מים אפלים

תודה לכל מי שהגיב ונרשם לעדכונים (: אני שמחה שהפרולוג עורר כזו סקרנות. השאלות האלו עדיין לא יקבלו תשובה בפרקים הבאים, אבל אני מקווה שהפאנפיק יעורר עניין בכל זאת.

חלק ראשון

במעמקים

פרק 1

אנשים מוזרים

השחר עלה באותו היום כפי שהוא עולה רק בערים קטנות בתחילת הקיץ – חיוור, צח וקריר, טומן בחובו אפשרויות מסתוריות. בן טרנר נהג בטנדר שלו באיטיות ברחוב הראשי הריק אל מקום עבודתו, נהנה מהתחושה שהשרתה עליו עלייתו של יום חדש. אימו תמיד נהגה לומר לו שבכל יום טמונה האפשרות לשינוי לטובה, אם תדע למצוא אותה.

הוא החנה את הטנדר מול המוסך המקומי ודומם את המנוע הרועש. הוא לקח לעצמו רגע ליהנות מהשלווה של תא הנהג; הוא עצם את עניו ומתח את זרועותיו מאחורי משענת הראש, מאזין לציוץ הציפורים.

הוא פיהק פיהוק ממושך, ואז הציץ בשעון הרכב. הוא הקדים. זה היה מפתיע, להתחשב בעובדה שישן שעות בודדות באותו הלילה. הוא החליט לעשות הליכה אל בית הקפה הקרוב ולכבד את עצמו בכוס קפה ועיתון לפני תחילת יום העבודה.

הרוחות הליליות שבאזור הביאו אל הרחובות שלל לכלוך בעוד התושבים ישנים את שנתם. נעלי הספורט של בן רמסו עלים מתים ועיתונים לחים בעודו צועד ברחוב. עלון הכנסייה המוכר, אשר הפציר בתושבים להיות ערניים לכל פעילות מוזרה בשכונה ולדווח למוקד האזורי על כל מה שעשוי להתפרש כפעילות פרה- נורמאלית, נדבק לחרטום נעלו. הוא בעט את הנייר הצידה, ראשו שקוע בפרויקט שהעסיק אותו רוב הלילה.

בעלת בית הקפה בירכה אותו בלבביות, והוא שמח לראות שאין תור מול הדלפק.

"שמעת על האירועים באקסטר אתמול בלילה?" היא אמרה בעודה מושיטה לו את מהדורת הבוקר של העיתון. "ביצעו מעצרים בכל העיר – לא פסחו על אף שכונה, זה מה שהעיתון אומר. חמישה חיילים נהרגו במבצע. מה אתה אומר על זה?"

בן ניצל את הרעש שהקימה מכונת הקפה על מנת להסתפק במלמול והנהון. הוא בהחלט שמע על האירועים באקסטר, הוא השאיר את הרדיו דלוק במשך עבודתו הלילית. אך כאשר הגיע מבזק החדשות השלישי הוא העביר לתחנה שמשמיעה מוזיקה בלבד. היה גבול כמה מסוגל היה לשמוע דיווחים חוזרים ונשנים, גם אם הם נגעו למעצרים אלימים במיוחד שהתרחשו בחרבי המדינה בשבועות האחרונים.

הוא רפרף בעניו על פני עמוד השער, שהציג זוג חיילים נושאים אדם מעולף בלבוש משונה בחמלה יוצאת דופן, יחסית להיותו "גורם מסוכן לציבור". התמונה העלתה בו מרירות שהייתה זרה לו, והוא דפדף אל מדור הספורט.

בעלת החנות סיימה להכין את הקפה והמשיכה לדבר על אקסטר. בן שיתף פעולה בשיחה, אך בתוך תוכו לא הבין מדוע אנשים ממשיכים לדון בנושא החוקים החדשים בכזה להט – אלה היו חדשות ישנות. אפילו זיכרון פיגוע הטרור המפלצתי בלונדון כבר היה בסך הכל צלקת מגרדת.

"תבוא לארוחת צהריים," היא אמרה לו אחרי ששילם, והחזירה לו יותר עודף משהגיע לו, קורצת. "יש לנו מנה חדשה – פשטידת רועים עם ירקות שורש."

"נשמע נפלא," אמר בן בחיוך לבבי, פונה לצאת. "את יכולה לצפות לי."

הוא פתח את המוסך, והדבר הראשון שעשה היה להציץ בירכיתי החדר ולוודא שאופנוע ההארלי הישן עליו עבד במהלך הלילה עדיין חבוי. הוא ידע שמעסיקו לא יראה בעין יפה את השימוש שעשה בכלי המוסך ובחלל שלו אחרי שעות העסקים.

באופן עקרוני, הוא ידע שמעסיקו לא היה מתנגד אם היה משתמש בשירותי המוסך על מנת לתקן את כלי הרכב שלו. אך העניין היה שבן לא חשב שהאופנוע מקולקל – מסיבה לא ברורה, למרות ידיעותיו במכונאות, הוא פשוט לא הצליח להתניע אותו.

האופנוע הזה עמד בחניה של ביתו מאז שזכר את עצמו, מכוסה סדין מאובק. הוא נהג לשחק בו כילד, וככל שהתבגר, מצא את קיומו מוזר יותר ויותר. לאימו לא היה רישיון נהיגה – בטח שלא לאופנוע. הוא ניסה לשאול אותה מדוע יש בבעלותה כלי רכב מסקרן שכזה, אך היא תמיד הייתה מתחמקת, עד שבן הבין שהנושא רגיש ועזב אותו במנוחה.

אך סקרנותו לא שקטה, במיוחד לאחר שהפך את כל הבית ולא הצליח למצוא את מפתח ההתנעה שלו. וכך התחיל הניסיון שלו לעקוף את מערכת ההתנעה המקורית. זה פשוט נראה לו בזבוז שאופנוע יפה כל כך, מדגם  קלאסי מעולה שכבר לא מיוצר בעולם, יעלה אבק בחניה של אימו.

לא מצא חן בעניו שהיה עליו להגניב את האופנוע למוסך בחסות הלילה, ולהמציא שלל שקרים פעם או פעמיים בשבוע על מנת לתרץ את חזרתו הביתה בשעות הקטנות של הלילה. הוא לא אהב לשקר לאימו. אך הוא המשיך לנסות לשכנע את עצמו שאם יצליח להתניע אותו, יוכל למכור אותו. ההארלי הזה היה שווה סכום כסף שיתעלה על כל המשכורת שהרוויח במוסך מאז שהתחיל לעבוד בו, ואימו הייתה זקוקה לכסף הזה. קשה היה לאישה בגילה למצוא עבודה בעיירה קטנה כל כך. נכון, הוא השתוקק לשמור את האופנוע לעצמו, אך זאת תהיה תאוות בצע. הוא אסר על עצמו לרצות אותו, ובו בזמן, המשיך להשתוקק להוציא אותו לסיבוב.

מוודא שאיש לא נכנס לבית העסק, הוא הציץ מתחת לסדין המוכתם. הלוחיות השחורות הבריקו בניקיון מושלם, מושב העור היה חלק ורך, והכידון הכסוף נראה חדש לחלוטין, נקי מטביעות אצבעות. בזכות טיפולו המסור של בן, המערכת כולה הייתה משומנת ומוכנה להתנעה – כל שהיה נחוץ היה הניצוץ.

הוא הציץ לכיוון פתח המוסך פעם נוספת, וכשהיה משוכנע שהשעה מוקדמת מידי בשביל הופעתו של מעסיקו או של לקוח כל שהוא, הוא הסיר את הסדין והתיישב במושב העור, אוחז בכידון. הישיבה שם הביאה לו סיפוק ילדותי ונפלא. הוא סובב את ידית ההאצה באיטיות, מדמיין כיצד זה יהיה לרכב על האופנוע בכבישי היער המתפתלים היוצאים מהעיירה, ולהגיע למקומות שונים ומרוחקים שעוד לא ראה. הוא דמיין את תחושת החופש המבעבע בתוכו כשהרוח מכה בפניו, פורעת את שיערו, מנקה אותו מהשאריות של החיים הפשוטים והמשמימים בעיירה הזו...

נהמת הג'יפ של בעל המוסך קטעה את חלומותיו של בן בהקיץ. הוא זינק מעל האופנוע ומיהר לכסות אותו בשנית לפני שניגש לראות מה הביא את הבעלים מוקדם כל כך. בדרך כלל הוא לא היה נכנס למוסך עד השעה תשע או עשר לפחות.

לאחר רגע ג'יפ הפורד השחור של אדון בירינסון התגלגל לתוך המוסך בנהמה, מחובר בשלשלאות גרירה אל מכונית קטנה וישנה מאד מדגם אנגלי נכחד שהתגלגלה אחריו בכניעה. צבעה היה צהוב ירקרק, מוכתם ומתקלף, וכתמי שמן וחלודה סביב מכסה המנוע שלה העידו על הזנחה מתמשכת. דרך השמשה המנוקדת לשלשת ציפורים, בן הבחין בצלילות של איש יושב מאחורי ההגה.

אדון בירינסון דומם את המנוע ויצא מרכבו בזינוק, טורק אחריו את הדלת הכבדה. למרות היותו גבר מבוגר בעל כרס הולכת וגדלה, הוא היה בעל מרץ.

"מצאתי את הבחור בדרך," הוא אמר, מחווה אל האדם היוצא מהרכב. בן הבין, לפי הציוד בתא המטען של הג'יפ, שמעסיקו יצא לדייג השכם בבוקר באגם הקרוב. "הרכב שלו נתקע. אני לא מופתע. הוא כנראה לא מבין הרבה בכלי רכב, אם בכלל העז לצאת מהעיר עם הגרוטאה הזו... דאג לטיפול מקיף בשבילו."

"בשביל הרכב הזה? זה יעלה הון תועפות," טען בן בעוד מעסיקו פונה אל משרדו.

"אני מוכן לשלם," אמר האיש שיצא מהרכב. "אם זה מה שדרוש על מנת שאוכל להמשיך בדרכי."

בן בחן את האיש. בעיירה הקטנה בה גדל לא היו אנשים עשירים במיוחד – אדון בירינסון נחשב לאחד העשירים ביותר, למרות שבפועל, העניין היה יחסי ביותר. ובכל זאת, בן חש שיש לו מושג מסוים איך נראה אדם אמיד, והאיש הזה לא נראה אמיד במיוחד.

הוא היה גבוה מבן (דבר יוצא דופן בפני עצמו, שכן בן היה גבוה במיוחד), בעל כתפיים רחבות, עטויות מעיל עור חום מהווה מאד. מכנסי הג'ינס שלו היו גם הן בלויות מאד, ונעליו היו נעלי עבודה מוכתמות בוץ. שיערו היה בצבע חול, נראה כאילו סורק באצבעות ולא בעזרת מסרק, ופניו השזופות היו מנוקדות זיפים בהירים. אפשר היה להגיד שהוא נאה, למרות שהיה מבוגר למדי. הוא נראה כאדם שנמצא בדרכים זמן רב.

הוא הביט בבן בתשומת לב משונה, כאילו הוא מנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותו. בן נבר בזיכרונו. הוא בהחלט לא הצליח לזכור שפגש את האיש הזה קודם לכן.

"שמעת אותו, טרנר," אמר אדון בירינסון.

"מייד," אמר בן, פונה לעבודה. הלקוח הנהן אליו בכבדות, ממשיך לבחון אותו.

העיתון ושאריות הקפה שלו נשכחו על השולחן, ביחד עם המחשבות על ההארלי. אחרי בדיקה יסודית הסתבר שהרכב במצב גרועה עוד יותר משחשב; שמן המנוע היה ישן וצמיגי, המנוע עצמו ישן עוד יותר, המצמד שחוק עד מצב מסוכן וכל החלקים הפנימיים נגועים בחלודה. בן התחיל לעבוד, ועד מהרה הבין שהפרויקט הזה יעסיק אותו כל היום, במקרה הטוב. החלקים ממש התפוררו בין אצבעותיו – הוא ידע בוודאות שיצטרך להחליף את רובם. המחשבה על המחיר גרמה לו לחוש חוסר נחת תחת מבטו הבוחן של הלקוח, שהתמקם בכיסא בפינת המוסך וצפה בו עובד.

לאחר כשעה של עבודה, במהלכה הוא התקדם מעט מאד, הוא ניגב את ידיו השמנוניות במטלית וניגש אל הלקוח, מוודא שאדון בירינסון שקוע בשיחת טלפון במשרדו.

"תשמע, אתה בטוח שאתה לא מעדיף פשוט לרכוש רכב חדש?" הוא הציע. בתוך תוכו התחולל מאבק בין מחויבותו לציית לאדון בירינסון לבין רצון לעזור לאיש המשונה הזה. "רכבים מדגמים של השנים האחרונות לא עולים הרבה היום. עלות התיקון של הרכב הזה תתעלה אפילו על מחיר של מכונית חדשה לחלוטין."

"יפה מצידך להציע את זה," אמר האיש, ושוב הסתכל עליו כאילו הוא מכיר אותו. "אבל אני חושש שעלי להתעקש."

"למה?" פלט בן לפני שהבין שזה לא מנומס. "זו אפילו לא מכונית אספנות – זו סתם גרוטאה ישנה."

האיש הסתכל לכיוון הכניסה למוסך בפתאומיות. אור הבוקר נפל על פניו ובן הבין שעניו כחולות ובהירות מאד, ושרשת דקיקה של קמטים מסתעפת מזוויות עניו. הוא ניסה להבין בן כמה האיש הזה, וגילה שהוא לא מצליח לקבוע את גילו המדויק. גופו נראה צעיר, ושיערו לא איבד מצבעו, אך היה משהו בפניו – לאו דווקא קמטים או כתמי גיל – שגרם לבן לחשוב שהוא מבוגר בהרבה משהוא נראה.

"כן, זו באמת גרוטאה ישנה מאד," הוא אמר. "אך זו דרכם של חפצים ישנים להיות מיוחדים מאד."

מבין שלא יוכל לעשות יותר עבורו, בן שב לעבודתו.

הוא עבד ללא הפסקה עד שעות הצהריים. בכל פעם שהצליח לתקן חלק מסוים במערכת, הבין שחלק אחר פגום יותר משחשב, ועבודתו הלכה והתרבתה. כמה לקוחות אחרים הגיעו במהלך הבוקר, אך הוא נאלץ לעכב את העבודות שלהם לטובת הגרוטאה.

הוא הדליק את הרדיו כאשר הרעש מהרחוב החל להתגבר, בעיקר על מנת להסוות את ההמולה, אך גם על מנת להנעים את זמנו בזמן העבודה, ואת זמנו של הלקוח, שסירב להצעה להסתובב בעיירה עד שבן יסיים את עבודתו. הוא נותר לשבת בכיסא, ממתין בחוסר מעש. נוכחותו התחילה להיות כמעט מעיקה עבור בן.

בשעה שתיים עשרה הוא פסק מעבודתו והלך לשטוף את ידיו. לאחר מכן לקח את העיתון שרכש באותו הבוקר והתכוון לצאת להפסקה, כשהבין שאדון בירינסון יצא והלקוח לא יכול להישאר לבדו במוסך.

הוא ניגש אליו. האיש היה שקוע במחשבות ולא הבחין בו מתקרב. בן חש שהוא נראה מוטרד פתאום – מוטרד בהרבה משנראה בבוקר.

"אני יוצא לארוחת צהריים," הוא אמר, והאיש פנה להביט בו בחדות. הוא הרגיש מעט נבוך, אך גם ריחם על האדם המוזר. "תרצה להצטרף? יש בית קפה שמגיש אוכל לא רע בהמשך הרחוב."

האיש התאמץ לזייף חיוך. בן העריך את המאמץ. "תודה, בני. אך אני אוותר."

הוא ידע שעליו לבקש ממנו לצאת כדי שיוכל לנעול, אך הוא לא הצליח להביא את עצמו לגרש אותו. "לפחות קח עיתון, להעביר את הזמן."

האיש לקח את העיתון. "תודה. מה שמך?"

"בנג'מין. אתה יכול לקרוא לי בן."

"נעים להכיר אותך, בן. אני טד."

בן השתוקק לשאול אותו לאן מועדות פניו, אך הוא מצא שטד שקע בשער העיתון; מצחו התקמט והוא הביט בתמונת המעצר במבט קודר.

"אקסטר," הוא אמר, ספק לעצמו ספק לבן. "זה לא רחוק מכאן."

"לא, בכלל לא. בקושי שעתיים נסיעה."

טד נראה מוטרד. הוא הרים את מבטו. "אתה לא מודאג?"

"למה שאדאג?" אמר בן, למרות שידע למה האיש חושב שעליו לדאוג. אכן, הוא חשב על העניין פעמים רבות מאז אותו הלילה הבלתי נשכח, בו צפה עם אימו בנאומו הגורלי של ראש הממשלה בטלוויזיה. הנאום שהתחיל את כל הצרות. אך עד מהרה הוא הבין שהאנשים מתחלקים לשתי קבוצות; הקבוצה שעדיין מסרבת להאמין לקשקושים על קיומה של חברה מכושפת ואלימה כל שהיא, והקבוצה שתומכת בממשלה בפה מלא. בן לא חש שהוא יכול להביע את עמדתו שכל העניין מיותר בפני איש.

"נראה שהצבא יתחיל לפשוט על העיירה הזו בימים הקרובים," אמר טד. "אתה מוכן לקבל את זה?"

בן משך בכתפיו. "זה לא משנה אם אני מקבל את זה או לא, זה החוק. זה אמור להיות לטובתנו. וחוץ מזה, זה לא כאילו יש לי מה להסתיר."

טד חייך חיוך מוזר, ושוב בחן את פניו של בן.

"אנחנו מכירים מהיכן שהוא?" הוא פלט, כי המבט הבוחן הזה החל להציק לו.

טד הנד בראשו, עדיין מסתכל. "לא, לא... אתה פשוט דומה למישהו שאני מכיר."

בן, שתמיד חש שהופעתו שגרתית למדי, לא התרגש מהאמירה הזו. שיערו היה חום, פניו היו פנים אנגליות חסרות ייחוד, נאות כשל כל גבר בגילו. המאפיין היחיד בהופעתו שיכול היה להיחשב מעניין היו עניו הירוקות, אך גם הן לא היו יוצאות דופן עד כדי כך.

"אתה יודע מה?" אמר טד פתאום, וקם. "אני חושב שאני אענה להצעה שלך אחרי הכל."

הם הלכו אל בית הקפה, שהיה עמוס בשעת ארוחת הצהריים. בעלת בית הקפה שמרה לבן מקום נעים ליד החלון, ממנו נשקף הרחוב והמוסך. פועלי בניין תיקנו צינור מעל פתח חנות כולבו סמוכה, האפודות והקסדות הצהובות שלהם בולטות במיוחד ביום האפרורי.

טד פרש את העיתון על השולחן לפניו ועלעל בו. בן קרא את הכותרות במהופך.

"אז," אמר טד פתאום, מרים את מבטו מהדיווח על המעצרים באקסטר. "למה בחור צעיר ומבטיח כמוך עובד במוסך? יש לך תוכניות ללימודים?"

"לא," אמר בן, שכבר לא התייבש בהחלטה הזו. "בקושי סיימתי את לימודי התיכון. לימודים הם... לא בשבילי."

"אז אתה שואף להפוך לטכנאי רכב?"

"אני טוב עם מכונות, אבל זו רק עבודה. אני חוסך כסף לנסיעה."

"נסיעה? לאן?"

בן משך בכתפיו, ופתאום לא חש בנוח תחת מבטו החוקר של הזר. "אני לא יודע. למקום רחוק. זה חלום ישן שלי, לראות את העולם."

"אנשים צעירים רבים חולמים את החלום הזה. אני בעצמי חלמתי אותו, ושמח להגיד שהצלחתי להגשים אותו. עד היום אני משוטט בעולם, חוזר ומוצא עוד פלאים שלא ראיתי, למרות שאני כבר מזמן לא צעיר כמוך. אך... אתה באמת סבור שזה זמן לטייל בעולם? נראה שהוא הפך למקום מסוכן לאחרונה." טד החווה אל העיתון.

בן גיחך במרירות. "אני לא יודע. אם האנשים האלה – הקוסמים האלה – באמת היו שם כל הזמן, למה דווקא עכשיו הנוכחות שלהם כל כך מסוכנת? כי הממשלה יודעת עליהם?"

"אומרים שהם היו אחראים לפיגוע הטרור האלים בלונדון בחודש שעבר. זה לא מפחיד אותך?"

"כמובן שזה מפחיד... אבל, טוב, זו הפעם הראשונה שאני שומע על טרוריסטים עם כוחות על. הממשלה לא פשטה על יישובים בעקבות פיגועי טרור קודמים."

טד לא ענה, רק חייך חיוך קצת מוזר.

ארוחת הצהריים שלהם הגיעה, והם אכלו בשתיקה. בן מצא שהוא שוקע במחשבות.

הוא לא היה בטוח שמוטב שיודה בכך בפני הזר הזה, אך במקום מסוים, הוא חש שדווקא עכשיו העולם הוא מקום שהרבה יותר שווה לטייל בו. הוא תמיד האמין שיש בעולם מסתורין – שיש בו יותר מאשר השגרה המשעממת של חיו – אך ההצהרה הממשלתית שאכן קיים קסם בעולם אישרה את פנטזיות הילדות המוקדמות ביותר שלו, והבהירה לו שיש לעולם הרבה יותר מה להציע משחשב בתחילה. בסתר הוא השתוקק להכיר את אחד הקוסמים האלה, ללמוד על עורך חייהם, למרות שכולם אמרו שהם כת שטנית ומסוכנת... חלק קטן בו, לו הוא לא העז לתת ביטוי, אפילו השתוקק להיות אחד מהם.

הוא ניער את המחשבה הילדותית מראשו. לאחרונה מלאו לו עשרים ושתיים – הוא היה מבוגר מידי בשביל לשחק משחקי "כאילו". מוטב שישקע בעבודתו ויתקן את האופנוע, במקום לחלום על חיים שלעולם לא יהיו שלו.

הם סיימו לאכול, וטד התנדב לשלם את החשבון. בן צפה בו סופר שטרות כסף אותן הוציא מתוך שקית נייר שנחבאה בכיס הפנימי של מעילו, ופתאום חלפה בו תחושה מפחידה שהוא מתרועע עם פושע. מה פתאום הוא מתחבא במוסך כך, ושומר שטרות כסף בשקית נייר? למה הוא מתעקש שהגרוטאה הזו תתוקן? ייתכן שבן משתף פעולה בפשע בלי ידיעתו?

לפני שהספיק להכריע בשאלה המערערת טד סיים לשלם את החשבון וקם. בן קם ויצא איתו, והם הלכו אל המוסך בשתיקה.

הם חלפו ליד הפועלים, ובן גמר אומר לשאול את הזר מה פשר התנהגותו. הוא פתח את פיו לדבר כשרעש נשמע מעליו. הוא הרים את ראשו בבהלה לראות חפץ חד נופל לכיוון ראשו. הוא הרים את ידיו מתוך אינסטינקט, עיניו נעצמות מייד.

כמה קולות התפעלות נשמעו במקביל. בן פקח את עניו ושמע את טד שורק.

"תפיסה יפה," זרק פועל מראש הסולם בהקלה ברורה. בן הבין שהוא אוחז בידו מברג.

"אינסטינקטים טובים," ציין טד בהערכה, בעוד בן מחזיר את הכלי לבעליו. "זה יכול היה להיות מסוכן."

"כן," פלט בן, שעדיין היה מבולבל. הוא לא זכר שהמברג פגע בו, או שתפס אותו בשום צורה. זה היה מזל גדול, כמובן – הוא יכול היה להיהרג מהפגיעה הזו. הוא ניסה להגיד לעצמו שיש לכל זה הסבר הגיוני שפשוט לא ברור לו, אך הצורה בה טד הסתכל עליו בשארית הדרך אל המוסך הסיחה את דעתו, ועוררה בו תחושה מבשרת רע.

בשעות אחר הצהריים טד נטש את הכיסא לטובת שוטטות חסרת סבלנות במוסך. בן הציץ בו מידי פעם תוך כדי עבודתו, ומצא את הזר שולח מבטים חוזרים ונשנים אל פתח המוסך. התחושה הרעה שטד עשוי להיות בורח מהחוק התגברה בבן, והדילמה האם עליו להתקשר למשטרה הלכה ונהייתה סבוכה יותר.

"אז," הוא אמר במתח, "מה אתה עושה באזור?"

"עסקים," ענה טד, לא מרחיב. איזה מן עסקים אפשר לעשות באזור כפרי שכזה? "אתה קרוב לסיום?"

"אה, כן," גמגם בן, שעדיין לא היה בטוח מה לעשות. האם עליו לעכב אותו? "עוד כמה רגעים..."

הוא התכוון לחקור יותר לעומק – לשאול על המכונית ועל עבודתו של טד – כשאורותיה המרצדים של ניידת משטרה שחנתה בסמוך לפתח המוסך משכה את תשומת ליבו.

חש עירוב בין בלבול, בהלה והקלה, בן ניגב את ידיו במטלית וניגש לפגוש את שני השוטרים שנכנסו למוסך.

"אפשר לעזור לכם, רבותי?" הוא אמר בנימוס, מזכיר לעצמו שהוא לא עבר על החוק.

"אנחנו מחפשים חשוד," אמר אחד מהם. "הוא נוסע בפורד אנגליה ירוקה, דגם 2020. קיבלנו דיווחים שהוא הביא את הרכב לתיקון באזור. ראית את האיש הזה?"

ליבו של בן זינק אל גרונו. השוטר הראה לו דיוקן כמעט מדויק של טד.

הוא ליחך את שפתיו ופנה להביט במכונית – אך היא לא הייתה שם.

מישהו הניח יד על כתפו והוא נבהל.

"הי, תודה," אמר לו איש מבוגר. הוא היה גבוה, חסון לגילו, בעל שיער אפור ארוך, אסוף, פנים מוכות רוח ואף בלבוסי מנוקד נימי דם. הוא לבש מעיל עור מהווה, ג'ינס ישן, ונעל נעלי עבודה מוכתמות בוץ... הוא הניח גוש גדול של שטרות מגולגלים בידו של בן – כמה אלפי לירות, לכל הפחות, בשטרות של חמש מאות. "עשית עבודה מצוינת, בני. ממש הצלת אותי. לקחתי את כרטיס הביקור שלכם."

הוא לחץ את ידו של בן, הנהן אל השוטרים, וניגש אל מכונית כחולה מדגם יפני מיושן שעמדה ביציאה מהמוסך. בן יכול היה להישבע שהיא לא עמדה שם לפני רגע.

לנגד עניו, האיש הפנה את ראשו לאחור. עניו היו כחולות בהירות מאד באור הערב. הוא הצמיד את אצבעו המסוקסת לשפתיו במסתוריות, וחייך.

"אה... לא," הוא גמגם, מביט באיש נכנס למכונית ומתניע מאחורי גבם של השוטרים, שלא הבחינו בדבר יוצא דופן. "לא ראיתי אותו."

השוטרים החליפו מבטים מיואשים וחזרו לניידת. ברגע שהלכו בן יצא מהמוסך בריצה והסתכל לשני צידי הכביש. המכונית הכחולה נעלמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא