שנראה בערך בגיל של ג'יימס עם שיער חום ועיינים ירוקות. "אני מניחה שאתה ניק ג'ורדון" מלמלתי. "מודה באשמה" הוא חייך. "למה אתה עושה את זה שאלתי בכעס מעורב בסלידה. "עושה מה?" הוא נראה מבולבל. אולי מהשאלה אולי מהצורת דיבור. "מאמלל אותי". "אני לא רוצה לאמלל אותך...אני יעשה הכל כדי שיהיה מאושרת" הוא אמר מניח יד מנחמת על כתפי. "אני לעולם לא אוכל להיות מאושרת" אמרתי באומללות. בתגובה הוא חיבק אותי. אני לא חושבת שמשהו חיבק אותי ככה אי פעם. חיבוק מבין ומנחם, חיבוק אוהב?


הפרק הקודם		הפרק הבא

תגובות

היוש.... · 15.11.2012 · פורסם על ידי :זאבה בודדה (כותב הפאנפיק)

אני יודעת שהפרק קצר ואין רבחים בין השורות...אבל זה מה שאני מצליחה להעלות מהפלאפון....
אז ככה זה יהיה עד שאני יעבור דירה ויקנה מחשב חדש:)
סורי...ותודה על התגובות בפרק הקודם....

זה נחמד · 15.11.2012 · פורסם על ידי :פוטר לילי

ממש יפה