שום דבר לא יפריד בינינו

פרק 1: העקרב
"אל? אל?! אלבוס!" קראה רוז והעירה את אלבוס.

"אני ישנתי." אמר בעייפות והרים את ראשו מהשולחן, נועץ מבט ברוז.
"אפשר את העט שלי?" שאלה רוז והצביעה על העט שאלבוס החזיק בידו.
"בשביל זה הערת אותי?" שאל כלא מאמין.
"העט!" דרשה.
"מאיפה את יודעת שזה העט שלך?" ניסה אלבוס להתחכם.
"כתוב עליו רוז וויזלי, טמבל."
"או, נכון," אלבוס הבחין בכך ונתן את העט לרוז.
"ממתי כותבים את השם שלך על עט?" הוא שאל לאחר שהיא טמנה אותו בקלמרה.
רוז הסתכלה עליו במבט של 'זה-ממש-לא-משנה-עכשיו', ואז שינתה את נושא השיחה.
"אתה בא לארוחת בוקר?" היא שאלה. אלבוס מיצמץ קצת בעיניו והנהן, לא מרוצה מכך שלא ענתה לו על השאלה. היום הוא קם מוקדם משום מה, ומכיוון שלא היה לו מה לעשות, החליט לשבת ולסיים את שיעורי הבית הנותרים שלו (עם העט של רוז, ככל הנראה), ופשוט... נרדם.
"חכו לי!" קראה ליזי מהמדרגות של מגורי הבנות, וירדה אליהם.
"טימי יבוא אחר-כך, עם לילי," היא הודיעה. אלבוס נאנח.
"תפסיק להיות כזה כבד," אמרה לו רוז.
אלבוס לא ענה לה, אלא המשיך ללכת לכיוון החור שמאחורי התמונה.
"בואו," הוא אמר בטון ספק אדיש ספק עצבני, שנבע ככל הנראה מהעייפות שלו. "אני רעב."
רוז הזעיפה את פניה.
"אתה יכול להיות יותר נחמד, אתה יודע." היא אמרה.
"ככה זה טוב?" שאל אלבוס ומרח על פניו חיוך ענקי ומלאכותי.
רוז נאנחה, התקדמה לכיוונו ודחפה אותו אל המסדרון.
"הרבה יותר טוב," היא ענתה.
אלבוס גילגל את עיניו כלפי מעלה, ורוז נאנחה שוב.
"מה יש לך בזמן האחרון?"
"כלום," ענה אלבוס בזעף.
הם הלכו אל האולם הגדול, ואלבוס ניסה שלא לצעוק על רוז וליזי, שדיברו ללא הרף וקדחו לו חור בראש.
וככה הם הלכו, רוז וליזי מפטפטות בהנאה, ואלבוס הולך לפניהם בפרצוף חמוץ.
"שלום," נשמע קול חלקלק כל-כך, מוכר כל-כך ושנוא כל-כך, שאלבוס הרגיש כאילו הוא עומד לקבל בחילה.
"סקורפיוס." הוא מילמל בשנאה, והסתכל עליו.
רוז חייכה חיוך רחב, ונישקה את סקורפיוס באהבה. אלבוס הרגיש כאילו הבחילה עולה למעלה ומאיימת לצאת החוצה. מישהו מוכן להסביר לו למה הוא צריך לסבול את שני הדבילים האלה?
אלבוס וליזי התרחקו מהשניים, ורוז הסתכלה בהם במבט מאוכזב.
"תפסיקו לעשות את זה." היא התחננה.
"כשאת תפסיקי לצאת עם העקרב." אמר אלבוס והביט בשנאה בפניו של סקורפיוס. הוא תמיד קרא לו 'העקרב', וזה היה גורם לרוז להגיע לסף הבכי, אבל באותם רגעים לאלבוס ממש לא היה איכפת. העונש הזה מגיע לה, והשם הזה מגיע לסקורפיוס- אפילו ההורים שלו כנראה מסכימים על כך.
"בחיים לא!" התנגדה רוז, ואלבוס ראה איך עולה על פניו של סקורפיוס חיוך של ניצחון. "ואתה תפסיק לקרוא לו 'עקרב'!"
"עקרב." חזר אלבוס בחיוך מתגרה. רוז הסתכלה בו מבט מיואש, וסקורפיוס הפנה לעברו תנועה מגונה באצבעותיו (מיותר לומר שזה היה מאחורי גבה של רוז, כך שהיא לא ראתה כלום).
"אתה חתיכת - " אלבוס התקדם לעבר סקורפיוס בכעס, אבל רוז עצרה אותו.
"אבל ראית מה הוא עשה לי!" אמר אלבוס בנימה מאשימה. סקורפיוס צחק בלי קול.
"הוא לא עשה לך כלום, ותפסיק להתנהג כמו תינוק." אמרה רוז בקול סמכותי, אבל אלבוס יכל להבחין בתחינה האמיתית בעיניה, והיא ממש לא עניינה אותו.
אלבוס נאנח, והתרחק משם, וליזי בעקבותיו.
הוא שמע את קריאותיה הנואשות של רוז מאחוריו, והתעלם מהן. במצבים רגילים, רוז לא הייתה מסכימה לתקשר איתו אחרי דברים כאלה, אבל כרגע, הוא היה אחד האנשים היחידים במשפחה שהסכים לדבר איתה, ולכן לרוז לא הייתה ברירה אלא לסלוח לו, כך שהמצב פעל לטובתו, והוא היה יכול לעשות מה שהוא רוצה בלי שרוז, הנואשת לחברת משפחתה, תתנגד לזה.
"אל..." ניסתה ליזי להרגיע אותו כשכבר היו רחוקים מרוז וסקוריפיוס.
"לא." ענה לה אלבוס. "זה חוזר על עצמו כבר כל-כך הרבה פעמים. שתלמד!"
"אלבוס!" נזפה בו ליזי. "היא בת-דודה שלך!"
"והיא גם החברה הכי טובה שלך." ענה אלבוס. "וגם את לא בדיוק מאושרת מהמצב, נכון?"
"לא, אבל - "
"אין אבל. מי שמסתובב עם עקרבים, נעקץ בסופו של דבר." אמר אלבוס. "רוז תפגע מהאידיוט הזה. תזכרי שאמרתי את זה."
ליזי שתקה, ואלבוס ראה בכך הוכחה לזה שהיא מסכימה איתו.
הם הגיעו לאולם הגדול, והתיישבו ליד הוגו, שנראה די בודד.
"אתה יושב לבד היום?" שלה ליזי.
"מה פתאום?" התלוצץ הוגו. "אני מוקף חברים! מה נראה לכם?" הוא הוסיף בנימה רצינית יותר, ואפילו קצת דכאונית.
"אז איפה השאר?" שאל אלבוס.
הוגו חשב לרגע.
"אמילי כועסת עליי בגלל אתמול," אמר הוגו. "כל הקטע הזה עם הפריזבי לא התאים לה, היא אומרת שאם רוז הייתה שמה לב אז סיכת המדריך שלה הייתה ממש בסיכון בגלל שהיא לא הצליחה להשתלט עליי."
"היא קצת מגזימה, לא?" שאלה ליזי.
"כן, אבל אמילי, את יודעת..." אמר הוגו. "היא לוקחת את הדברים קשה. דן הלך לדבר עם הלן, כי רק אתמול קיבלת אותו - " הוא הסתכל על אלבוס. " - בתור רודף, אז הוא אמר שהוא צריך לדבר עם הרודפות האחרות."
אלבוס חיפש את דן, הרודף החדש, ואת הלן. הם באמת ישבו אחד ליד השנייה, ודיברו (עד כמה שאפשר לדבר עם אדם ביישן כמו הלן), כנראה על קווידיץ'.
הוא הרגיש צביטה של קנאה בבטנו, וגם כשנזכר שלדן יש חברה, זה לא עבר.
"הוא לא צריך לדבר גם עם לילי?" שאל אלבוס בבילבול. "גם היא רודפת, אחרי הכל."
"כן, טוב," הוגו נראה נבוך קצת. "אבל..."
אלבוס לא ידע אם זה היה בכוונה או בטעות, אבל מבטו של הוגו נדד לכיוונם של זוג אחד שישב לא רחוק מהם.
אלבוס הסתכל על לילי, ואז על טימי, ואז חזר להביט על הצלחת שלו, שעוד הייתה ריקה.
"אתה לא מרוצה מהמצב." אמרה ליזי. היא לא שאלה, היא אמרה.
"ממש לא!" שיקר אלבוס. "זה לא קשור..."
"זה מאוד קשור." התעקשה ליזי.
"איך רציתם שאני אגיב?" שאל אלבוס. "בצהלות שמחה ודילוגים מאושרים?"
"לא..." מילמל הוגו.
"יופי. עכשיו תנו לי לאכול בשקט."
אלבוס התחיל לשים על צלחתו קצת מהבייקון והביצים שהיו ממש מולו, והתחיל לאכול בשקט, בלי להחליף אפילו מילה אחת עם ליזי או עם הוגו.
מידי פעם הוא היה מסתכל במבטים עצבניים על לילי וטימי, שנראו יותר מידי מאושרים לטעמו. אלבוס השתדל תמיד שלא להראות לשניים כמה הוא מעוצבן מהמצב החדש, למרות שזה לא היה מוסתר טוב במיוחד. הוא ידע שהוא יצטרך להשלים בסוף עם המצב, יהיה מה שיהיה.
לאחר שגמר, קם אלבוס מהשולחן.
"אני הולך לכיתה." הוא אמר.
"אתה לא מחכה לנו?" שאלה ליזי והצביעה עליה ועל טימי שישב יותר רחוק מהם.
"לא." ענה אלבוס. "אני הולך." הוא התחיל להתקדם אל כיוון היציאה, ובדרך הביט עוד מבט חטוף בהלן, שעדין דיברה עם דן. כמה שהיה רוצה לשבת שם במקומו.
אתה פאתטי, נזף בעצמו והמשיך ללכת, אתה פשוט הבנאדם הכי פאתטי שקיים.

הפרק הקודם