חייבת לדעת

סליחה ששכחתי לציין את זה בפרק הראשון, אבל זכויות יוצרים ל ג'יי קיי רולינג, על הארי פוטר והדמויות...
נהניתי מאוד מהתגובות הקודמות אז תודה ותגיבו גם הפעם בבקשה . (: תיהנו:
"ציד המכשפות, בתקופת הרנסנס, פגע לא רק בנו אלא גם במוגלגים מכמה סיבות פשוטות..." המשיך פרופסור פליטיק את דבריו, טונקס קשובה לכל מילה, לכל זבוב ששט בדרכו לקצה השני של החדר, ולילי- שפוכה, נרדמת, פוחדת חוששת וכלל לא מקשיבה בשיעור תולדות הקסם.
היא חושבת מה לעשות, מנסה להימנע מלעצום את עיניה למרות שרצתה בכך כל כך.
הלב שלה דפק, היא יכלה לראות את שפתיו של המורה זזות, כלום לא יוצא משם, ואת עיניה הפקוחות והמסוקרנות של טונקס, רק היא- לילי, במבט מפוחד, מנותק, לא קשור לשום דבר. היא לוקחת את זה יותר מדי ברצינות. שיחה על קווידיץ לא יכולה להתרחש בשעה כזו, גם משחק הפתיחה עוד לא הגיע ולא יגיע לפחות עוד שלושה שבועות וקצת פחות, אז ההרגשות והתחושות של הבטן שלה כבר לא יכולות להטעות אותה. יש משהו מסריח שמתנהל בהוגוורטס, יש דבר מסוכן שעכשיו יכול להיות בכל מקום. היא צריכה לעשות משהו, לגלות עוד.
"לילי, טונקס" קטעו המילים של הפרופסור את מחשבותיה של לילי " אני מזכיר לכן, אתן לא תקבלו ריתוק אבל תצטרכו להכין חיבור שעוסק בשרביט הראשון שנוצר אי פעם ושימושיו בגלל שאיחרתן . הכיתה משוחררת" נשמעו עשרות אנחות רווחה מכל כוון אפשרי בחדר ללימוד תולדות הקסם.
לילי דידתה את דרכה אל הדלת, נזהרת שלא לאבד שווי משקל, המוח שלה כבר עמוס יתר על המידה, וזה עוד כלום, היא מרגישה כמו צב, שהולך לאט לאט, כשחברתה כבר יצאה מהחדר מזמן.
"היי, רדודה" שמעה קול מתבדח מדבר מאחוריה ,עם דגש על ה"רדודה" . סיריוס לבש את גלימת גריפינדור שלו, שערו היה פרוע לא פחות מהשיער הפרוע של ג'יימס.
"אני מבינה שמר גאון סיפר לחבר המופרע שלו מה קרה אתמול, סיריוס. פשוט פתטי."
"מה פתטי? לפחד זה טוב לנפש, בעיקר אם היא של אוואנס"
"אין לי כוח לבדיחות שלך היום, או מתישהו, תעזוב אותי כבר, אתה והחברים שלך, אם זה מה שהם"
"רק התחלנו את היום ועוד לא התחלנו ללמוד רשמית, מה את קשה? וזה לא מה שסוורמאוס אמר, הוא מוכן לשלוף שרוולים ולהתנהג כמו גבר, לא שזה עוזר לו" צחק.
"תרגיע, סיריוס, וקוראים לו סוורוס, ס-ו-ו-ר-ו-ס, אתה יכול 'ללמוד רשמית' את זה?"
"מה יש לך מלהגן על סוורמאוס כל הזמן?"
"סוורוס, ומה עניינך ?"
"הו, זה ענייני, אני רוצה לדעת. טונקס לא כאן...שפכי את הכול" ניסה לעכב אותה מלהמשיך ללכת.
"אני לא רוצה לשפוך כלום, אבל אם אתה לא רוצה שתישפך עליך כוס מיץ דלעת אני מציעה שתעזוב אותי, ותלך יחד עם הבדיחות החולניות שלך שלא באמת מצחיקות מישהו"
לילי הלכה לכוון המדשאות כדי לנסות לנמנם מתחת לצלו של איזה עץ אבל סיריוס עצר בעדה ללכת, פותח בשיחה
"אוואנס, לא כדאי שתלכי לחדר המועדון? יותר שקט שם"
"לא, ומה פתאום אתה אומר לי לאין אני אלך?"
"אני רק אומר שעמוס שם, מה קרה?" הדבר התחיל להיראות ללילי טיפה חשוד
" איפה פוטר?" שאלה , קוטעת את שיחתו המזויפת בפתאומיות.
"אה...." התחיל לגמגם
"הוא...ב... אולם הגדול, מ...מכין שיעורים" תירץ לה, והיא הבחינה בזה.
"פוטר אף פעם לא מכין שיעורים בשעה כזו, הוא...הוא...סיריוס, שוב?!...מה?...לא, מרלין"
לילי נחפזה להגיע למדשאות, רצה, חולפת על פני סיריוס שמנסה לעצור אותה בכול דרך
"לילי, הוא לא שם, זה..." עצר כי הבין שזה חסר תקווה. לילי עמדה בשער אל המדשאות הירוקות והגדולות של הוגוורטס, עמוסות הילדים והנערים שמי יודע מה הם עושים.
היא הסתכלה לכול מקום, לראות אם תקלוט את ג'יימס. רק לאחר שניות היא שמה לב שזרם תלמידים מתקדם לעבר העץ המרכזי הגדול ביותר. מחיאות כפיים בקצב אחיד באופן כמעט מפחיד הפרו את השתיקה שהייתה נראית ללילי כנצח, לא נתנו לה להרהר בשקט, ואז התחילה להתנגן מוזיקה, אותה מילה חוזרת ומתגלגלת באוויר הצונן :
"סוורמאוס, סוורמאוס, סוורמאוס, סוורמאוס...." נשמעו קריאות צהלה של עשרות ואפילו מאות תלמידים מחויכים.
היא התקדמה בריצה, מתנשפת קלות, לכוון העץ המרכזי, עוצרת את מה שהיה אמור לקרות, 'זה התחיל' היא חשבה, אבל לא ויתרה. נדחפת ונסדקת בין תלמידים שמנסים לדחוף אותה חזרה. היא השתחררה מהלחץ הזה כשעמדה כמעט במרכז המעגל נוכחת לראות את ג'יימס פוטר בשרביט מורם, את חברו לופין מהצד ולידו גם הפרצוף עכברוש הזה, שלושתם  צופים בחיוך על סוורוס סנייפ, עט באוויר מצד לצד, תלוי מתחתוניו.
"פוטר! מה אתה עושה? תפסיק עם זה, עכשיו!" התנפלה עליו לילי.
"א..אוואנס" ירד חיוכו של ג'יימס מהמראה המגוחך של סוורוס, שעדיין ריחף באוויר, נראה על סף התפוצצות ובכי, מכאב ומפחד.
"תפסיק!" צעקותיה בקושי נשמעו בין כל קריאות ההידד של תלמידים מכל השנים בהוגוורטס
היא התקדמה לעברו בריצה, אבל לופין זינק ואחז במפרק ידה ולא שחרר, הוא הידק את אחיזתו כשלילי ניסתה להיאבק. "תפסיקו! זה כואב לו"
"למה? למה אכפת לך?" שאל , או יותר נכון צרח בין מאות התלמידים ששרו את פזמון ה"סוורמאוס" שלהם.
"זה לא משנה, תעזבו אותו!" רתחה לילי יותר מתמיד, לא מצליחה להשתחרר מאחיזתו של לופין, שנראה שאולי בליבו הוא מתנגד לרעיון כי לא פצה את פיו.
"לא! תראי איך כולם שמחים, אוואנס, תשמחי גם!"
"לך לעזאזל, פוטר, תפסיק עם זה" צרחה כך שעכשיו גם בקינג- קרוס יהיה אפשר לשמוע אותה.
"מספיק עם זה" פרץ פיליטיק למעגל, קולו נשמע הרבה יותר סמכותי מבדרך כלל, טונקס עמדה מאחוריו עם חיוך מרצד על פניה, בעיניה בוערת אש וידיה שלובות.
לופין שחרר את אחיזתו בלילי, שרתחה מזעם, מביטה בידה האדומה מהאחיזה החזקה שלו, הדבר הזה לא מנע ממנה לתת לג'יימס סטירה מצלצלת אחרי שהוריד את השרביט וסוורוס ניתח על הקרקע, קם בקושי רב.
לא מספיק שהשיחה ששמעה לילה קודם הטרידה אותה, עכשיו גם חיי החברה מנפצים לה את האשליה בה היא תוכל למצוא פתרון למה שקורה.
היא הלכה עם סוורוס הפצוע נפשית ואף פיזית לחדר המועדון של סלית'רין, הוא הדריך אותה, היא רק ישבה מכווצת על ספה שחורה שמסביב מוקפים רק קירות אבן שהפיצו ריח מוזר אבל מוכר של אדמה.
"איך אתם שורדים פה? זה כמו מקפיא"
"מתרגלים לזה, כאן למטה" ענה סוורוס, הרי זה בית סלית'רין שחדר המועדון שלהם נמצא מתחת לאדמה.
"אני חושבת שאני אלך, אני צריכה ליישב עניינים עם פוטר"
"טוב לילי"
היא התכוונה ללכת ואז שמעה את סוורוס
"אה, לילי..." היא הסתובבה "תודה, על הכול"
"אין בעד מה" ענתה לו והלכה משם לעבר המדשאות מלאה בכעס.
הכול היה שקט, מדי פעם פרופסור פליטיק עדיין הציץ מעבר לשערים.
היא הלכה לחבורה של כמה נערים וכמה נערות, היא זיהתה חלק מהם מפני שגם הם היו בתוך המעגל שניסה לרמוס אותה בדרך פנימה.
"סליחה? איפה פוטר?" שאלה את אחד הנערים
"ג'יימס פוטר? הלך."
"הלך לאין, אם אפשר לשאול"
"לחדר המועדון של גריפינדור, כאילו הבית שלו..." חתם את דבריו בחיוך מזלזל
"תודה" אמרה לילי בנעימות, למרות שזו ההרגשה ההפוכה ממה שהרגישה.
היא תנהל שיחה עם פוטר, ואז תחשוב מה פשר השיחה ששמעה בלילה, היא תחזור לשם, לזירה, הלילה, באותה שעה ,היא החליטה מה לעשות.

                   **************************

היא צעדה לחדר המועדון, צעדים גדולים ומגושמים, כל צעד העלה את מד הלחץ והכעס שלה יותר.
"סיסמא" ביקשה האישה השמנה ברוגע ובנעימות של תחילת יום חדש.
"אנימאגוס קורנליוס" אמרה בכעס, ניגודי לגמרי מנימת דבריה של האישה השמנה.
"הו, מישהי פה עצבנית היום"
"תני לי להיכנס כבר!" רטנה, בלי כוח.
"טוב, טוב, בני נוער..." מלמלה לעצמה האישה השמנה ונעה על צירה כדי לפתוח את המעבר.

היא עלתה במדרגות, אחרי שעקפה את חדר המועדון הכללי והאדום, לכוון חדר הבנים.
ג'יימס לבש גינס וחולצת T  די פשוטה , נראה גאה בעצמו, כאילו כלום לא קרה לפני דקות ספורות.
"פוטר, אתה נדרש לתת לי כמה הסברים" צעקה.
הנוכחים בחדר היו ג'יימס סיריוס, לופין ופרצוף תחת- עכברוש שמיד הפנו את ראשם לכוונה של לילי, יושבים יחד במעגל ,כולם שותים מיץ דלעת ולועסים ברטי בוטס.
"לכו" אמר להם ג'יימס בלחש. הם רק יצאו מהחדר בשתיקה, משאירים את שניהם לבד.
"מה?" שאל בחיוך- חצי חיוך שכזה.
"כאילו שאתה לא יודע...באיזו זכות אתה עושה את זה? מי נותן לך אישור להציק ככה לסוורוס?"
"מה? סוורמאוס? הוא אחד שדורש את זה, כתוב לו "פתי" על המצח" ענה לה בלי בושה. 
"איך אתה מסוגל לעשות את זה? הוא לא עשה לך כלום, די! נמאס לי מכל הדברים שאתם עושים, שבע שנים ברציפות..."
"שש וחודשיים"
"מה זה משנה...אתם גורמים סבל"
"את ראית היום איך כל האנשים 'סובלים' היום. אם סוורמאוס הוא גורם הבידור אז למה לא? תחשבי על החברה כולה, אפשר להקריב קורבן אחד"
" שניים, ומי יודע למי עוד אתם מציקים"
"תראי, אוואנס...." "לא, די נמאס לי, נמאס לכולם!"
"זה לא אשמתי שראית את זה, זה סיריוס, זה היה התפקיד שלו לעכ..."
"לעכב אותי? באמת? זה היה הרעיון? לעשות משהו בלי שאני אשמע עליו, ואני כבר חשבתי שאני אוכל להיות לבד היום  אבל אתה מתנהג כמו ילד מפונק  של שנה ראשונה ומישהו צריך לטפל בך"
"מה את כול כך מתרגזת? זה דבר קטן, את לא מרגישה טוב, לילי, שבי, את עוד לבנה,"
"לא," קבעה "אל תקרא לי בשם שלי, אל תתקרב אליי או לסוורוס או למישהו אחר, לא אתה ולא חבורת ה-חיות שלך"
"אבל, אוואנס...נו באמת, זה כולה סוורמאוס, הנה- סוורוס, יופי לך? תפסיקי לקחת הכול קשה"
ג'יימס התקרב אליה בנעימות ובעדינות, מלטף את ידה, מנסה להחזיק אותה בחום. היא מיד הלכה אחורה וניערה את ידה ממנו.
"אל תיגע בי" אמרה בשקט "אתה צריך להצטער על מה שעשית, אם אתה לא מבין את זה, אתה בבעיה"
"אוואנס, לא התכוונתי לפגוע בך, בגלל זה לא רציתי שתבואי לשם" הסתובבה לצאת מחדר המנוחה של הבנים "אבל פגעת בי פוטר, ולי זה כבר נמאס".
 היא מצאה בחדר המועדון את סיריוס ולופין ועכברוש. היא ניסתה להיראות כמה שיותר כועסת למרות שהדבר היחיד שרצתה לעשות זה לבכות ולבכות ולבכות עוד, על מה שקרה אתמול, על מה שעשו לה במשך שש שנים ועל מה שעשו לסוורוס לפני דקות ספורות. זה לא משהו ספציפית אליה שהעסיק ועיצבן אותה שש שנים, זה ההתנהגות של ג'יימס והחבורה שלו שהעלו לה את החום, ילדותיים כל כך... אי אפשר לתאר את זה,
גם אם ניקח שמונים ימי אחד באפריל, לא נתקרב למעשים שלהם.
"אתם צריכים להצטער גם אתם יודעים?" מלמלה לעברם, מה שיצא כצעקה בלתי נשלטת, היא יצאה הרבה יותר כועסת ממה שתכננה.
"מה עשית לה, ג'יי?" שאלו שלושתם את ג'יימס אחרי שלילי עזבה " היא קצת אדומה, ואני חושב שראיתי עשן"
"אני? כלום, פשוט היא קיבלה זעם, והוציאה תסכול של שש שנים, זה שמינית ממה שעשינו לסוורמאוס, והיא מתרגזת"
"פתאום היא החליטה להתעצבן עליך, אה, גם לנו היא זרקה איזה משפט" אמר סיריוס
"אתה יודע, ג'יי? אתה מאוהב בה, לא?"
"לא" זרק בתוקף
"הו, תפסיק לשחק, מי שרב מאוהב" אמר לופין בגיחוך
"אה, אז אתה מאוהב בסוורמאוס"
"זה לא ריבים, עם סוורמאוס, וזה לא אותו דבר ואתה יודע את זה"
"אנחנו באמת מנהלים את השיחה הזו? באמת?" השליך את עצמו בכעס על המיטה.
"כן, אם אתה רוצה להתקדם אתה, כדאי שתהיה יותר נחמד, כי בינתיים נראה שהיא לא הכי מחבבת אותך, למרות ש-מי לא הייתה מחבבת אותך? כנראה שהתשובה היא אוואנס, "
"די, מספיק, היא פשוט מתרגזת, היא תשכח את זה עד מחר, אני מבטיח לכם, היא כולה לבנה, פיבס הפחיד אותה אתמול בלילה והיא מפחדת להודות בזה, תנו לה כמה שעות להירגע ואז נקבע אם היא מחבבת אותי או לא, כול אחת מחבבת אותי, אני לא מחבב אותה, היא יותר מדי "טהורה" בשבילי"
"טוב, אבל אני אומר לך, אתה צריך להיות יותר מתחשב כלפיה, או לפחות, איך להגדיר את זה- לא עושה צרות, לה ואפילו לסוורמאוס, זה יביא גם בנות אחרות."
"כן, כבר נראה בקשר לחוסר מעשים כלפיה, אבל חייבים בלי סוורמאוס?"
"כן, חייבים, אם אתה רוצה להשפיע עליה אז כן"
"אבל אני לא אוהב אותה, רק לבדוק, להתחבב עלייה ולא יותר"
"רק לבדוק, לא יותר מזה" חייך לופין ואחריו גם סיריוס, הבעתו של פרצוף עכברוש לא נראתה שונה מבדרך כלל.

לילי הלכה, מהר, בלי להתעכב או לעצור בדרך, לא יודעת לאין, לגרום לרגליים להשתמש ביותר כוח, להוריד את סף האנרגיה שמצוי בראשה ולוחש באוזניה.
כבר לא היה לה כוח לחשוב, כאילו כול התחושות נכנסו אליה, חדרו לכול סדק במוחה ויצרו תחושה אחת, שלא היה ניתן לתרגם ולכנות בשם. הפחד, ההתרגשות, הכעס, העצבים, האימה, הלחץ, המועקה, הסקרנות, הידע, החשש, התגבשו לאחד והציפו אותה מכול כוון אפשרי, כאילו היא טובעת.
הולכת, עוברת מסדרון אחר מסדרון, לא בודקת לאין צריך לפנות כדי לחזור. רק הולכת. נושמת, ממלמלת, יודעת מה עליה לעשות.
התוכנית כבר בנויה, השאר אלתור. ללכת למקום בו הייתה, להתחבא ולחכות, משם הדברים יתגלגלו, אבל מה היא תעשה הלאה, מה היא תעשה עם המידע אם היא תעמוד בתוכנית ולא תפשל, מה שקורה בדרך כלל, את זה היא תגלה בשעה אחת בלילה. היא חזרה לחדר המועדון, הפעם הולכת לישון מוקדם יותר, יש לה מה לעשות.
"לילה, טונקס, אני הולכת לישון יותר מוקדם, אין לי כוח"
"אממ....טוב, אני פה, אני לא עייפה בכלל, כנראה שהיום אני אבלה עם אמה"
"סליחה, טי, מחר. לילה טוב" חתמה את דבריה ועלתה לחדר המנוחה של הבנות. המיטה האמצעית, בכוונה לישון, מה שנראה עכשיו דבר קשה ביותר.

           ********************************
 
חדר המועדון של גריפינדור, מעונות הבנות. השעה 00:55 בלילה
לילי מיד פקחה את עיניה, בהתחשב בעובדה שלא ישנה כמעט כול הזמן.
והלב שלה התחיל לדפוק חזק יותר, מהר יותר. 'אל תהי פחדנית' לחש קול בתוך ראשה.
'את רוצה לגלות על מה שניהם דיברו, נכון? אז אל תפחדי' הקול חדר עמוק
וכאילו באי מודעות למה שהיא עושה, היא קמה בשקט, מסירה את השמיכה מעליה, מסירה את כליות המיטה, מתרוממת, מנסה להסתיר את חריקת המזרן, נועלת נעליים שטוחות, שלא ישמעו את גרירת הרגליים שלה, סוודר שחור, מכנסיים ארוכים, מוכנה לצאת לדרך.
הכול היה נראה קר, אפילו אור ירח בקושי נכנס הפעם דרך החלונות, זה יצר אווירה אפרורית וקודרת.
היא הלכה באותו מסדרון, זה נראה מוזר, שמשהו שגילתה לפני יום הטריד אותה בצורה קשה כול כך, אבל זה מה שהיה והיא לא יכלה לעשות משהו נגד זה.
לילי הרגישה את הלב שלה דופק ודופק, את הרצון למשהו המתקרב, לשמוע שוב את שני הנערים. הנער המאיים והנער השבור.
פעם אחת בחיים היא הרגישה...חיה , את הריגוש הזה, היא אהבה את ההרגשה, עכשיו היא הייתה יותר בטוחה במה שהיא עושה.
להפתעתה, אותו אור נדלק לפתע, אור עמום שעורר חשד. היא הבחינה שהוא לא היה דלוק עד לאותם רגעים שהוא נדלק.
היא עצרה. צמודה לקיר, שקטה מאי פעם, מוכנה לשמוע את שיחתם של שני הנערים.
היא התחילה לרעוד, אולי מהתרגשות אולי מציפייה, היא הרגישה כאילו פרק חדש נפתח בחייה.
אותו קול מאיים, חזק, מפחיד, יצר רעד באוויר החלל שהיה נראה כנחנק מרגע לרגע.
"אתה בטוח במה שאתה אומר?" הוא שאל ולילי קשובה כולה
"כ...כן, בטוח לגמרי" ענה הקול המפוחד והשבור.
"זה הלך לאיבוד?"
"כ...כן" נשמע מפוחד עוד יותר "ז...זה גם י...יופיע מחר ב...בנביא היומי" לחש כאילו לעצמו.
"הם לא יודעים מה זה נכון?"
"ל...לא, אבל הם יודעים שקסם מעורב בזה ". האיש בעל הקול המאיים ענה לו: " אתה יודע מה החפץ שהוא ביקש?"
"אני ל...לא זוכר, א...אבל זה הרי יופיע בנביא ה..יומי ו...גם המקום של זה"
"איך אני אחכה עד מחר?" החל לצעוק "הוא לא יסלח לנו, אבל הוא הכי לא יסלח לך, חסר אחריות שכמותך, אתה יכול להרוס את כול התוכנית"
"ל...למה אי אפשר לקחת חפץ א...אחר?" שאל בפחד
"כי- זה צריך להיות בעל ערך, משהו בעל היסטוריה מסוימת שקשורה אליו, ואתה תגרום לכול מה שהוא עושה לקרוס"  לילי שמעה חבטה, יבבה, והיא קפצה יחד עם ליבה האיש בעל הקול השבור רק ייבב.
"מחר, פה, בשעה 11 בבוקר, אל תדאג ,כולם נמצאים בשיעור, תביא לכאן את "הנביא היומי" ואל תאחר, אתה תשלם על זה, ולא רק ממני".
נשמעו צעדים מתרחקים, ליבה של לילי עדיין דפק. רמת הבלבול הייתה עכשיו הרבה יותר גדולה משהייתה עד עכשיו.
מה היא גילתה שלא ידעה קודם? שיש חפץ, מחר כשהיא תקבל את הנביא היומי שלה, היא הרי מנויה, היא תקרא בו, תחפש משהו שקשור לחפץ מסוים ולמישהו מסוים, משהו שנראה לא רגיל, איזו כתבה בולטת או שולית, משהו שלא מופיע בדרך כלל ואחרי זה היא תצטרך להבריז משיעור שכרגע היא לא זוכרת איזה, לבוא למקום המחבוא שלה שוב, לשמוע על מה הם מדברים ולהתחיל להבין משהו, סוף סוף.


באותו בוקר, לילי קמה עם כאב ראש מטורף, יודעת שגם היום היא צריכה לחטוף מיגרנות על העניין המוזר ששלושה ימים ברציפות לא נותן לה לישון.
היא מיהרה לארוחת הבוקר שלא זכתה לאכול יומיים, שתתה מיץ דלעת, אכלה חביתה, פרוסת עוגת תפוחים דביקה וקצת ירקות, הייתה חדשה ורעננה מתמיד יודעת שהיום הוא היום הגורלי, היום שבו היא תדע אחת ולתמיד על מה שניהם מדברים ותקבע האם זה מסוכן.
"בוקר טי" אמרה בישנוניות מפהקת
"איך את מפהקת לילי? הלכת לישון מוקדם אתמול"
"אז מה? אסור לי לפהק?" נלחצה לילי מהשאלה שמא תיחשף, שני הנערים קיימים ויושבים באחד הבתים ומקשיבים לשיחה, אסור שיגלו שלילי ציטטה להם.
"לא משנה, בכל מקרה אני מודה לך שהשארת אותי עם אמה אתמול, הילדה משוגעת על כל הראש"
"למה? היא בסדר"
"לא אחרי עשר בלילה, היא מתחילה לדבר ולדבר ואז היא אוכלת ומדברת ויורקת בלי לשים...או, את בחיים לא הולכת לישון מוקדם את שומעת?"
"כן, מתי מגיע הדואר?"
"עכשיו ,הינשופים אמורים להביא אותו" אמרה טונקס והסתכלה לתקרה.
אחרי מספר שניות, עשרות ינשופים נכנסו בתעופה לאולם הגדול, ינשוף אחד גדול נחת מול לילי, אוחז בנביא היומי. היא מיד לקחה אותו והכניסה לנרתיק קטן על רגלו חמישה גוזים.
"אני הולכת לקרוא קצת בחדר, ביי טי"
"ביי, לילי"  לילי קמה והלכה מהאולם הגדול במהירות לכוון חדר המועדון, שם תוכל בשקט לקרוא, או יותר נכון לחפש מה לקרוא.
היא ישבה על הספה המועדפת עלייה, אף אחד לא היה שם, בדיוק כמו שהיא אוהבת, פתחה את העיתון, לא היה קשה להחמיץ את מה שהיא הייתה צריכה לחפש.
 על הכותרת הראשית התנוססו בענק האותיות אחת אחרי השנייה: ראש ממשלת המוגלגים באגף סגור- למידע נוסף יש לקרוא את עמודים 16-18
לילי דפדפה בין עמודי הנביא היומי עד שהגיעה לעמוד המדובר.
היא התחילה לקרוא, מקווה למצוא תשובה:
ראש ממשלת המוגלגים, היושב בלונדון, מאשים את עולם הקסמים באירועי המוות וההיעלמות של אנשים חפים מפשע. לילי המשיכה לקרוא.
ממקורו של ג'ושואה ספרייק, קוסם, שהלך בזמן האירוע המדובר בדרך לעבודתו בלונדון לחקר המוגלגים,
היה עד לקריסתה של נערה בת לא יותר מ-12 שנים שנפלה ארצה ליד אחת מסמטאותיה החשוכות של הרחובות העמוסים.
אמה, שמצאה אותה מעולפת ליד כמה פחי אשפה, נבהלה, תקשרה עם בעלי רכב רפואי מוגלגי.
לאחר דקות בהן הרכב לא הופיע, היא הבחינה בצמיד שלא היה לילדה קודם על  ידה. פניה של הילדה היו מצומקים ולבנים 
והחזה העולה והיורד בעת הנשימות התחיל להאט. היא ניסתה להוציא את הצמיד מידה של בתה חסרת ההכרה אבל הוא לא השתחרר. תיאור הצמיד לא נמסר .
הילדה התעוררה אחרי שעה של בהלה מצד האמא ושתיהן חזרו הביתה. לאחר לא יותר מיום האמא נעלמה ויש הסוברים כי מתה.
הילדה התייתמה, אביה מת בגיל צעיר יחסית ,עכשיו מאושפזת בבית החולים, אליו נמסרה על ידי שכניה.
גם אלו נעלמו אחרי פחות מיום. המוגלגים סבורים כי לילדה התפתח מה שהם מכנים "וירוס", או "נגיף" ואין להתקרב לילדה, לפיכך היא בחדר ריק
באחד מבתי החולים המוגלגים הנקרא "האגף הסגור".
ראש הממשלה ביקר אותה ,אך לא התקרב יותר מדי, מאשים את עולם הקסם בתופעה שלא ניתן להסביר.
הפרשה קצרה, לא ניתן לדבר ולתקשר עם הילדה שהופכת אטומה מרגע לרגע, לא בודקים לשלומה, הצמיד שמצאה הילדה חותם את גורלה בספר החיים.
כל היודע עוד, יש לתקשר עם מנהלי בתי הספר לקוסמים, משם למשרד הקסמים, עד לעולם המוגלגים.
לילי הרימה את עיניה מהעיתון, בשוק, הכתבה הייתה קצרה ועל העמוד השני היתה תמונה של הילדה , שנראתה באמת מצומקת ודי מלחיצה, ברמה מפחידה, אבל זה לא מנע ממנה להבין חלק מהדברים שרצתה.
היא יודעת מה החפץ- צמיד. בגלל צמיד אידיוטי היא מתעסקת במחשבות האלו? צמיד?
איך דבר שהיה נראה כל כך מסובך יכול להיות צמיד?
היא חייבת ללכת לשיחה, לשמוע על מה שניהם ידברו הפעם.
מי יודע מה שניהם יכולים לעשות בעולם המוגלגים?
אבל, אי אפשר להוציא את הצמיד מהילדה, הם עכשיו בלתי נפרדים, ראש הממשלה המוגלגי צודק, זאת לא האשמה, זאת האמת.
קסם מעורב בזה, הילדה, הקורבנות, חיי אדם באמת תלויים כאן, איך הם נעלמו? או מתו?
זה לא הגיוני, , היא צריכה לברר דברים, לקבל תשובות. היא צריכה להקשיב לשיחה ואחרי זה ללכת לעולם המוגלגים, לאגף הסגור. חייבת לדעת עוד.

אני יודעת, אולי זה לא ארוך מספיק, קצת כואב לי הראש, אבל תגיבו בבקשה, זה ממש משמח אותי, אז בבקשה.... (:

הפרק הקודם		הפרק הבא